יום שישי, 1 במאי 2009

התפוח והעצים

בנג'מין טיילור. הבן של.
כ
ל מתבגר יזיל ריר מהמחשבה איך זה לגדול בבית של אליל רוק. אבל מי שבאמת נולדו לאבא רוקר, יכולים לספר על כמה חוויות מפוקפקות. טריקסי גארסיה למשל, התנסתה בטריפ כבר כשהייתה רק בת שנה וחצי: אבא ג'רי מה"גרייטפול דד" השאיר כמה פטריות על השולחן ולא היה חסר הרבה כדי שטריקסי התינוקת תהיה אחת מה"דד" ולאו דווקא אסירת תודה...או מרקיז, (איזה מן שם...), הבן של הראפר "50 סנט", שאחד הזיכרונות שיש לו מהילדות, חוץ מהלעג שהיה מנת חלקו בכל פעם שאמר את שמו, זו המתנה שקיבל מאביו ליום הראשון בכתה א': אפוד מגן מיניאטורי, חסין לכדורי דום- דום ומותאם למידותיו...

כשאתה נולד כילד לכוכב רוק, אתה יכול להיות סתם עשיר מפונק עם לוק של "אימו", כמו הילדים של אוזי, או לעשות משהו עם עצמך.
אבל מה קורה כשאתה רוצה להתבטא ולהיות רוקר דור שני? זה לא פיקניק, כמו שיכולים לספר לכם "בנים ממשיכים" כמו ג'ייקוב דילן, ליאם פין, טדי תומפסון, רופוס וויינרייט או כריס סטילס, שלא לדבר על שון וג'וליאן לנון. כי אמנם גנים וקשרים טובים לא מזיקים, אבל הציפיות העצומות הן משהו שלא פשוט להתמודד אתו. כשאתה בן של זמר מצליח ובוחר לנסות את מזלך באותו התחום, השוואה היא בלתי נמנעת. אבל כשאתה בן של, לא לאחד, אלא של שני זמרים מצליחים, אולי כדאי שתחשוב פעמיים, כי ישימו אותך תחת זכוכית מגדלת.

טיילור. בן טיילור.
ההחלטה ליצור מוזיקה לא הייתה אוטומטית עבור בן טיילור, למרות, ואולי בגלל הוריו המפורסמים, קרלי סיימון וג'יימס טיילור. בזמן שאחותו הבכורה סאלי טיילור כבר הקליטה, הופיעה והצליחה בזכות עצמה, בן טיילור הצעיר בילה בבתי ספר פרטיים או גר עם אמו קרלי סיימון, כי אבא ג'יימס טיילור היה במסע הופעות בלתי פוסק, או שהה לסירוגין במוסדות גמילה כדי להתנקות מההתמכרות שלו להרואין. בנג'מין ניסה מקצועת כמו גננות והדרכת ג'ודו עד אמצע שנות העשרים שלו, אבל הכי הרבה הוא אהב לנסוע ולטייל ברחבי אסיה ואוסטרליה, וכתב שירים על מה שהוא ראה בדרכים. לאט לאט התגבשו אצלו החומרים, ואתם גם ההחלטה לקפוץ למים. וכשאלה הם ההורים שלך , כשקרול קינג היא כמו משפחה, ופול סיימון הוא בן בית, וכולם יחד וכל אחד לחוד המציאו למעשה את הדבר הזה שנקרא "סינגר סונגרייטר", שרשום על שמם בטאבו, אתה קופץ ראש מהמקפצה הכי גבוהה שיש.
בשנים האחרונות בנג'מין טיילור הספיק להקליט שלושה תקליטים, להקליט קאברים לשירים של ה"זומביז" ומיסי גריי (והביצוע שלו שולב בפרסומת ל"צ'יריוס") ולהופיע במועדונים קטנים. לא מזמן, כשהוא בן שלושים ומשהו, בנג'מין טיילור הוציא את האלבום הרביעי שלו:

