יום שישי, 24 באפריל 2009

בכל פעם שהבריט פופ משעמם אותי, או שהברייק ביט מעצבן, כשצץ איזה צמד חנונים חדש עם מוזיקת לפטופ ואין לי כח אליו, או שאין לי זמן ליצירות של פרוגרסיב, אני חוזר למשהו פשוט ובסיסי. ואז היד נשלחת מעצמה בתנועה של "עזוב שטויות" אל מדף הדיסקים לאגף של הבלוז רוק: האחים אולמן, פליטווד מק (לפני שנהיו AOR), או לאחד הגלגולים של פול רוג'רס, Cream או Little Feat. אבל בלא מעט מהמקרים, אני שולף אחד של Robin Trower. ואז אני נזכר איך ראיתי אותו בהופעה, ואיך כמעט פספסתי אותו.
השנה היא 1973. אשתי אריאלה ואני, זוג סטודנטים תפרנים בלונדון, מנצלים את השהות בת השנתיים באנגליה כדי לראות כמה שיותר הופעות:

Bad Company, Jethro Tull, Curved Air, Leonard Cohen, Climax Blues Band, Yes, Gentle Giant...
הערב אנחנו הולכים לראות את ההרכב החדש של רובין טראואר.
אנחנו יורדים מהטיוב בתחנה של לסטר סקוור: הקדמנו קצת כדי להספיק לחטוף כמה "דים סאם" בסוהו. הם היו טובים, הכיסונים המאודים והממולאים בבשר ועוף, אבל כשאני פותח את הנייר המגולגל שב"פורצ'ן קוקי" שלי, כתוב שם שבקרוב אגלה את טוב לבם של אנשים זרים, וכשאני שולח את היד לכיס כדי לשלם, אני מגלה שהשארתי את הארנק בבית. מזל שתחבתי לכיס את הכרטיסים להופעה, אבל כסף איין. גם אריאלה באה בלי תיק. אנחנו לא יכולים לשלם על הארוחה, וההופעה של רובין טראואר מתחילה עוד מעט.
זה לא היה פשוט, אבל הצלחנו לשכנע את ה"מאמא סאן". היא אפילו לא התעקשה שנשטוף כלים עבור הארוחה והאמינה לנו שאנחנו לא זוג נוכלים ושנחזור למחרת לשלם לה.
אז כן ראינו אותו לילה את רובין טראואר. הוא היה אז בשיא. באותה שנה הוא הוציא את Bridge of sighs, התקליט השני והמצליח ביותר שלו. כמה שנים לפני זה, הוא עוד היה בלהקת קאברים אלמונית בשם ה"פראמאונטס", שם היה גם זמר-פסנתרן בשם גארי ברוקר. אבל ה"פאראמאונטס" התפרקו די מהר, רובין טראואר הקיםהרכב בלוז בשם ה"ג'אם" (לא זה של פול וולר) וגארי ברוקר הקים את "פרוקול הארום". אחרי ש"חיוור יותר מחיוורון" הצליח בצורה פנומנלית, גארי ברוקר קרא לטראואר להצטרף והוא אכן היה שותף לכמה מהתקליטים הטובים שלהם. הוא גם כתב את "רכבת הוויסקי" שהיה בלתי אופייני לסגנון הרגיל שלהם, אבל הרגיש שהוא לא מצליח להתבטא והיה צריך את המרחב שלו. אז בתחילת שנות השבעים הוא לקח את הפנדר סרטוקאסטר האדומה- לבנה שלו, גייס זמר- בסיסט ומתופף ויצא לקריירת סולו. במשך כל השנים הוא נאלץ להתמודד עם השוואות להנדריקס, כי סגנון הנגינה המרחף שלו, שהיה מין בלוז רוק פסיכדלי, מאוד הזכיר את ג'ימי, במיוחד מתקופת "אלקטריק ליידילנד". אבל טראואר הוא לא, ואף פעם לא היה חקיין- הנדריקס. התקופה של "גשר האנחות" הייתה הטובה ביותר שלו, ולאורך שנות השבעים הוא הוביל הרכבים מתחלפים של זמר ומתופף, מילא איצטדיונים ומכר מיליונים. האייטיז לא הייטיבו אתו והפופולריות שלו ירדה. אבל הוא המשיך להקליט (גם שני אלבומים עם ג'ק ברוס) ולהופיע לאורך שנות התשעים, כולל ב"קאמבק" של "פרוקול הארום" וגם מפיק אלבומים של בריאן פרי.
לתוך המילניום החדש הוא גיוון את הנוסחה, פעם גולש לבלוז סטייל אלברט קינג ופעם אפילו שר בעצמו בתקליט שלם (והוא עושה את זה לא רע בכלל).
לפני שנתיים, כשאריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר לא רצו להמשיך את האיחוד של ה Cream מעבר לכמה הופעות בלונדון ובניו יורק, ג'ק ברוס, שהתגעגע לדרכים, הרים טלפון לחבר שלו רובין טראואר. השניים הקליטו אלבום חדש, (בהפרש של יותר מעשרים שנה מהשניים הקודמים שלהם), ויצאו לסיבוב הופעות, מתרוצצים מטוקיו עד דרום אמריקה כמו שני רוקרים צעירים, כאילו הגיל המשולב שלהם לא עבר כבר מזמן את ה-120.
כשהעשור הראשון של המאה העשרים ואחת עומד להסתיים, רובין טראואר סוגר ארבעה עשורים של מוזיקה ולא עושה רושם שהוא מתכוון להניח את המפרט מידו. הוא אחד מהאמנים, שלא רק שאני לא מתלונן שהם מנפקים "עוד מאותו הדבר", אלא אני אפילו מצפה מהם לעשות את זה. אם זה לא שבור, למה להחליף?...

