Yours Faithfully, Marianne

מותו של לוחם רוקנ'רול. 

שנה לפטירתו של רוני פיטרסון 1957-2019

מותו של רוני פיטרסון לפני שנה בביתו, הוא מוות מוקדם ובלתי צפוי. לפחות הוא זכה למות כמו צדיק, בשנתו. רוני פיטרסון היה אניגמה: מוזיקאי אמריקאי, לא יהודי, שהגיע לכאן לפני הרבה זמן כדי לעבוד עם שלום חנוך- ומאז קשר את גורלו עם הארץ; רוקר במדינת היהודים, שהשתמש בגיטרה שלו כבמצ'טה, כדי לפלס דרך לבלוז בישראל; לוחם רוקנ'רול אמיתי, כשם אלבומו האחרון. הטמפרמנט הסוער שלו כבר סיבך אותו בכמה אמירות מיותרות, אבל דני ליטני אמר לי עליו פעם: "נשמה טובה במסווה של קשיחות סטייל כנופיות אמריקאיות". והנשמה הטובה הזו נגעה בהרבה אנשים בישראל. בנובמבר 2011 ראיינתי אותו עבור רשת Mynet וידיעות תל אביב. ואם היו אומרים לי אז, שרק שמונה שנים לאחר מכן אכתוב לו הספד, הייתי חושב שזו בדיחה גרועה. פיטרסון היה 'טיפוס' מבטן ומלידה, כמו שאפשר להווכח מהראיון ההוא:

אנחנו יושבים במטבח ביתו, לא רחוק מהיכל התרבות. על אחד המדפים בולטת אריזת ג'מבו של אבקת חלבון לספורטאים. רוני פיטרסון, גרום, לבוש בשחור, רוקר בנעלי בית, לא נראה כמו מישהו שעבר את ה-50. ראשו אמנם מגולח, אבל מתחת לפדחת הנוצצת, יש ג'ינג'י סוער. הוא מעשן בשרשרת, אבל השיעול, הוא אומר, זה מהצטננות שחטף. בעוד אני מניח את הרשמקול על השולחן, פיטרסון עומד וטוחן פולי קפה. "חלב?, כמה סוכר?", הוא שואל. בלי כלום, אני אומר לו. "שחור וחזק, אתה שותה כמו אבא שלי", הוא אומר. השיחה שלנו מתקיימת באנגלית. זה גורם לי להרגיש כאילו אני יושב על כוס קפה עם איזה מוזיקאי מחו"ל. רק שלמה ארצי, ברדיו של השכנים, מפריע לאשליה. אני מציין לעצמי  לזכור ולהעביר את פיסת האותנטיות האמריקאית של פיטרסון. כמה מהמילים בהן הוא משתמש, אינן ניתנות לתרגם באופן מילולי. כמו למשל, המלה: :Shit, שעולה על שפתיו בתדירות שרק אמריקאים מכירים. הרבה פעמים הוא לא מתכוון למובן המיידי שלה: כמו ש-Bad , זה לא בהכרח 'רע' באנגלית מדוברת, כשם ש'עצבני' בעברית של היום, היא לא תמיד מלת גנאי, כך פיטרסון יכול להגיד שמוזיקאי מסוים- מנגן: 'Good shit', או יותר נכון: 'פאקינג גוד שיט'. היה לי חשוב להתייחס לכך בפתיחה, כי הביטויים – וההקשרים שלהם, נותנים צבע מיוחד לשיחה אתו, וההתרשמות ממנה לא תהיה שלמה בלעדיו.  אז באופן טבעי, אני מתחיל עם נושא השפה:

צילום: אדם אוהב עמי

איך זה שאתה עדיין לא מדבר עברית?

"אני אגיד לך משהו: לפעמים, כשאני לוקח את הבת שלי מבית הספר, אני נתקל בזובין מהטה בדרך הביתה,. אני זוכר אותו מאז שהייתי ילד. הוא הרי נמצא כאן המון שנים. ראיתי אותו מתראיין והבנאדם יודע המון שפות, אבל לא מדבר מילה בעברית. אז אני אומר לעצמי, כנראה שזה בסדר"

אין לך ממש מחסום שפה. נראה שאתה יודע עברית, אבל לא רוצה להשתמש בה

"שאלתי מישהו - איך אפשר לדעת שעיפרון זה זכר- ועט זה נקבה? אני לא מתרגל לזה. באנגלית זה לא קיים. חוץ מזה, כשאני כבר אומר משהו בעברית, עונים לי באנגלית, בגלל המבטא שלי. אולי אם הייתי ממוצא רוסי, זה לא היה קורה. לפעמים, כשאני נופל על נהג מונית שלא יודע אנגלית, אני מנהל אתו שיחה, סוג של, בעברית. אבל לחלום- אני עדיין חולם באנגלית. בעצם, אני זוכר רק משפט אחד שחלמתי בעברית: 'אפשר לקבל שקית?', בטח חלמתי שאני בקיוסק"

באיזו שפה אתה מתקשר עם הילדים שלך?