Legend of kung folk (part 1)- the killing bite הוא שם מוזר וארוך לאלבום שאפשר להתיידד אתו תוך זמן קצר. הדבר הראשון שאתה רוצה לדעת זה: "איך הוא שר?". נו, לאנג'לינה ובראד יכול להיוולד ילד מכוער? כמו שלביל ומלינדה גייטס יכול להיוולד ילד טיפש. בנג'מין טיילור הוא בעל קול בריטון נעים שיש בו לא מעט מהגוון של אבא ג'יימס טיילור. בנג'מין קיבל מהוריו את יכולת ההלחנה והכתיבה. הסגנון שלו דווקא מזכיר את ג'ק גו'הנסון או בן הארפר: Laid-Back/Mellow מסוגנן שזורק אותך ישר לשנות השבעים, הולך טוב עם בירה או משהו חזק יותר, ומתאים גם לנסיעה או להאזנה בבית. עשרת השירים שבאלבום, כולם על יחסים, אהבות והתפכחות, מגלים כותב מעניין ומלחין מוכשר. הלחנים קליטים אבל לא דביקים, מתנגנים טוב באוזניים ומתגלגלים על הלשון בקלילות. והטקסטים לא מביישים את הפירמה. אם להשתמש במשחק מילים קלישאתי, אז הטיילור הצעיר תופר שירים מצוינים ולא מפדח את בית האופנה העילית בו גדל. כמעט כל שיר הוא חשבון נפש קטן, ורובם, כמו שניתן להבין משמותיהם, מספרים על אכזבות ומשברים שעבר בחיים: Wrong, She’s gone, Its only love, Space, After its over its over. אז מה הפלא שבשיר Wicked way הוא מספר שלפעמים כל מה שהוא מחפש זה "סטוץ" לא מחייב: "כל מה שאני רוצה זה לשכר אותך כדי להשיג את שלי. אני אומר את זה בכנות, כי אני יודע שגם הבחורים האחרים רוצים את זה. אני לא אשקר ואבטיח לקחת אותך לרקוד, אני לא אוהב את המוזיקה שאת שומעת. אני לא מעוניין להכיר את החברים שלך או להעמיד פנים שאת מעניינת אותי, לא רוצה לפגוש את ההורים שלך או לדבר על מה שהיה בטלוויזיה. אני לא אשבור את ליבך או אגרום לך לבכות, כי אין לנו זמן לזה. אני רוצה רק שתשתחררי ותורידי את הבגדים. הראי לי קצת עור, ואולי אני אנשך אותך. אל תתנגדי עד שלא תנסי, אולי תאהבי את זה. כל מה שאני רוצה זה להשיג את שלי".

בעולם אינטרנטי מלא יוצרים חדשים לבקרים, לבנג'מין טיילור יש "פור" על פני האחרים וגם שטר לא קטן שצריך לפרוע. וכשאבא שלך הוא מי שכתב ושר בין השאר את Sweet baby James ואת ,Fire and rain יש לך שם משפחה גדול שאתה צריך להצדיק וגם צל ענק ממנו אתה צריך להשתחרר - והשם האמצעי שלך הוא "ציפייה". בזמנו, ג'יימס טיילור היה הקול שהקל על דור שלם של אמריקאים את המעבר מהאקטיביזם המתסכל של שנות הששים, אל ההתבוננות הפנימית שאפיינה את שנות השבעים, והיום, אחרי שמכר עשרות מיליוני תקליטים ודיסקים, הוא מופיע בבתי קפה ובחנויות ספרים כדי לשמר את הקריירה שלו. אז אולי זו שעתו של בנג'מין טיילור. רק הזמן, והמכירות, יגידו אם הוא יצליח להטביע חותם משלו. זה יהיה חבל אם הוא בסך הכל יקוטלג בין ג'יימס מוריסון לג'יימס בלנט, אי שם ליד דייוויד גריי, במחלקת "שירי סכרין נטול קלוריות לעקרות בית משועממות". מגיע לו יותר מלהיות עוד עמוד ב"מייספייס", כי יש לו המון להציע.