בחזרה ל- 73'. למחרת ההופעה, עברתי בסוהו אחרי הלימודים ושילמתי עבור הארוחה. מאמא סאן נתנה לי אגרול לדרך.

יום שבת, 18 באפריל 2009

WALLANDER

הגילויים היותר מתגמלים, באים במפתיע ומתרחשים כשאתה לא מצפה להם. לא פעם אני מגלה סדרה טלוויזיונית מקורית באמצעות השירים המשולבים בה, כמו במקרה של "חיים על המאדים", או להיפך, מתוודע למוזיקה מעניינת דרך סדרת דרמה, כמו שקרה לי במקרה של "הסמויה", וכמו בימים האחרונים, עם WALLANDER. את סדרת ספרי המתח של הסופר השבדי הנינג מנקל (עשרים וחמישה מיליון עותקים, שלושים מדינות), אני מכיר מקודם. הוא מגרד את הקרח המצפה את הנוף הצפוני וחושף מתחתיו עולם שלם של יצרים ובלהות. בספרים שלו, הנופים השלווים טעונים בשקט מאיים. אז כשנתקלתי ב-די.וי.די של המיני סדרה שה-בי.בי.סי הפיקו לפי שלושה מספריו, ידעתי שמצפה לי חוויה מהנה, עד כמה שהמילה הזו מתאימה לסדרת רציחות גרפיות בעיירה בדרום שבדיה, בשם YSTAD.כך שפחות או יותר ידעתי למה לצפות, ובמיוחד סקרן אותי לראות איך יתמודד קנת בראנה עם דמותו מוכת היגון של הבלש הסובל קורט וולנדר. אבל שום דבר לא הכין אותי לקול ולשירים של אחת, אמילי ברקר.כותרות הסדרה מתחילות, וקולה המיוסר של אמילי ברקר מופיע משום מקום, וכשהיא מתחילה לשיר על "פסי חשמלית על רקע שמי הצפון" שחתכו את לבה האדום לשניים, ועל אצבעותיה המדממות מדפיקות על דלת שלא הייתה צריכה להיות לפניה, אני מבין שהבחורה האוסטרלית וחבורת המוזיקאיות המלוות אותה, "הילת החימר האדום", הולכות לקרר ולחמם לי לסרוגין, את הלילות ההפכפכים של עונת המעבר, עם השיר הזה "נוסטלגיה", ועם הפולק-קאנטרי המיוחד שבדיסק "בגלל השלג". וקנת בראנה, מה שלומו? תודה, רע. רע מאוד. הוא מגלם בכשרון רב ובמשחק מרובה ניואנסים, את דמותו של "הבלש הפילוסוף" כמו שמכנה אותו אחת מהנשים בסדרה. קורט וולנדר הוא חוקר משטרתי המתקשה להתמודד עם הזוועות שעבודתו מזמנת לו ולוקח את העבודה הביתה, לא מסוגל לשכוח את המקרים הנוראים שהוא חוקר, ואת האנשים מאחורי הסטטיסטיקה. בתו שואלת אותו מיהם האנשים המבצעים זוועות כאלה. "אנשים כמוני וכמוך" הוא אומר לה. הרגלי האכילה והשתיה של וולנדר מתדרדרים ואתם גם בריאותו. גיל העמידה מתרגש עליו, יש לו עודף משקל, המתפתח למחלת הסכרת; גם החיים הפרטיים שלו בזבל, אשתו עזבה אותו, יש לו קושי ליצור קשר אמיתי עם בתו היחידה, ואביו מתדרדר לשיטיון ואלצהיימר. הרוע המבצבץ מתחת לאשליית החיים השקטים והתרבותיים בעיירה השבדית המטופחת, אינו נותן לו מנוח. אם היה יכול, כבר היה עוזב את המקצוע מזמן. הסופר הנינג מנקל, הנשוי לבתו של אינגמר ברגמן, אמר שהוא לא אוהב בלשים מסוגו של הרקול פוארו למשל: "הבלש שאתה פוגש בעמוד הראשון הוא אותו אדם שאתה פוגש בעמוד האחרון: הוא אינו מתפתח ואינך יודע עליו דבר, לא על משפחתו, לא על אהבותיו, כלום; כאילו אין לו חיים מעבר לפיצוח הספציפי של הפשע המתואר בספר". ומנקל אכן טוען את וולנדר ואת שאר הדמויות ומאפיין אותן עד שהן קורמות עור וגידים. אני לא יודע על מה להמליץ לכם קודם: אם אתם בעניין של ספרות מתח אינטיליגנטית, יש כבר שניים מספריו של מנקל שתורגמו לעברית. אם אתם אוהבים טלוויזיה טובה, תתבייתו על ה-די.וי.די של WALLANDER. אם אתם גם וגם, הרווחתם פעמיים. ואל תשכחו את אמילי:

