יום שני, 2 בינואר 2012

כישוף

אחרי שהייתה בשנות התשעים בהרכב "גוונים כהים", וניגנה לפעמים בס בהופעות הלהקה של ערן צור (המורה שלה לגיטרה בס), - "כרמלה גרוס ואגנר"- החלה ירונה כספי לשתף פעולה עם משוררים. באלבומה הראשון מ-2005, "תני לשתיקה לבעור", היא הלחינה ושרה את "אתה הוא האיש החדש " של וולט ויטמן ואת "פרידה מן הנוף" של ויסלבה שימבורסקה. עד שיצא אלבומה השני, ירונה כספי שיתפה כספי פעולה עם משוררים כמלחינה ומבצעת בפרויקטים כגון ערב משירי תותחים כמו: רוני סומק, רחל חלפי ודוד אבידן. בשני האלבומים הבאים שלה, ירונה, יוצרת מקורית בזכות עצמה, כתבה והלחינה את כל השירים, למעט שניים- שלושה. היוצרת שבה, הצטרפה אל המבצעת המיוחדת שהיא- והאלבום השלישי, "אגו", היה רוק תיאטרלי מהורהר, שנשמע כמו פגישה בין פי. ג'יי. הארווי ופטי סמית' על במת פרינג' כלשהי- ורבים רואים בו את אלבום השנה של 2010.

עכשיו יוצא אלבומה החדש, "מאפיה של אישה אחת", (לא המקום בו אופים עוגות, אלא הכינוי של הפשע המאורגן)

פרפראזה על השיר-והכינוי- של רוני סומק. מלבד היותו אלבום מיוחד ומשובח, הוא גם מעין המשך לאלבומה הראשון: הפעם, כל תריסר שירי האלבום נכתבו על ידי משוררים. מלבד חלפי, סומק ואבידן, אתם היא סוגרת כאן מעגל, ירונה כספי בחרה לטפל גם בשירים של: יהודה עמיחי, רפי וייכרט, ויסלבה שימבורסקה, אווה ליפסקה, ברטולד ברכט, ילנה שוורץ , מירון איזקסון ועזיזה אחדיה עומר שקוארי – ששירה "אל תבקש ממני רשות," שיר של קריאת תיגר נשית על חברה שמרנית ומדכאת, הוא גם הסינגל הראשון מתוך האלבום; מעניין שלמרות שהשיר הוא ערבי (מרוקני, ליתר דיוק) במקורו, העיבוד המוזיקלי מוותר במודע על סממנים מזרחיים כלשהם- ונצמד לקו המאפיין את כל האלבום: עמית מגן ויריב עציון, אנשי מכללת BPM למוזיקה, לוקחים את ההפקה המוזיקלית לכיוון אלקטרוני, אבל עם עוויתות רוק כמו: "לא עברו אפילו יומיים", או: "מות המשורר". מבחינה סגנונית, האלבום מבטא בגרות מוזיקלית, אפילו סוג של התמתנות יחסית, בקטנה, שהן מובנות לגמרי, כשמדובר באלבום רביעי. אבל גם אם נדמה שציפורני החתולה קצת קהו, הסירו דאגה מלבכם: הן עדיין חדות כתער.

הקודם של כספי, "אגו", הצטיין באנרגיה גבוהה, ברמה של עשר מתוך עשר. הפעם, ירונה כספי מורידה הילוך או שניים. אבל אל תטעו, אנרגיה של 8 מתוך 10 אצל הגברת כספי, משולה להתקפת תסמונת 'טורט' אצל רובנו; בין השורות המושחזות, אפשר עדיין לזהות את השריטה. "השיגעון לא מניח לרפאו".

אבל תשכחו כל מה שאתם יודעים על מה שמכונים: "שירי משוררים". הפירושים שכספי נותנת לשירים המגוונים שבאלבום, הם לגמרי אישיים, עד כדי שהם מתעתעים ונשמעים כאילו לא רק הולחנו - אלא גם נכתבו - על ידה. ההגשה הטוטאלית של כספי כאילו מנכסת אותם לעצמה; למרות מגוון סגנונות הכתיבה והביטוי האישי של המשוררים, יש קול אחד, דומיננטי, באמצעותו מתעוררים השירים האלה לחיים והופכים לסרטים קצרים, תמונות מהחיים.

האלבום מאופיין בסגנון מקורי ומספק הרבה "עניין שמסרב להיגמר", כמו שאומרת השורה מתוך רצועה מס. 6: "עניין מסרב". מדובר בחוויה שאפשר להגדיר אותה, כמו שם רצועה מספר 5: "כישוף", או מספר 11: "מכשפה שניסתה".

וגם הצליחה.

http://www.youtube.com/watch?v=V_7SF5kJLWI

ירונה כספי: מָאְפיה של אישה אחת

אחרי השקט שלפני

איזה רוקר ישראלי אתם מכירים, ששמו הפרטי הוא: אסף? לא, לא אסף אבידן. גם לא אמדורסקי. מישהו אחר. אני מתכוון לארליך. אסף ארליך.

מכירים את המשפט הנדוש: "אלבום הרוק העברי הכי טוב שאתם לא מכירים"? אסף ארליך כבר הוציא יותר מאחד כזה.

ארליך הוא לא בנאדם שמתמסר בקלות ליחסי ציבור וקידום מכירות. זה מה שדפק את "טוקשואו", הדיסק הראשון שלו שהפיק חמי רודנר בתחילת המילניום, בו ארליך שר על מי ש"נדבק באכזבה" כמו ממחלה. וזה גם מה שהפך את "חדשות מהמגירה" המצוין, שהפיק עידו אגמון ב-2007 - לסוד שמור, שמעט מדי יודעי דבר, נחשפו בו לטקסטים כמו: "זה מרגיש כמו תמיד/ זה רחוק כמו פעם ראשונה/ אני הולך ממך כי טוב לי/ כמעט יותר מדי".

