I Should have known better

או: איך עזבתי את מדונה בפארק

כמה חודשים לפני שמדונה באה לארץ, היה לי ברור שאני הולך להופעה. לא כי אני מעריץ או משהו, ובטח לא משוגע על הרפרטואר שלה. אבל בכל זאת, מדונה. והיא באה לפארק, לא אלך? בדקות הראשונות של ההופעה דווקא היה אחלה: אווירה טובה, התרגשות באוויר. מדונה אמנם מתחה את הקהל יותר מדי (אומרים שחיכתה לציפי לבני שהגיעה באיחור) אבל ברגע שההופעה התחילה, התפעלתי עמוקות מהקול שלה. חזק, עוצמתי, כבוד. לקח לי כמה שניות להבין שמה שאני שומע, זה בעצם פלייבק. כן. ברוב ההופעה מדונה עושה "תזמורת בצורת" ומניעה את שפתיה באלם, בעוד הקול שלה, שלמעשה מוקלט מראש, מוכפל ומסונתז. זו אחת הסיבות שההופעה מרגישה כמו וידאו קליפ אחד ארוך (שמובא עד לאבסורד כשמדונה יורדת להחליף תלבושת, ובינתיים מוקרן על המסכים קליפ שלה, שמתחבר בטבעיות למצג הוידאו ארט (המעולה כשלעצמו) המחזיק את ההופעה) .אז כן, הכל היה מתוזמן ומוצג לעילא, ומדונה בכושר שיא, אבל לי הייתה חסרה נשמה. ומוזיקה. אמיתית, טבעית, לייב. וברגעים הבודדים שמדונה שרה בקולה הטבעי, הרגשתי לא נעים בשבילה, ונזכרתי בקולות של כריסי היינד, בונו ומקרטני, ששרו בקולותיהם האותנטיים והמיוחדים באותו פארק ממש. זה כנראה ההבדל בין מופע תלבושות לקונצרט רוק. וכך, כשהשואו סטייל לאס ווגאס התקרב לסופו, מצאתי את עצמי שוקל, לראשונה בחיי, את הכדאיות של לראות את ההופעה עד השיר האחרון, (והיה ברור שלא יהיו הדרנים, כי הדרן זה משהו שעושים בהופעות רוק ולא בהצגות), לעומת האפשרות להקדים את הפקקים. ובחרתי באפשרות השנייה. אבל אין לי טענות למדונה, אלא רק לעצמי.
האכזבה ממדונה רק התעצמה מול הכיף שסיפקו לי ערב לפני כן, "דינוזאור ג'וניור" ו"פיית' נו מור", החבורה של הסרסור מהגהינום, מייק The Voice פאטון, שצעק, לחש, רטן, גנח, ובעיקר שר להפליא, והתגלה כרוקר אמיתי, פרפורמר בכל רמ"ח אבריו, כולל זה שאיים לשלוף באמצע ההופעה, שהייתה מעולה.

עולמות מתנגשים, עולמות נפלאים

ניל פין, מ- Crowded House הוציא ב-2001 סי.די/די.וי.די של מסע הופעות אליו קיבץ את ג'וני מאר (הסמית'ס) ואת אדי ווידר (פרל ג'אם), בנוסף לליסה ג'רמנו, KT Tunstall ,פלוס הגיטריסט והמתופף של "רדיוהד". הפרויקט נקרא Worlds Collide 7 וכלל גרסאות וביצועים חדשים לשירים ידועים, בהופעה. עכשיו, שבע שנים מאוחר יותר, ניל פין אסף את אותו הרכב לאולפן הבית שלו בניו זילנד, רק שהפעם, במקום אדי ווידר הגיעו חברי "ווילקו", וכולם יחד כתבו שירים חדשים ומקוריים- וכל ההכנסות הולכות לצדקה. האלבום, The sun came out, מצוין, כצפוי, והכל זרם שם בכיף, עד שחברי "ווילקו" מצאו את עצמם כותבים עוד כמה שירים "על הדרך", שבסופו של דבר הרכיבו את Wilco - The Album החדש שלהם. אז אם אתם בעניין של "ווילקו", קאנטרי/רוק ואלטרנטיב קטאנרי, תרשו לי להמליץ לכם על שניים נוספים. האחד: טריי אטאנאסיו, שבין אלבומי הסולו שלו ואלה של ההרכב שלו, ,Phish יש אולי ארבעים אלבומים שחבל"ז. השני,AAlex Dezen שכותב שירים ענקיים ומנהיג הרכב מתחלף בשם Damnwells, שאת שלושת האלבומים המעולים שלו גיליתי רק לאחרונה.

השפע שמזמן לנו עולם המוזיקה הוא משהו שבלתי אפשרי להכיל, והמון הרכבים טובים נופלים בין האצבעות ואובדים לנצח. אני משתדל לא לחשוב על מה שאני מפסיד, אלא על התגליות שמשמחות אותי.