Tram wires across northern skies/cut my red heart in two

my knuckles bled/down johnson street/on a door that shoud’nt be in front of me

יום שישי, 3 באפריל 2009

לורד הוצ'י קוצ'י

כש"סגול כהה" הופיעו בארץ, הגרעין הקשה של האוהדים השרופים אמר שלא משנה עד כמה סטיב מורס הוא גיטריסט טוב, "דיפ פרפל" בלי ריצ'י בלקמור, זה לא זה. מעט מאוד אנשים הוטרדו לעומת זאת מהעובדה, שהגלגול הנוכחי של הלהקה כולל את הקלידן (המצוין) דון איירי, כמחליף של ג'ון לורד, אחד ממייסדי הלהקה. לורד, (שבכלל התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו אצל ה"קינקס" ב-1964), הקים את "דיפ פרפל" ב- 1968, אבל פרש סופית מההרכב, אחרי האיחוד המוצלח שהיה באמצע שנות השמונים. מאז הוא התמסר לתקליטי סולו, בהם ניגן גם ג'אז ויצירות בהשראת מוזיקה קלאסית. ב-2003 הוא היה בסיבוב הופעות באוסטרליה, ונקע את אחת מאצבעותיו. את הסיבוב, שהיה על טהרת הפסנתר הקלאסי, הוא נאלץ לבטל, אבל לא המשיך להתבטל: הוא הציע לכמה מוזיקאים מקומיים, בשם "אנשי ההוצ'י קוצ'י", להופיע ביחד. היה להם אלבום בלוז די מצליח באוסטרליה והם ידעו כמובן מיהו ג'ון לורד, אבל הם אף פעם לא נפגשו אתו לפני כן. את החזרה הראשונה הם עשו בבדיקת הסאונד, לפני ההופעה במועדון בשם "המרתף" בסידני. הייתה ביניהם כימיה טובה והם נתנו הופעה כמו פעם: שירים של ווילי דיקסון, ג'וני ווינטר, ליטל וולטר, Booker T, וגם שיר אחד של Cream ואחד של Led Zeppelin. ה"גיג" המאולתר הצליח מעל למשוער, וגם יצא על די.וי.די. ודיסק. אפשר לראות ולשמוע איך כולם נהנים מכל רגע ונותנים הופעה מהוקצעת בלי פירוטכניקה ומסכי וידאו.
לורד שב ללונדון והמשיך להוציא תקליטי סולו אינסטרומנטליים, אבל הרגיש דגדוג באצבעות והתגעגע למשהו שורשי ופשוט. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שיחזור ויקליט עם חבורת האוסטרלים. כשהוא נושק לגיל שבעים, ג'ון לורד, האיש וה"המונד", עשה אתם סשן נוסף. הם באו ללונדון והקליטו אתו דיסק אולפן בשם: "זהירות. גברים לבנים רוקדים", בו אירחו את יאן גילאן.
גם הפעם הנוסחה לא השתנתה למרבה המזל: בלוז, בלוז והרבה כיף.