כן. הבחור לא צוהל בנקל.

נאמן לקצב של אלבום כל כמה שנים, אסף ארליך פותח עוד מגירה- ומוציא עכשיו את "שקט עכשיו". עידו אגמון שוב הפיק (ומנגן בגיטרה, יחד עם אורן לאור על הבס ואורן רביב בתופים). במידה מסוימת, שמו של האלבום משקף גם את השינוי הקטן שמבטאים השירים הכלולים בו: דומה שארליך נרגע קצת. אבל רק טיפה. מזכיר במשהו את התהליך שעבר פורטיס באחרון שלו, "החבר ואני". אולי זה הגיל, אולי סוג של התפכחות והאטת קצב- ארליך נשמע הפעם טיפונת מפויס עם החיים. (נו טוב, זה לא מפריע לו לשיר: "תהרגי אותי, לא בא הביתה"). אבל את תתנו להתמתנות- המינורית- להטעות אתכם. זה עדיין רוק שורט, עם דיסטורשן שמגיע גם מהטקסטים.

הקול של ארליך- חרוך, מחוספס ושטוח משהו, מתכתב קצת עם זה של ברי סחרוף, עם

אינטונציה המזכירה לפעמים את זו של אריק איינשטיין: משהו בהגייה העצלה של המילים. אבל כאן נגמרות ההשוואות. פה לא תמצאו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אלא את אלה של זו האופסימיסטית – על הדברים המטרידים תל אביבי נשוי על סף ארבעים, שאולי מתגעגע לפסטורליות של נהרייה: זוגיות, בדידות, יחסים, פגיעות וחומת מגן. לא המבצע הצבאי. זו הפרטית שלו. כן, יהיו מי שיגידו שאלה קלישאות, אבל מה הם החיים שלנו, אם לא קלישאה אחת גדולה? החוכמה היא להפוך את הזבל הקיומי לפואטיקה ולעטוף אותה בלחנים חזקים ומחשמלים- ואת זה הוא עושה כאן, שוב. זה מתחיל עם ריף שלוכד את האוזן ב"על בודדת", עובר לשיר הנושא, בלדה עטופה בנייר זכוכית – וממשיך ב"תעלה כבר/תפסיק לדבר עם עצמך/תאפס את כל ההבדלים ביני לביני". ארליך מקפיד לשפוך עלינו לסירוגין מים חמים וקרים, לאורך עשרה שירים כתובים היטב, מוגשים בכנות ומבוצעים לעילא; המילים והלחנים כרוכים יחד, השירה והנגינה משלימות האחת את השנייה. עד שזה מסתיים, לאחר כ-50 דקות מזוקקות, עם קאבר ל "רעש לבן", של סחרוף, שהורדת ההילוך שמבצע בו ארליך, מיטיבה אתו לגמרי.

"שקט עכשיו" מזמן חוויה של רוק אמיתי, בועט, נושך, כן, ישיר, חשוף ורגיש. מגיע לארליך שיותר אנשים יכירו את מה שיש לו להגיד, וליותר אנשים מגיע להיחשף למוזיקה שלו. אם לעשות פרפראזה על המילים של "סוס משוגע"- אני מוכן להתמכר, לא להפסיק לרגע אחד. אז אחרי שאני מתיידד עם השירים שבאלבום, אני הולך לשמוע אותם "לייב" במופע טרום בכורה באוזןבר במוצאי חג סוכות. בצד השני של גוש דן, בדיוק עכשיו מתמלאת חוות רונית באוהדי ברי סחרוף ובלקן ביט בוקס, בהופעה שללא ספק תהיה מצוינת. אבל אני, יחד עם עוד כמה עשרות אנשים, מעדיף את הרוק שלי יותר אינטימי, וורוצה לראות את הלבן בעיניים של חברי הלהקה, ממרחק נגיעה. ארליך נוסע דרך שירי האלבום החדש ומוסיף גם –מעט מדי לטעמי-שירים מהעבר. אבל אין מה לעשות, יש עוד הופעה (נערות ריינס) אחריו. צלילי הדיסטורשן, הבס המפמפם וחבטות התופים נותנים קרשנדו אחרון- ואז נמוגים. שקט עכשיו.

אסף ארליך: "שקט עכשיו"

http://assaferlich.bandcamp.com/album/sheket-achshav

http://www.myspace.com/assaferlich

Yours Faithfully, Marianne



העוברים ושבים ברחוב הירקון, לא ממש שמו לב לאישה הבלונדינית שעמדה בצהרי היום ועישנה ליד מלון "דן", כשלידה כמה מעשנים פאסיביים, שגיל רובם הוא כמחצית משלה. מריאן פיית'פול, דיווה ללא גינונים, עושה הפסקת עישון בחברת כמה עיתונאים, באמצע שרשרת הראיונות שהיא מקיימת בביקורה השישי בארץ. ביום ב' היא תשיר לקהילת העסקים באירוע סגור שמארגנת "הייניקן" בזאפה. ביום ג' היא תופיע בפני הקהל הטבעי שלה, באמפי שוני.

יש אמנים שכדי להבין את ההיסטוריה שלהם, צריך להיכנס לויקיפדיה. אצל פיית'פול, אלה הפנים מלאי ההבעה שמספרים את כל הסיפור- וניבטים בי עכשיו ממרחק נגיעה, על הספה בלובי המלון.