"באנגלית. פה ושם מילה בעברית. יש לי ילד בן שמונה עשרה (הנקרא אריק - דילן, ע"ש קלפטון ובוב. ר"ב), עם מבטא אמריקאי מושלם, וגם הבת שלי, שהיום בכתה א', תדע אנגלית מצוין. אבל הם עוברים מאנגלית לעברית כל הזמן. הילדים של היום..."

איזו ילדות הייתה לך?

"הייתה לי ילדות של נוודים. לא מהבחינה הכלכלית. אבא שלי היה קצין בצבא האמריקאי וכל כמה זמן הציבו אותו בבסיס אחר. עד שצברתי חברים ונקשרתי למקום אחד, פתאום קרעו אותי משם והייתי צריך לעזוב. הייתי הילד החדש בכתה, יותר מדי פעמים - ואתה יודע איך זה ילדים. צריך להיות חזק ולא לאכול חרא מאף אחד. כששמעו בבית הספר בפלורידה, שנולדתי בגרמניה, קראו לי 'נאצי'. במשך שלושה שבועות הייתי צריך להלחם בכולם. עד שלא נשאר במי להיאבק"

רוקר צעיר- בן לאיש צבא, זה לא פיקניק

"הייתה לי ילדות לא פשוטה. אבא שלי היה טיפוס לא קל. אכלתי ממנו הרבה חרא"

אז אתה אמריקאי או ישראלי?

"אני אתן לך דוגמא: לפני כמה זמן הייתי בניו יורק, ומישהו התבטא על ידי בחריפות נגד ישראל, ואמר משהו מאוד משפיל. באותו רגע חשבתי, שהוא פוגע במשפחה שלי, בי עצמי, בחברים שלי כאן, הרגשתי שהוא פוגע במדינה שלי. פשוט נתתי לו אגרף לפנים. זו הייתה התרומה שלי לדיון, אתה מבין? פשוט התפוצצתי עליו. לא רוצה לשמוע את החרא הזה. אנשים מדברים מתוך פאקינג בורות, שטיפת מוח ואנטישמיות. אתה רוצה להתווכח בצורה עניינית? אני יכול לעשות את זה כל היום. אבל כשמישהו מדבר נגד הבית שלי, מצטער"

לא ידעתי שיש לך רגשות חזקים כאלה בנוגע לכאן

"בנאדם, אני שרדתי את תקופת האינתיפאדות, למרות שיש לי בכיס דרכון אמריקאי. המטרה של הטרור היא להטריף אותך, לגרום לך לרדת מהפסים. והם כמעט הצליחו לשגע אותי. באותה תקופה הלכתי לפסיכולוג והייתי על כל מיני תרופות. אני לא אשכח את זה: הבן שלי היה אז בן ארבע. נילי, אשתי, ואני היינו אתו במכונית, נסענו לראות איזו דירה בשדרות בן גוריון. ואז - קפה אפרופו התפוצץ על ידנו. זה דבר אחד לקרוא על זה בעיתון, ודבר אחר כשזה קורה כמה מטרים ממך. תסמונת פוסט טראומה, זה מה שהיה לי. אבל למרות זה- הצלחתי באותה תקופה להביא אמנים זרים לארץ. הם פחדו, כי כל מה שהם ראו בטלוויזיה, זה אוטובוסים מתפוצצים. אבל היה לי 'שטיק' קבוע: לכל אחד מהם, ציטטתי את סטטיסטיקת מקרי הרצח בעיר שלו: ניו יורק, שיקגו...ובכל המקומות האלה, היו יותר הרוגים בשנה, מאשר ממעשי הטרור בארץ. בגלל זה הם הסכימו לבוא - וההופעות היו סולד אאוט, כי הם היו אז היחידים שההגיעו לפה"

אז מיותר לשאול אותך על האמנים שמחרימים אותנו

"הפיקסיז, אלביס קוסטלו, כל מי שביטל, הוא פשוט מלא חרא. שיזדיינו. מי צריך אותם? אתה רוצה להצהיר משהו פוליטי? תבוא ותגיד את דעתך. אבל למה אתה מבטל? זה הכל פאקינג אנטישמיות. מאשימים את היהודים בהכל. היהודים לא אשמים בכל מה שרע בעולם, תראה כמה ערבים נהרגים על ידי ערבים"

אז מה בנוגע לחרם על אריאל?

