השילוש הקדוש, או: הקומבינה לשלושה
למרות שזה יכול להשתמע מהכותרת, לפוסט הזה אין כל קשר לאב, לבן ולרוח הקודש כמו גם למנאז'- א- טרואה (אני נמנע מלכתוב על דברים שאני לא בקיא בהם), אלא על השילוב של גיטרה - בס - תופים: הרכב רוק שבו רק "חטיבת קצב" (Rhythm Section) וגיטרה. בלי קלידים או גיטרת קצב, (הגיטרה המובילה עושה הכול), ואחד הנגנים מבצע גם את קטעי השירה. (מה שאומר שיותר גרופי'ס מתחלקות על פחות אנשים, וזו שמעדיפה את הזמר, מוצאת את עצמה במיטה עם ההיא שבאה בשביל הגיטריסט). רוקנ'רול בייבי, פחות זה יותר. בקצור, אני מדבר על Power Trio.
זאת אומרת שאייקונים המונים ארבעה או חמישה חברים בלהקה, כמו "לד זפלין", ה"מי", Free, ה"ראמונ'ס", ה"סטוג'ס","קווין", וה"רולינג סטונ'ס" למשל, לא יכולים להשתייך לקטגוריה הזו, למרות שלא חסר להם "פאואר" ושהמוזיקה שהם יצרו, הושפעה מהפורמט וחיקתה אותו.
מזל טוב, יש לנו שלישייה
אומרים שדברים טובים באים בזוגות. דברים ממש טובים, באים בשלישיות. ההיכרות שלי עם ה Power Trio התחילה בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, באדיבותם של ג'ימי הנדריקס, ה- Cream וה"מאדי ווטרס טריו". רק לאחרונה, סגרתי שני מעגלים: נסעתי לפני שנתיים לאיחוד של קלפטון - ברוס - בייקר ב"רויאל אלברט הול", וגיליתי את השילוש המקורי שהתחיל את הכול כמה שנים לפני כן, הלוא הם ביל היילי וה"קומטס", שייסדו את הטרנד. לאוזניים של היום הם נשמעים כמו חבורת צופים, אבל אז היה מדובר במהפכה אמיתית. באותה תקופה פותח האמפליפייר, שאפשר להגביר בצורה רצינית את הבס, וכשזה ניגן בווליום גבוה, הגיטרה והתופים היו יכולים לתת בראש מבלי לדאוג שלא ישמעו את הבס.
כל החשמל הזה אפשר לשלושה אנשים להישמע כמו להקה של הרבה יותר נגנים וליצור אימפקט רב דציבלים. מהר מאוד נוספו לגיטרה אפקטים כמו "וואה - וואה", "דיליי" "דיסטורשן", "פאז", ו"ססטיין" והרכבים כמו Blue Cheer או Rush לקחו את המוזיקה לכיוון "הארד רוק" ו- Heavy Metal. לא התלוננתי. גם "גראנד פאנק" היו בעסק, עד שהם התקשו (או שמא לא התקשו) עם הגרופיות והפכו לרביעייה. עד אז, הגיטרה-בס- תופים שלהם מכרו 25 (עשרים וחמישה) מיליון תקליטים ושברו את השיא של ה"ביטלס", כשכל הכרטיסים להופעה שלהם באצטדיון "שיאה" בניו-יורק אזלו תוך 72 שעות. כמו כן האזנתי באותה תקופה ל ZZ Top, BTO, Beck-Bogart-Appice, The Jam - Johnny Winter's Blues Experiment וכמובן ל- Robin Trower שאחרי שעזב את "פרוקול הארום", דומה היה שרוחו של ג'ימי הנדריקס נכנסה בו, והשמחה הייתה גדולה. למזלי, ראיתי כמה מההרכבים האלה בהופעה, בזמן אמת. מפה לשם שנות הששים נגמרו, שנות השבעים פינו את מקומן לשנות השמונים (הזמן טס כשנהנים), הגראנג' הגיע והשלישיות המשיכו להפציץ: "נירוונה" ", "פרימוס", "דינוזאור ג'וניור", "ת'רפי?", ה"מלווינ'ס", "גרין דיי" ו"ג'ון ספנסר" יצרו "קיר סאונד" והראו לכולם כמה רעש אפשר לעשות עם עשרה מיתרים וסט תופים. הגדיל לעשות רוברט פריפ כשטבע את המונח “double power trio” כשבסוף שנות התשעים היו באחד מגלגולי "קינג קרימזון" שני גיטריסטים, שני בסיסטים ושני מתופפים.... באותה תקופה צברתי גם הרבה שעות טיסה עם Gov’t Mule, King’s X ו- Police. אבל למה לדבר בלשון עבר? הרבה מההרכבים האלה אני שומע עד היום, וכמה מהם נותנים לי כוח לכתוב את הפוסט הזה, ממש עכשיו, as we speak. ה"פאואר טריו" עדיין לא מת: שלישיות חדשות צצות כל הזמן: אני לא ממש בעניין של Muse אבל מאזין ל-Wolfmother ,John Mayer Trio, אלא שכשמדובר בגיטרה – בס – תופים, כמו בז'אנרים אחרים במוזיקה, אני עדיין הכי נהנה מהדברים שנוצרו פעם. והיום רק Radio Moscow עושים את זה כמו אז.