חשבת פעם שבשנת 2011 תהייה לך קריירה ותסתובבי בעולם?

"חשבתי שכבר אהיה מתה"- היא עונה מיד, בקול עמוק וחם. מהסמים והאלכוהול שיצרו אותו, נותרו כיום רק הסיגריות, עליהן היא לא מוותרת - "ככה זה נראה אז, שנועדתי למות צעירה. רק אחרי האלבום ''broken English ב-79', הצלחתי לאסוף את עצמי. אז הבנתי שכנראה בכל זאת אחזיק מעמד – ולא רק שאינני מתה - אלא גם אצטרך להמשיך הלאה, להוציא עוד אלבום, ועוד אחד- ושיש לי קריירה, שנמשכת עד עכשיו. זה מאוד משמח אותי שהחלומות שלי התגשמו, שאני כאן ואני בריאה לגמרי"

בכל זאת, רוב השירים שלך עדיין נוטים לצד האפל

"כמובן שיש בי צד מאוד רציני. אני לא הבנאדם המתאים לאלבומי פופ שמחים. זה יהיה אבסורד. אבל אני יכולה להיות שמחה ורגועה- ובמקביל ליצור שירים שמוטל עליהם צל כלשהו. עדיין, כל מילה שאני שרה, היא אמת. אני יכולה לבוא לשיר כשאני מאושרת, אבל להפוך אותו לקודר יותר בגלל שזה בא מבפנים, מתוך הנשמה שלי. קח למשל את השיר 'That's why every empire falls' שהוא אולי השיר שאני הכי אוהבת, או ''Stations שמעביר את התחושה מצוין, במיוחד אם מקשיבים למילים"

אבל אפילו "Eternity", שיר שמח, כהגדרתך, עוסק במוות

"For fuck sake" - היא יורה- "בטח. תמיד יהיה אצלי הקונטרסט בין חום וקור, אור וחושך. אבל את השיר הזה כתבתי מתוך אושר טהור. אני קוראת המון פואמות של וויליאם בלייק- והנצח הוא יסוד רציני ביצירה שלו. השיר הוא על השלמה עם הזמן שחולף. הייתי בסיבוב באוסטרליה ואחד מידידי הוותיקים הוא אמן, צייר בשם מרטין שארפ. הוא עשה את ציורי הפופ במגזין OZ בסיקסטיז". (הוא גם יצר את עטיפת' 'Disraeli Gears של Cream וגם כתב אתם את 'Tales of brave Ulysses'. ר"ב). "הלכתי לרטרוספקטיבה שלו בגלריה בסידני, והוא שאל אותי איזו עבודה שלו אני הכי אוהבת. ישר הצבעתי על ע איור לא גדול עם המילה Eternity. והוא בכלל הושפע מאמן גרפיטי אוסטרלי מהמאה ה-19, שהיה מסתובב וכותב את המילה בכל מקום. באמת רציתי לכתוב שיר שמח- וזה מה שעשיתי"

הכתיבה שלך עכשיו יותר ישירה, עם פחות מטאפורות

"היא משתפרת. אני יותר ישירה, בלי משחקים. זה הגיל, כנראה. אני כותבת שירים אוטוביוגרפיים עכשיו. במשך שנים התגוררתי בדבלין. שם התחלתי לכתוב את שיר הנושא של האלבום האחרון, Horses and high heels'', שמצד אחד מספר על כרכרות הסוסים לפנות בוקר- ומצד שני על נערות בעקבים גבוהים- הממלאות את פריס- בה אני מתגוררת בשנים האחרונות ושם סיימתי לכתוב את השיר, שהוא על הקשבה לדברים, ועל חיי הטובים, בעצם"

מה הביא אותך להקליט את האלבום האחרון עם ציוד אנלוגי?

"אני שונאת כל מה שדיגיטלי" היא אומרת ומחייכת אל טייפ הקסטות הקטן שהבאתי אתי- "יש לי פטיפון ואני מעדיפה את הצליל האנלוגי. האל ווילנר המפיק, הציע שנקליט בניו-אורלינס, מכמה סיבות. קודם כל, זה חסכון גדול. במחיר של אולפן ניו-ירקי לשבוע, קיבלנו שלושה שבועות בניו-אורלינס. חוץ מזה, אני מעדיפה לשים את הכסף שם- ולא במנהטן. זה גם אפשר לי לעבוד עם מוזיקאים מקומיים, כמו ג'ורג' פורטר ג'וניור, הבסיסט של ה-Meters. וואו, איזה בסיסט. .ככה גם שכנעתי את ד"ר ג'ון להשתתף באלבום. בכלל, זה לא כמו אמריקה שם, יותר כמו הקאריביים."

באלבומים האחרונים שלך, יש מעט קטעים מקוריים ויותר קאברים. מתישהו תוציאי אלבום עם חומר מקורי בלבד?

