יום שישי, 27 בנובמבר 2009

עטופים באהבה



אין ספק שהעובדה שאני מגיש תכנית אולדיז (רדיו תל אביב 102FM בשבת מ- 09:00), עושה משהו להרגלי ההאזנה שלי. אני חוזר לעבר, חופר בהנאה בשירים של פעם, ומגיע למסקנה הטובה והישנה: מה שהיה, הוא שיהיה. במוזיקה.

אבל מה שלא יהיה, כנראה, אלה העטיפות של פעם. היום, האינפורמציה מודפסת על העטיפות של הדיסקים באותיות בגודל של חריוני יונים, ועוד מעט גם אלה לא יהיו...אז רציתי לשתף אתכם במחשבות על עולם הולך ונעלם ולספר לכם על שתי שני אלבומים ועטיפות, שאני אוהב במיוחד.

קפוץ לי

- Stand Up Jethro Tull

איך שפתחתי אותה, back in ‘68, נפלתי בכסא: ארבעת הדמויות של חבורת יאן אנדרסון, קפצו לעומתי בקאטאאוט יפהפה. וזה הרבה לפני ש- MTV ידעו להגיד "פופ אפ". ג'טרו טאל הצליחו להפתיע אותי, לא רק עם הגימיק של העטיפה, אלא גם מבחינה מוזיקלית. אחרי הראשון שלהם, שהיה בוסרי, מחוספס ובלוזי משהו, הם הלכו והתגבשו להרכב, שאנדרסון אמנם היה המנוע שלו, אבל בעל סגנון שהתחיל להבהיר את עצמו כאקלקטי. החליל כבר תפס מקום חשוב יותר (ולא רק בגלל Bouree) ובנוסף לו, גם מנדולינה ובללייקה. הגיטריסט החדש, מרטין באר, שהחליף את מיק אברמס, היה אנרגטי לא פחות, אבל גם רבגוני. הלהקה כאילו הורידה הילוך וחיפשה את המלודיה. את מקום החספוס והבלוז תפשו פולק, עיבודים תזמורתיים ויצירות קצרות עם שינויי קצב ומבנה תכופים, כמו Back to the family ו- Reasons for Waiting, שהיו מעין "פלאש פורוורד" ל- Thick as a brick ו- Passion Play, בהתאמה, שיבואו רק כמה שנים אחרי כן. הייחוד של העטיפה הלך לאיבוד בהוצאות של דיסקים שיצאו במשך השנים, שהיו איומות גם מבחינת המיקס, (פרט להוצאה של Music Fidelity), אבל העוולות האלה תוקנו עם עטיפה משוחזרת ורה-מאסטר קפדני, +בונוסים, שיצאו בשנים האחרונות. במחשבה לאחור, לא מעט אנשים שבחיים לא היו נותנים צ'אנס למוזיקה של Jethro Tull , נחשפו אליה בזכות העטיפה המגניבה שביקשו ממני לפתוח שוב ושוב כדי להתפעל ממנה (אל תשכחו, זה 1968) ונכבשו על ידי המוזיקה שארבעת הקאטאאוטים עשו, כשגילו שלפעמים צריך להסתכל בקנקן, כדי ליהנות ממה שיש בתוכו.