"מוזיקה היא מוזיקה- ופוליטיקה היא פוליטיקה- ואני לא מערבב בין השתיים. באריאל חיים אנשים- ואם הם יזמינו אותי, אני אנגן שם. אני מוכן לבוא לעזה או לבגדד- לכל מקום שבו ירצו אותי. אני פאקינג עושה מוזיקה"

אתה כבר עשרים שנה בארץ?

"תלוי איך אתה סופר. ב-1991 עשיתי עליה באופן רשמי, אבל הגעתי עוד ב-87'. שלום חנוך רצה לעשות אלבום רוק –'רק בנאדם'- והזמין אותי ואת אחי ריי, שניגן בס. התאהבתי בעוזרת ההפקה, נועה, היא חזרה אתי לניו יורק והייתה אשתי הראשונה. הופעתי בכל מיני מקומות קטנים במנהטן, ופתאום התחלתי לקבל טלפונים מהארץ: 'שמליק' בורנשטיין, שעבד עם שלום חנוך, התחיל להפציץ אותי בשמות של אמנים שרוצים שאשתתף באלבומים ובהופעות שלהם, כי התחברתי עם הרבה אנשים בארץ. זה נשמע מטורף, להחליף את מנהטן בתל אביב, אבל למי שאומר לי את זה, אני עונה, שהמקום שלי בניו יורק פנוי, למי שרוצה אותו"

חשבת לפעמים:'מה היה, אם' ?

"אם הייתי בוחר להישאר שם? מי יודע, אולי הייתי מצליח בענק באמריקה, ומצד שני, יש המון המון בלוזיסטים, אז לך תדע"

מה גרם לך להישאר כאן?

"כשהגעתי בפעם הראשונה, ישבתי על מרפסת חדר המלון, עם כוס קפה, ופתאום הרגשתי קשר למקום הזה. הייתה לי מין הרגשה, כאילו הייתי כאן כבר מקודם. יותר מאשר דז'ה וו, כמו גלגול קודם. אולי היית רומאי, או יהודי, מי יודע. כשהייתי ילד, עברנו בין מדינות כל הזמן. אני לא הרגשתי שייך לאף מקום, אפילו כשגרתי במשך שנים בווילג' בניו-יורק, לא הרגשתי שם בבית. ישראל היא המקום היחידי שהרגשתי שייכות אליו". הוא מביט בי במבט משועשע: "אני טיפוס מאוד מוחצן, ארוגנטי, ושמתי לב שכולם פה מדברים בקול רם, עם הידיים, צועקים על כל שטות. זה התאים לי..."         

לא רק שהבלוז הוא נישה, אז מכל המקומות בעולם, בחרת לייבא אותו למקום קטן כמו ישראל

"יחד עם יוני פיינגולד מהזאפה, שנקרא אז 'קמלוט'' הבאנו כמה עשרות אמני בלוז לארץ- והכל היה סולד אאוט. אבל ההרכבים האחרונים שהבאתי, בקושי החזירו את ההשקעה. אז אני אומר פאק, לא רוצים? לא צריך. בשביל מה אני צריך את זה?"

מתי פגשת את הבלוז בפעם הראשונה?

"זו שאלה קשה. אבל אני אגיד לך, יותר אני לא אנגן בלוז. אני עוזב את הבלוז, היה לי מספיק ממנו. האלבום הבא שלי הולך להיות רוקנרול טהור. הבלוז הגיע לי עד לכאן. הבלוז מת"

אתה עובד עלי, נכון?

"לא, באמת. זה נגמר. אפילו הבלוזיסטים השחורים נשמעים היום כמו לבנים שרוצים להישמע כמו שחורים. חסר לי העומק של..." – וכאן הוא עוצם את עיניו ומתחיל למנות את השמות של הגדולים – "מאדי ווטרס, רוברט ג'ונסון, אלמור ג'יימס, האולינג וולף, סון האוז. לבלוז המקורי, יש מקצב של רכבת קיטור וכרכרות סוסים. זה מה שהם הכירו. אבל היום? הכל כל כך דליל ומדולל, כל הגדולים באמת, כבר מתים מזמן. הבלוז המודרני? זה בסך הכל שכפול. כמה עותקים כבר אפשר לעשות, עד שהכל דוהה?"