"כן, זה אמם לא יקרה בשנתיים הקרובות, אבל אני מכוונת לשם. רק שלא אקליט אותו עם האל ווילנר, כי הוא מעדיף לעשות קאברים ולא מעודד את הכתיבה שלי"

בשני האלבומים האחרונים שלך, התארחה רשימה חלומית של אמנים

"כן, שוב, זה בעיקר בגלל האל ווילנר. הוא ה'סטאר פאקר' האמיתי, לא אני. הוא שכנע אותי להזמין את...בוא נראה" היא מנסה להיזכר- "רופוס וויינרייט, טדי טומפסון, ניק קייב, ג'ארוויס קוקר, שון לנון וקית' ריצ'רדס לאלבום הקודם. אני לא אחזור על זה שוב. אבל בנוכחי, אני מאוד שמחה שהצלחתי להביא גם את לו ריד- שהוא חבר וותיק- רק כדי שינגן בגיטרה. אנשים לא יודעים את זה, אבל חוץ מאמן יוצר, לו הוא גיטריסט מצוין, בשורה אחת עם קית' ריצ'רדס"

האזכור של ריצ'רדס מציף את שנות השישים העליזות והמתוסבכות. אבל למריאן פיית'פול של היום, יש עיקרון: היא לא מדברת על הרולינג סטונז ועל מה שקשור בהם. בתקופה ההיא, פיית'פול הייתה ג'אנקי וניסתה להתאבד, בסמוך למותו הטראגי של בריאן ג'ונס. כשפקחה את עיניה אחרי ששה ימי 'קומה', הפרצוף הראשון שראתה, היה של מיק ג'אגר. האגדה מספרת שהיא אמרה לו: "Wild horses couldn't drag me away". אז אני שואל אותה בכל זאת:

את שרה את tears go by" As" שהסטונז כתבו לך ואת "Sister morphine" שכביכול נכתב עליך. יש סיכוי שתשירי גם את "Wild Horses" ?

"ניסיתי לשיר אותו בעבר. אבל השיר מתייחס אלי יותר מדי. אני חושבת שזה שיר יפיפה, אני יודעת שהוא נסב עלי וזה לכבוד לי. הוא תמיד יהיה קיים. אבל זה לא שיר טוב עבורי. גם את שני השירים האחרים שהזכרת, אני מבצעת כי אני חייבת, בגלל שהקהל רוצה"

אז מה יהיה בהופעה?

"הגיעו אתי חמישה מוזיקאים מצוינים, ואני מבצעת חלק משירי האלבום החדש- וגם כמה פייבוריטס מכל השנים והאלבומים. את הסט-ליט הקודם החלפתי, כי התחיל לשעמם אותי- אבל עם הנוכחי- אני ממש נהנית".

יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

Jane's Addiction: בכל זאת הגענו למרות הכל

כיאה ללהקה ששמה מכיל את המילה "התמכרות", חברי Jane's Addiction, הנמצאים כבר על מטוס בדרך לארץ, לא מאכזבים גם כשמדובר ברשימת הדרישות שלהם מההפקה: בקבוק מרלו ובקבוק סובניון בלאנק בשווי 50$ לפחות, ארבעה בקבוקי שמפניה מואט שנדון נקטר, שני בקבוקי וודקה שופן, שני בקבוקי וודקה גרי גוס, בקבוק קמפרי, ובקבוק טקילה דון חוליו 194.2 יהיה שמייח מאחורי הקלעים, לא פחות מאשר על הבמה...נו טוב, זה הכל הוראות של הרופא: פרדי פארל צריך להרטיב טוב טוב את הגרון, אחרי שאיבד את קולו וביטל שתי הופעות באירופה. אבל אפשר להירגע: אתמול הלהקה נתנה הופעה מעולה בלונדון ועכשיו היא כבר על המטוס בדרך לארץ, אחרי שילדיו של פארל משתזפים על שפת הים בתל אביב כבר כמה ימים...התגובות מההופעה בלונדון, אומרות שקולו של פארל חזר לפורמה. יחד עם הלהקה מגיעות גם רקדניות שישתלשלו מתקרת הבמה- ותותח קונפטי. אבל הוא לא יהיה הדבר היחיד שיפגיז בביתן 1 בגני התערוכה: הלהקה תיתן את כל מה שמצפים ממנה- ויותר. חוצמזה, בלונד רדהד, אלישע וארבעים השודדים וקוואמי- יחממו את העניינים לפני המופע המרכזי. רוקנרול!

Jane's Addiction, Blond Redhead גני התערוכה 1.9.11

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם

לקראת אמצע ההופעה, כשה"זומביז" ביצעו את אחד השירים מקריירת הסולו של הזמר קולין בלנסטון, לא יכולתי שלא להרהר במשמעות הרלבנטית של שם השיר: "I don't believe in miracles", שהיה להיט גדול שלו לפני ארבעים שנה, אחרי שהזומביז התפרקו. כשמדובר בהופעת איחוד או קאמבק של להקות עבר, כמה נסים קטנים לא יכולים להזיק – ואתמול (23.8) ברדינג 3, מול כמה מאות אוהדים משולהבים, חסרונם הורגש לאורך הערב. הזמן, כמו שאנחנו יודעים, יש לו חוקים משלו.

הזהות המוזיקלית של להקה, מאופיינת לרוב על ידי קולו של הזמר. מה משבידל את ה"זומביז" מיתר ההרכבים של זמנם, בתחילת הסיקסטיז, היה קולו המיוחד של קולין בלנסטון. כדי להבין את הייחוד שלו, צריך להאזין לשירים של ההרכב, כפי שהוקלטו בזמנם; בלנסטון שר אז בקול מיוחד, כמעט מלאכי ,ששידר פגיעות, התאים כמו כפפה לשירי הפופ הפסיכדליים של התקופה- ומה שהכי חשוב, בלנסטון הפיק אותו מבלי להתאמץ, בשירה נקייה, טבעית וחסרת מניירות וסלסולים. כי כשיש לך קול כזה, אתה לא צריך לעשות דאווינים.