זאת אומרת שאייקונים המונים ארבעה או חמישה חברים בלהקה, כמו "לד זפלין", ה"מי", Free, ה"ראמונ'ס", ה"סטוג'ס","קווין", וה"רולינג סטונ'ס" למשל, לא יכולים להשתייך לקטגוריה הזו, למרות שלא חסר להם "פאואר" ושהמוזיקה שהם יצרו, הושפעה מהפורמט וחיקתה אותו.
מזל טוב, יש לנו שלישייה
אומרים שדברים טובים באים בזוגות. דברים ממש טובים, באים בשלישיות. ההיכרות שלי עם ה Power Trio התחילה בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, באדיבותם של ג'ימי הנדריקס, ה- Cream וה"מאדי ווטרס טריו". רק לאחרונה, סגרתי שני מעגלים: נסעתי לפני שנתיים לאיחוד של קלפטון - ברוס - בייקר ב"רויאל אלברט הול", וגיליתי את השילוש המקורי שהתחיל את הכול כמה שנים לפני כן, הלוא הם ביל היילי וה"קומטס", שייסדו את הטרנד. לאוזניים של היום הם נשמעים כמו חבורת צופים, אבל אז היה מדובר במהפכה אמיתית. באותה תקופה פותח האמפליפייר, שאפשר להגביר בצורה רצינית את הבס, וכשזה ניגן בווליום גבוה, הגיטרה והתופים היו יכולים לתת בראש מבלי לדאוג שלא ישמעו את הבס.
כל החשמל הזה אפשר לשלושה אנשים להישמע כמו להקה של הרבה יותר נגנים וליצור אימפקט רב דציבלים. מהר מאוד נוספו לגיטרה אפקטים כמו "וואה - וואה", "דיליי" "דיסטורשן", "פאז", ו"ססטיין" והרכבים כמו Blue Cheer או Rush לקחו את המוזיקה לכיוון "הארד רוק" ו- Heavy Metal. לא התלוננתי. גם "גראנד פאנק" היו בעסק, עד שהם התקשו (או שמא לא התקשו) עם הגרופיות והפכו לרביעייה. עד אז, הגיטרה-בס- תופים שלהם מכרו 25 (עשרים וחמישה) מיליון תקליטים ושברו את השיא של ה"ביטלס", כשכל הכרטיסים להופעה שלהם באצטדיון "שיאה" בניו-יורק אזלו תוך 72 שעות. כמו כן האזנתי באותה תקופה ל ZZ Top, BTO, Beck-Bogart-Appice, The Jam - Johnny Winter's Blues Experiment וכמובן ל- Robin Trower שאחרי שעזב את "פרוקול הארום", דומה היה שרוחו של ג'ימי הנדריקס נכנסה בו, והשמחה הייתה גדולה. למזלי, ראיתי כמה מההרכבים האלה בהופעה, בזמן אמת. מפה לשם שנות הששים נגמרו, שנות השבעים פינו את מקומן לשנות השמונים (הזמן טס כשנהנים), הגראנג' הגיע והשלישיות המשיכו להפציץ: "נירוונה" ", "פרימוס", "דינוזאור ג'וניור", "ת'רפי?", ה"מלווינ'ס", "גרין דיי" ו"ג'ון ספנסר" יצרו "קיר סאונד" והראו לכולם כמה רעש אפשר לעשות עם עשרה מיתרים וסט תופים. הגדיל לעשות רוברט פריפ כשטבע את המונח “double power trio” כשבסוף שנות התשעים היו באחד מגלגולי "קינג קרימזון" שני גיטריסטים, שני בסיסטים ושני מתופפים.... באותה תקופה צברתי גם הרבה שעות טיסה עם Gov’t Mule, King’s X ו- Police. אבל למה לדבר בלשון עבר? הרבה מההרכבים האלה אני שומע עד היום, וכמה מהם נותנים לי כוח לכתוב את הפוסט הזה, ממש עכשיו, as we speak. ה"פאואר טריו" עדיין לא מת: שלישיות חדשות צצות כל הזמן: אני לא ממש בעניין של Muse אבל מאזין ל-Wolfmother ,John Mayer Trio, אלא שכשמדובר בגיטרה – בס – תופים, כמו בז'אנרים אחרים במוזיקה, אני עדיין הכי נהנה מהדברים שנוצרו פעם. והיום רק Radio Moscow עושים את זה כמו אז.
תגובות