כן, אבל אם ככה אתה מרגיש, אז גם כולל אותך, לא?

"בטח, לגמרי. הענקים האלה, הבלוז נשפך להם כמו דבש מהאצבעות. שמע, בי. בי. קינג ועוד כמה קליברים, החמיאו לי ואמרו שאם מקשיבים לנגינת הגיטרה שלי בעיניים עצומות, אי אפשר לדעת מה צבע העור שלי. אבל כשאני מקשיב לעצמי, אני יודע שאני קרוב, אבל לא ממש שם. אין לי את הקסם, את הכישוף הזה שיש להם. יש מרכיב מסוים שחסר. באים אלי אנשים ומבקשים שאלמד אותם לנגן כמו האגדות האלה- וזה משהו שאי אפשר ללמד"

אבל בוא נחזור בכל זאת לשאלה על הפעם הראשונה...

"התחלתי לנגן בגיטרה בגיל שלוש או ארבע...השיר הראשון ששרתי, היה Wild thing של ה'טרוגס'. כבר אז הייתי בהרכב שנקרא 'התנינים הכחולים', והופענו במועדון הצבא לנוער, או משהו כזה. הייתי הזמר, אחי ועוד מישהו, נגנו בגיטרות. עשיתי קפיצה משוגעת ופתחתי את הראש- ואת שאר ההופעה המשכתי עם דם על הפנים. אבל בגיל עשר, כבר ניגנתי בלוז; אני מנסה להיזכר את מי שמעתי קודם, את בי.בי. קינג או את ג'ימי הנדריקס. אני חושב שהם הגיעו לתקליטייה שלי באותו הזמן, אני זוכר שנכנסתי לסניף של 'קיי מארט' ויצאתי משם עם שלושה אלבומים: בי.בי. קינג, הנדריקס ו'קרים'. אבל זה לא ממש משנה איזה מהם שמעתי ראשון, כי כולם מלאים בלוז. אחרי כמה שבועות, ניגנתי את כל קטעי הגיטרה של בי.בי.קינג. בגיל 17 כבר הופעתי עם בני לאטימר. ב-96', סגרתי מעגל כשניגנתי עם בי.בי.קינג בבנייני האומה"

מיהו המודל לחיקוי שלך בבלוז?

"אני חייב להגיד- אלמור ג'יימס. אף אחד לא מתקרב אליו. הוא מגביר את זרימת הדם אצלי. גיטריסט? אלברט קינג. הוא סוף העולם"

יש מישהו שהיית רוצה לנגן אתו?

"אם הייתי יכול להצטרף לטור של אריק קלפטון, זה היה ענק. לא רק בגלל מי שהוא, זה גם יכול להיות סיבוב מאוד מתגמל ורווחי בשבילי."

ראיתי אותך בהופעה של ג'ף בק. כמוזיקאי, הוא עושה לך משהו מיוחד?

"ג'ף בק פשוט הימם אותי. אני יודע בדיוק מה הוא עושה עם הגיטרה שלו. אבל אני לא יכול לעשות את זה בעצמי. אבל הוא עושה את הדברים האלה לילה אחרי לילה ומצליח בכל פעם. הבנאדם הוא מאסטר. הוא עדיין מתאמן שש שעות ביום" 

ניגנת עם נתי לוי ואייל גולן. מה אתה חושב על המוזיקה המזרחית?

"כשהקלטתי עם אייל גולן, פשוט ניגנתי בסגנון גארי מור, וזה התאים כמו כפפה. אותו הדבר עם נתי לוי. עיבדתי את 'סורו ממני' ל'עבודה עברית', וניגנתי בסגנון סנטנה. אני לא מתעמק כל כך בטקסטים שלהם, אבל נתי  לוי הפיל אותי על הרצפה באולפן. החברה האלה יודעים לשיר. והם קרובים למוזיקה השחורה, הרבה יותר מהרוק האשכנזי הנוירוטי "

יש רוק עברי?

"קודם כל זה 'רוק" - פיטרסון אומר את זה עם 'ר' צברית – " ולא 'רוק" – הפעם הוא מבטא את המילה עם R מתגלגלת באמריקנית. " לא יעזור. זה פשוט לא אותו הדבר. בגלל זה אני כל כך נהנה לנגן עם שלום (חנוך). יש לו את השורשים של הבלוז. שלום לא בא מהביטלס, אלא מריצ'רד הקטן, הוא מקשיב ללייטנינג הופקינס. חוץ ממנו, הופתעתי לגלות כמה רוקרים מצוינים דווקא בלהקות מטאל ישראליות"

מה אתה חושב על כוכב נולד?