אלא שחמישים שנים יכולות לעשות כמה דברים לקול שלך, כך שכל קשר בינו לבין מה שהוא היה כשהיית בן 19, הוא מקרי בהחלט. כן, יש גם מקרים אחרים, שאת חלקם ראינו לא מזמן גם כאן: פול סיימון, לאונרד כהן, פול מקרטני , ג'ון קייל– גם הם, כמו בלנסטון בסביבות גיל 70, עדיין מסוגלים להזכיר נשכחות ולהיות קרובים, מי יותר ומי פחות, לגוון קולם המקורי. אבל בלנסטון של היום גולש לסלסולים סטייל פול אנקה, שלא יושבים טוב על הקלאסיקות של הזומביז.

הזומביז של היום הם בעצם בלנסטון והקלידן רוד ארג'נט מההרכב המקורי, יחד עם: גיטריסט סביר בשם טום טומי שמנגן אתם בשנה האחרונה, על הבס ג'ים רודפורד, חבר וותיק מימי הזומביז הראשונים- ובנו סטיב על התופים- שמסתובבים אתם בעולם כבר שבע שנים. ברגעים הטובים של ההופעה, ובמיוחד לקראת סופה, הם מתואמים ומדויקים ככל האפשר, כשקטעי הסולו הג'אזיים/פאנקיים של רוד ארג'נט על הקלידים הם תענוג צרוף. אבל ברגעים הפחות טובים, זה כאילו נקלעת להופעה של להקת קאברים בריטית טיפוסית בפאב לונדוני. כמו לדוגמא, כשהם מתעקשים משום מה לבצע קלאסיקת סול של מוטאון כמו: What becomes of the broken hearted של ג'ימי ראפין: אז נכון שבלנסטון חידש את השיר הזה כבר לפני שלושים שנה עם דייב סטיוארט, אבל למרבה הצער הוא הדגים את מגבלות המנעד הקולי שלו היום: כל עוד הוא שר מבלי להתאמץ, אפשר לזהות את הקסם מפעם. אבל ברגע שהוא 'דוחף' בכוח ומנסה לשיר גבוה, זה נעשה מביך. "יהיה כאן הערב משהו לכל אחד", אמר בלנסטון בתחילת ההופעה, ואכן, היא כללה מיש- מש של סגנונות ותקופות, כולל מקריירות הסולו שלו ושל רוד ארג'נט. הם ביצעו כמעט חצי מאלבומם המופתי Odessey & oracle, כולל להיטם הגדול ביותר מתוכו, Time of the season, קלאסיקות כמו: Tell her no ואת Old and wise מהזמנים בהם בלנסטון היה חלק מהפרויקט של אלן פארסונס. הם גם דחפו חזק את האלבום שהוציאו השנה- Breath in, breath out- שהשירים מתוכו לא השאירו רושם כלשהו- ובין לבין, פטפטו ותקשרו עם הקהל ללא הפסק ולא הסתירו את התפעלותם מכך ש"רובכם עוד לא נולדתם כשהשיר הזה נכתב", כפי שהיטיב להגדיר קולין בלנסטון שוב ושוב.

מה שהפריע לי יותר מכל, זו העובדה שהייתה זו הופעה חסרת ניואנסים: כולה התנהלה במין נמרצות עולצת על טייס אוטומטי. אחד מסימני ההיכר של הזומביז המקוריים, היה עגמומיות. הם לא פחדו להישמע נוגים ולהיות קודרים, כשהטקסט או הלחן ביקשו את זה. אז נכון שלהופעות חיות יש את חיוניות משלהן, אבל צרמה לי העובדה שהזומביז התעלמו מהמשמעויות ומהאווירה, של המוזיקה שלהם עצמם.

הגלגול הנוכחי של הזומביז זוכה לעדנה ולביקוש- והם מופיעים כיום בכל העולם, חמישים שנה אחרי שנוסדו. גם הקהל ברדינג, למרות גילו הצעיר של רובו- עודד אותם, ידע את המילים ושר את השירים. לא היה ספק שהוא בא ליהנות- ושחמשת הבריטים הקורקטיים על הבמה, חפים ממניירות ונעדרים שרידי כריזמה כלשהי, השתדלו מאוד לספק את הסחורה. ההופעה הסתיימה עם Hold your head up ו- God gave rock n roll to you של "ארג'נט", כשביניהם She's not there המעולה - "מיני שיא" שהיה צריך לסיים את ההופעה הזו. אלא שאז הם התעקשו לסיים עם עוד קאבר, רק כי היה השיר הראשון שהקליטו אי פעם: לא פחות מאשר Summertime, שהפך לאנטי – קליימקס מיותר.

ואולי יש דברים שצריכים להישאר צעירים לנצח.


יום שבת, 23 ביולי 2011

עדיין משוגע עליו, אחרי כל השנים האלה

הופעות ענק הן קצת כמו טיסה לחו"ל, והאצטדיון - ממלא את תפקיד שדה התעופה. לפני הטיסה (וגם אחריה) אתה מבזבז שעות בפקקים, מגיע למקום, מחפש את השער הנכון, תופס את המושב שלך- ומחכה להמראה. בהופעות כאלה, כגודל האצטדיון, כך גם הציפיות. יש מין הסכם בלתי כתוב בין האמן לבין עשרות האלפים שבאים לראות אותו: מצד אחד, אנחנו: נשלם הון תועפות על כרטיס, נשתרך שעות בדרכים, נזיע כמו בסאונה, נקנה כוס מים או בירה במחירים מופקעים - ורובנו ניאלץ להסתפק בלצפות בך רק באמצעות מסך בגודל בינוני; מצד שני, אתה - תיתן לנו תמורה מלאה לכרטיס, תנגן את רשימת השירים הפרטית של כל אחד מאתנו - ולא תשכח להגיד לנו כמה אנחנו נפלאים ושכזה קהל חם עוד לא היה לך. ביום חמישי בלילה, פול סיימון ענה על הציפיות האלה באופן חלקי. סיבובי הופעות גדולים, כמו זה שהסתיים בר"ג, ממילא אינם מאפשרים יותר מדי חופש וגמישות: סדר השירים קבוע מראש, מתוזמן עם התאורה והאפקטים בדיוק של שנייה. מדובר במכונה משומנת, שהאלתור היחידי שהיא מאפשרת - וגם זה עד לגבול מסוים - הוא סולו גיטרה, פה ושם. זה- ושינוי שם העיר הרלבנטית, בקריאה ההכרחית: "ערב טוב ...!"

אם לחזור למוטיב הטיסה, אז זו של פול סיימון יצאה באיחור, אחרי המתנה ארוכה על הקרקע. היא המריאה באמת, רק כשעה לאחר שיצאה לדרך. עד אז, סיימון חימם מנועים בניוטרל, עשה לנו "טקסי" והסיע אותנו קצת על המסלול. אבל כשהוא נסק - הוא הגיע גבוה. לפול סיימון אין שיר אחד גרוע. יש לו קאנון מפואר של עשרות שירים מרגשים ומעולים. אין על זה ויכוח בכלל. אבל איזה מהם מתאימים לביצוע באצטדיון גדול ומנוכר, שמעל הבמה שלו מבצבצים שלטי ענק של רשתות השיווק ממתחם קניון איילון, שמנפצים לך את החלום ומחזירים אותך לאדמה – זו כבר שאלה אחרת.

אחד הדברים המאפיינים את היצירה של סיימון, היא היכולת שלו לספר סיפורים אינטימיים, לשזור מילים ומנגינה לפיסות חיים מרגשות. שירים שהקלו על דור שלם של אמריקאים את המעבר מהאקטיביזם המתסכל של שנות הששים, אל ההתבוננות הפנימית שאפיינה את שנות השבעים. הי, הבנאדם בעצם המציא את הדבר הזה שנקרא "סינגר סונגרייטר", שלמעשה רשום על שמו בטאבו. אף שיר שלו לא יכול להיות "נפילה", אם אתה מקשיב לו בבית; אבל הוא יכול ללכת לאיבוד, אם מבצעים אותו בקורקטיות, גם אם היא מקצועית לעילא, מול קהל ענק. עשרים אלף איש שלרבים מהם, השירים של סיימון מזכירים רגעים מההיסטוריה הפרטית שלהם - וכל מה שהם מקווים לו, זה שסיימון יעצור בכמה מהתחנות היותר משמעותיות של חייהם. מה כבר ביקשנו? קצת התחשבות בזולת. הרי זה הוא שכתב: "התקרה של אדם אחד היא הרצפה של אדם אחר", לא? אלא שהופעות מהסוג הזה, יותר משהן מפגש של אינטרסים, הן לפעמים ניגוד שלהם. פול סיימון התבטא לא פעם ואמר, שיש לא מעט שירים שכבר לא בא לו לשיר. "אני חש מיאוס" הוא אמר כשהתייחס אליהם. לחובב מוזיקה זה יכול להישמע כמו חילול קודש: מה כבר יכול להימאס בשיר של סיימון וגרפינקל? אבל כשמדובר באמן ששר את השירים כבר חמישים שנה, זה בהחלט הגיוני שחלקם כבר לא עושים לו את זה. בכלל, יוצרים לא אוהבים רק להתרפק על העבר ולהיות מזוהים עם שירים ישנים בלבד, אפילו אם מדובר בקלאסיקות ובפסקול של דור. אז בין 25 השירים שסיימון הפריח לאוויר המהביל של רמת גן, היו גם כמה מצוינים מאלבומו החדש והטרי, אלא שאלה חלפו מעל ראשי ההמון, כמו ה'צפלין' שריחף מעל לאצטדיון. קולו של סיימון השתמר מצוין, כאילו הוא לא עומד על סף גיל שבעים, אבל בכל פעם שהוא שר שיר לא מוכר, או בחר בשיר ידוע - אבל מינורי ואינטימי מדי לנסיבות האירוע - הורגשה נפילת מתח; זה לא היה בהסכם. ואז יכולת לראות אנשים משוחחים ביניהם בקול, קמים למזנון- ובאופן כללי מאבדים עניין.

לכן, אחרי יותר משעה שבה נצנצו לפעמים יהלומים כמו: Diamonds on the soles of her shoes, Fifty ways to leave your lover, Days of miracle and wonder, Slip sliding away, Hearts And Bones – היו גם פנינים כמו: Mother and child reunion, או

boy in the bubble The– שהשאירו טעם של החמצה קטנה. בין השירים, נראה שסיימון הפנים את 'טראומת הספינקס' של דילן, שעליה טחנו לו כאן בכל הזדמנות. נו טוב, כדי להיות יותר קומוניקטיבי מבוב, כל מה שצריך, זה מילים ספורות. אז סיימון קרא לנו "ידידיי", סיפר איך הוא נהנה בזמן הקצר שהתאפשר לו להיות כאן, ומה הוא מייחל לשלום - וקיבל מחיאות כפיים, כאילו מינימום הזמין להדרן את ארט.