"אתה לא יכול לעבור מהבית של האמא שלך- ישר ל'מדיסון סקוור גארדן', או לקיסריה. זה פשוט לא עובד ככה. זה לא הולך בלי קצת סבל, בריחה מהבית, מרדנות, הופעות בפני קהל של שניים שלושה אנשים, שגם הם לא שמים עליך...הניסיון של הופעה בכל מיני חורים, עד שאתה מתעצב, עובר לנגן בפני יותר אנשים, וכן הלאה. רק אז המוזיקה שלך מקבלת את האמת שלה. צריך ניסיון. זה כמו פלדה שמחושלת באש. הכישרון צריך לעבור כמה תחנות כדי להתעצב. הלחץ מפיק מיהלומים. מה שחסר במוזיקה של היום, זה המאבק. זה המאבק שנותן למוזיקה את החיות והחיוניות שלה, יו נואו? האינטרנט שינה את הכל. פעם, הקצפת הייתה צריכה לצוף למעלה. היום, כמעט כל אחד יכול להיות הצלחה בן לילה. אבל אני עדיין חושב שהקצפת עולה למעלה. כי קצפת היא קצפת- ובולשיט זה בולשיט. ואנשים יודעים את ההבדל ביניהם. הופעתי עם כמה מהמנצחים בכוכב נולד, ואני חושב שבעוד כמה שנים הם יהיו טובים. כי הם עוד צריכים להתפתח. אי אפשר להגיש למישהו קריירה במתנה"

הרבה ומוזיקאים מנגנים בלוז עד גיל מאוחר. אבל רוקר מבוגר, יכול להיות פתטי. אתה היום בן 53. עד כמה מעסיק אותך עניין הגיל?

קודם כל, מה שאמרו פעם על רוקרים מבוגרים, היה משהו תיאורטי, כי פשוט לא היו כאלה. רק עכשיו הם מגיעים לעשורים האלה. אבל היום, הרבה מוזיקה טובה נעשית על ידי אמנים בגילאי ששים פלוס: תראה את מיק ג'אגר, עדיין kicking ass   בגילו. ראית את שלום חנוך בהופעה לאחרונה? ההופעות שלו עם משה לוי מלאות – ופעם בחודש אני מופיע אתו במופע "חיות לילה" בחצות. הגיל גם מביא אתו ניסיון. אנחנו לא איזה חבורה של ילדים עצבניים. על הבמה אנחנו רגועים לגמרי. אני לא מכיר עוד הרבה מוזיקאים, בגיל שלנו או צעירים יותר, שנותנים הופעה כזו, עם כל כך הרבה דרייב. אבל הגיל הוא משהו שאני חושב עליו. בגלל זה אני מתאמן שלוש פעמים בשבוע במכון כושר, אני כבר כמה שנים נקי ופיכח לגמרי: לא נוגע באלכוהול, בסמים או בתרופות כלשהן. עברתי לתוספי מזון. שיניתי את הרגלי האכילה שלי- ואם אני אמשיך ככה, יש לי עוד הרבה שנים להופיע. אבל ברור שמגיע הרגע, בו אתה צריך ללכת הביתה, בגלל הגיל, או ההיסטוריה שלך. אבל במה שנוגע אלי, אני מרגיש שיש לי עוד זמן"

אז למרבה הצער, הזמן של רוני פיטרסון הגיע מוקדם מדי. אם זה מנחם מישהו, אז רוני פרש בשיא: במשך שנותיו בארץ רוני פיטרסון עבד, הקליט והופיע עם כל המי ומי במוזיקה הישראלית: שלום חנוך, אביב גפן, ריטה, רמי קלינשטיין, אייל גולן, ירמי קפלן, מיי פיינגולד, ארקדי דוכין, דני ליטני, אביב גפן, אחינועם ניני, מאיר אריאל, גידי גוב, דיויד ברוזה, דני סנדרסון, אפרים שמיר, דיאנה גולבי, לייזר לוייד, מיכה שיטרית- ורבים אחרים.  עכשיו הוא בטח מנגן ב'גיג' הגדול בשמיים, עם אלילי נעוריו, בי.בי.קינג, ג'ימי הנדריקס ואחרים.

נוח על משכבך בשלום, לוחם רוקנ'רול.