אבל אז הגיע החצי השני של ההופעה. סיימון ושמונת הנגנים המולטי - אינסטרומנטליסטים המצוינים שלו ירדו מהבמה, במה שנראה כמו סיום מדי מוקדם שלה - והוא חזר לבדו, ופצח בצלילים המוכרים של The sounds of silence – שהרימו את התקרה שאין לאצטדיון. משם סיימון הפליג ל- Kodachrome האנרגטי, אותו שזר ב- Gone at last המקפיץ. מיד אחר כך הוא הביא לחלוחית עם קאבר מופלא ל- Here comes the sun של ידידו המנוח ג'ורג' האריסון, השתגע קצת עם Crazy love ורמז לנו שאו-טו-טו הוא מסיים, כי כבר Late in the evening. הוא ירד מהבמה כדי לחזור עם ביצוע סוחף של Still crazy after all these years – והזכיר לנו למה אנחנו עדיין אוהבים אותו לאחר כל השנים האלה – ואחריו נתן את:You can call me Al המלא בקטעי סולו חזקים, שהמחישו עד כמה מוכשרים המוזיקאים הרבים שעל הבמה, וגם כמה גדול באמת, הענק הקטן העומד במרכזה.

Boxer The האלמותי עורר את הקהל לשירת "לה לה ליי" ספונטנית בפזמון - ואז זה נגמר. נכון, היה יכול להיות מושלם, אם רשימת השירים הייתה טיפה אחרת. אבל ככה זה בחיים, כמו שאמר סיימון עצמו (בשירו: You're kind- שלא נכלל בהופעה):I like to sleep with the window open, and you keep the window closed

Why does my heart feel so good



דעה מוקדמת זה משהו שצריך להימנע ממנו. במיוחד כשזה נוגע למוזיקה- ועוד יותר כשמדובר בהופעה חיה. לפני המופע של מובי, לא היו לי ציפיות גדולות; אחריה- אני כבר מכה על חטא. הבנאדם נתן בראש כמו גדול. לא רק שהוא הפתיע את כל הסקפטים, הוא הצליח להמם, עם הופעה אנרגטית, סוחפת ומקפיצה. מה שהיה אתמול בגני התערוכה, זה וואחד מסיבה.

בהתחלת הערב, נראה היה שהסל של הפיק ניק מערבב חלב עם בשר: כהן@מושון הם אחלה, אבל הרי לא בשבילם התכנסנו. קאקי קינג היא גיטריסטית טובה, אבל מתאימה יותר לחללים אינטימיים (כמו ההופעה הקרובה שלה עם תמר אייזמן בבארבי ב-14.7). מי שטרח להקדים, העדיף להתרכז בלהיט: "בירה 1+1"- וחיכה למופע המרכזי. בדרך לשם, קרודר & דורפמייסטר נתנו סט ארוך, מתובל בראפ במבטא גרמני- ומילאו את משבצת החימום כמו שנדרש מהם. ואז הגיעה ההמתנה למנה העיקרית, שנתנה לנו זמן לתהות מה אנחנו הולכים לקבל.

מובי היה בצעירותו מוזיקאי Pאנקיסט; אחרי זה הוא העביר כמה שנים בטכנו – ופתאום, ממש בסוף המילניום, הוא הפציע עם:Play - אלבום מפתיע שלקח את מוזיקת הדאנס למקום אחר; הוא ערבב סימפולי בלוז וגוספל, פסנתרים מהפנטים, אלקטרוניקה לייט וקולות אנושיים- והתוצאה הייתה לא פחות ממכושפת. כל 18 שירי האלבום נמכרו מראש לפרסומות (של: "אינטל", "סקיי", מקסוול האוז", "יגואר" ו"נוקיה") ולתכניות טלוויזיה; היו אף מקרים בהם אותו שיר נמכר כמה וכמה פעמים למפרסמים שונים. הדיסק היה הצלחה כלכלית עצומה, עוד לפני שמכר עותק אחד – ואח"כ מכר עוד ים עותקים. אם עד אז מובי היה מוזיקאי נישתי- לפתע הוא הצליח לכבוש קהל חדש- וגדול- של מוזיקת מיינסטרים.

אחר כך הוא התחיל קצת לחזור על הטריק, ולפעמים המוזיקה שלו נשמעה ממוחזרת.

כל המחשבות האלה, שחלפו בראשם של האלפים שחיכו להופעה שלו - נעלמו ברגע שהיא החלה: הממזר עלה חמוש בגיטרה ומוקף בהרכב מפתיע: מתופף, כנרת ובסיסטית חייתיות, וזמרת, ג'וי מלקולם – בעלת מנעד קולי בלתי אפשרי. כבר מהצלילים הראשונים של In my heart היה ברור שהרבה אנשים הולכים לבלוע את הכובע. כשהוא המשיך עם Go ו-

Why Does My Heart Feel So Bad – אפשר היה להבין ששמחה גדולה תהיה פה. האנרגיה זרמה מהבמה לרחבה בכמויות, לפעמים גולשת להופעת רוק כסחנית, לעתים מרחפת- אבל כל הזמן מתקיפה את כל החושים, תופשת את הראש, מכה בבטן ומקפיצה את הרגליים. לא יהיה מוגזם לומר שהייתה אקסטזה באוויר.Body rock ו- Porcelain מרימים את התקרה, קאברים חזקים של Whole lotta love ו- Walk on the wild side נוחתים בזה אחר זה, ו-Lift me up באמת לקח את כולם לריחוף גבוה – והזכרתי כאן רק חלק מ-24 הקטעים המצוינים שהרכיבו את הסט ליסט והפכו את ההופעה הזו לרייב מדבק. אני הופך לצמחוני, אם זו התוצאה של חומוס, ג'ינג'ר, גזר ותרד אורגניים שמובי ביקש לפני ההופעה. הוא אמר על עצמו פעם: "אני איש מוזר וקירח בגיל העמידה, שמקליט אלבומים לבד בחדר השינה שלו. הלוואי והיה לי משהו נוצץ יותר להציע, אבל זאת האמת" – אבל האמת, אתמול הפרסונה הבימתית שלו נצצה וזהרה, כמו גיבור גיטרה המגובה בהרכב חלומי שנתן את הכל- והשאיר את הקהל, ממש כמו שם אלבומו האחרון: Destroyed.

FRANTIC



בריאן פרי הוכיח אתמול שהוא יודע מילים בודדות בעברית, כמו "שלום" ו"תל אביב", אבל אחרי ההופעה המצוינת שלו, מתגנבת המחשבה שהוא מכיר גם את הפתגם "פעמיים כי טוב": אתו על הבמה היה כמעט כפול מהכל: שני גיטריסטים, שני מתופפים (אחד מהם בנו של פרי), שני נגני קלידים (אחת מהם גם סקסופוניסטית), שתי זמרות ליווי – ושתי רקדניות גוגו/בורלסק/לאפ-דנס. יחד עם הבסיסט וכמובן פרי עצמו, היו על הבמה בהיכל התרבות, תריסר אנשים (בצירוף וידאו-ארט וקליפים באווירה הנכונה) - שבאו לתת שואו מהוקצע, מקצועי, שרמנטי וזורם, שלמרות שהיה משומן ובהילוך אוטומטי- לא נעדרו ממנו גם נשמה, זיעה וכן, גם רוקנ'רול. זו הייתה הופעה נוצצת, לפעמים קרקסית, לעתים מרגשת; מסע במנהרת הזמן שעבר בסבנטיז ובאייטיז ובמחוזות הגלאם רוק.

בריאן פרי הוא אמן ופרפורמר בעל פנים רבות. אישית, הייתי יכול ליהנות גם מערב שכולו שירים שקטים כמו: Smoke gets in your eyes" " ו-: "These foolish thing מראשית קריירת הסולו שלו, או משירי אלבום אינטימי כמו: As time goes by מסוף המילניום. אבל הטור הנוכחי שלו, שנועד לקדם את אלבומו האחרון, "אולימפיה", כולל שירים שמתאימים למדינות בהן הוא מופיע לראשונה, כאלה שהקהלים שלהם מצפים ל- Play list שיעצור בכל התחנות החשובות בקריירה שלו. בניגוד לאיחורים המקובלים בהופעות רוק, זו של פרי התחילה דווקא מוקדם יותר ממה שפורסם. כמעט חצי שעה לפני המועד שבו היה אמור לעלות על הבמה, קצת לפני תשע ורבע, בריאן פרי עלה בעקבות הנגנים שלו לבמת ה"אודיטוריום ע"ש הוברמן", שהיה מלא, גם בציפיות. אפשר היה להרגיש את החשמל ואת הכישוף באוויר, כשנשמעו הצלילים הראשונים של I put a spell on you, אשר התחבר ל- "Slave to love" וגלש ל- "Don't stop the dance, ששחזרו הצליל של "רוקסי מיוזיק", עם הבייס-ליין המוכר, באריזה חדשה מודל 2011. אחרי פתיחה מוחצת כזו, פרי עבר לכמה שירים פחות צפויים, אבל כלל מחרוזת של פנינים, כמו:, "Sign of the times"," Avalon", "If there is something", "Bitter sweet","In every dream a heartbreakמתקופת רוקסי. פרי נהנה מהחום שזרם אליו מהאולם, ואפילו הופתע קצת כשהקהל ליווה אותו בשירת "או או או או" נלהבת, במקומות המתאימים ב-Love is the drug" " ואולי הזכיר לפרי את אחד משיריו המוקדמים: "I'm in with the in crowd".

פרי נתן הרבה מקום לנגנים שלו, והשאיר להם את הבמה כמה פעמים במשך הערב, כדי להפגין את היכולות האינסטרומנטליות הבלתי מבוטלות שלהם. ואולי זה כי הוא היה צריך את ההפסקות האלה בשביל אוויר. מה זה חשוב, אם ככה הוא נשמע ומופיע בצד הצפוני של גיל ששים וחמש, חודש אחרי התקף לב וצנתור, אין לי טענות. הקהל נשבה בפירוטכניקה של זמרות הליווי (שניסו לפעמים להגיע לגבהים של:"The great gig in the sky" ), של הסקסופוניסטית (ג'ורג'יה צ'אלמרז) ושל הגיטריסט הצעיר אוליבר תומפסון, שנולד כאשר פרי הוציא את Bette Noire" " ב-88. אבל כשפרי הציג את הנגנים, הופתעתי לגלות שמאחורי התופים יושב אנדי ניומארק הוותיק, שניגן עם כ ו ל ם (לנון, קלפטון, האריסון, גילמור- ועוד) ואילו הגיטריסט הנוסף, הוא לא אחר מאשר כריס ספדינג, אשר שמו אולי לא אמר הרבה לקהל, אבל אמנים כמו: דונובן, ג'ק ברוס, בריאן אינו, ג'ון קייל, טום ווייטס ואחרים – מכירים מצוין את התרומה שלו לאלבומים שלהם. אייקון נוסף שאי אפשר היה שלא להיזכר בו, לפחות שלוש פעמים במשך ההופעה אמש, היה מר צימרמן, שפרי הגיש קאברים מהממים לשיריו: "Just like Tom Thumb's blues", "Make you feel the love" – וכמובן ""All along the watchtower שהרים את התקרה של האולם, כמו גם Let's stick together" הסוחף ו- "Jealous guy" המרגש, כולל השריקה והכל, בהדרן שהשאיר טעם של עוד, אצל הקהל, שבשלב זה, היה Frantic לגמרי.

כשקמתי בבוקר, יכולתי להישבע שראיתי כמה "נצנצים" מהאיפור, שנותרו על הכרית.