שקופים

Bandstand - Family

למרות שזה לא היה האלבום הראשון של ההרכב, אלא הלפני אחרון, העטיפה שלו היא זו שמשכה אותי להאזין להם לראשונה, ואחר כך ללמוד אותם כרונולוגית. פתאום ראיתי לפני קטאאוט של מקלט רדיו ישן, וכשפתחתי את החלק הקדמי, גיליתי את הצלופן השקוף דמוי הזכוכית שבמקלטי ה- wireless הראשונים של פעם, וחשבתי, מעניין איזו מוזיקה עושה הלהקה הזו, "המשפחה". לגמרי לא הייתי מוכן לקול הסדוק, הפועה, הגועה והכובש של רוג'ר צ'פמן: אפשר היה לקטלג אותו תחת "קולות מוזרים" יחד עם אלה של טום וויטס וג'ניס ג'ופלין: או שאתה סותם את האוזניים ויוצא מהחדר, כי הקול אינו "יפה" במובן היפה של המילה, או שאתה נכבש. וזה מה שקרא לי. כשהתחילו התווים הראשונים של הבס-ליין ב- Burlesque ואחריהם הכניסה הרועמת של רוג'ר צ'פמן, ידעתי שאני שומע קול שצריך להתרגל אליו, אבל שאני הולך ליהנות מכל רגע. עד שהפכתי את התקליט לצד השני והתחיל My Friend the sun, שבו, באורח פלאי כמעט, הצרידות נעלמה מקולו של צ'פמן והפכה לפאלסטו מרהיב שעלה לו בדמים ולי בדמעות, כבר נכבשתי לגמרי. בתקליט הזה, כמו שהבנתי אחרי שהתוודעתי למוקדמים שלהם, הלהקה זנחה את ה"ארט רוק" לטובת ה"הארד רוק". אבל זה לא אומר שזה אלבום מכסח. להיפך: הריפים וההוקס הרבים יוצרים שירים יפיפיים, המאפשרים לצ'רלי וויטני להמחיש איזה גיטריסט מצוין הוא, ולרוג'ר צ'פמן להראות, שחוץ מלצרוח באופן ייחודי, הוא גם משכנע כשהוא כמעט לוחש ב-Dark Eyes , או יוצר דרמה ב- Top of the hill וב- Glove. בהשוואה להצלחה הרבה לה זכו הרבה להקות מקבילות מאותה תקופה, "פמילי" הייתה בשוליים שנים רבות, שקופה כמעט, עם מה שנוהגים לכנות: "גרעין אוהדים קנאי". אני שמח שהעטיפה, המיוחדת כשלעצמה, גרמה לי להיות אחד מהם, ולהכיר הרכב, זמר, וגיטריסט- שגם היום, כל אחד מהאלבומים שלהם נשמע טרי ונצחי כמו ביום בו שמעתי אותו לראשונה.

מעניין אותי לדעת איזה עטיפות אלבומים עושות לך את זה.

יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

חדשות מהדיסקיה

תודו ש"הדיסקיה" נשמע פחות טוב מ"התקליטיה", (כמו שפלסטיק נשמע פחות טוב מויניל), אבל לפי כמות החומר החדש שיצא בזמן האחרון, אפשר לחשוב שבחו"ל התבלבלו בין כריסטמס לראש השנה היהודי. אבל אסור להתלונן. במקרה או שלא, רוב הדברים הטובים הם של אמנים והרכבים וותיקים, שהזמן רק עושה להם טוב. אז תפנו איזה שלוש מאות, ארבע מאות מגה בייט בנגן, או מספר זהה של שקלים, אם אתם מעדיפים לקנות את המהדורה המודפסת:

Alice in Chains

Black gives way to blue

אליס אין צ'יינז נחשבת לאחת מחלוצות הגראנג', אבל הרבה רואים בה את להקת ההבי מטאל הדפיניטיבית של תחילת שנות התשעים. היא הושפעה באופן שווה מהריפים הכבדים של עידן פוסט ואן היילן, כמו מהלחנים הקודרים של הפוסט פאנק. החבורה מסיאטל פיתחה צליל ניהיליסטי ועגמומי וטחנה רוק כבד לצד בלדות אקוסטיות מרובות רבדים. ב-95' הם התאיידו להם, עכשיו הם שבים עם סולן חדש, במקום זה שנפטר מהתמכרות להרואין,שקולו ולחניו המצמררים מתאימים לגיטרה המוכרת של ג'רי קנטרל כמו כפפה למפרט.

אליס אין צ'יינז נולדו מחדש.

Pearl Jam

Backspacer
ואם כבר גראנג', אז הנציגה הכי מצליחה ועקבית שלו, מוציאה את אלבום האולפן התשיעי שלה. בניגוד לאלבומיהם הקודמים, בהם חיברו את השירים בג'אמים ארוכים וספונטניים, הפעם, אדי וידר והחברים, כתבו והלחינו הכל מראש. הם יצרו את אסופת השירים המגובשת ביותר שלהם מזה שנים, שקורצת לפופ אלטרנטיבי, ומתכתבת עם מסורת ה-סינגר-סונגרייטר. פרל ג'אם תמיד היו אחלה. הפעם הם גם כיפיים במיוחד.

The Black Crowes

Before the frost+ Until the freeze
יחסית ללהקה שהתפרקה רשמית ב-2001, ה"בלק קרואוז" מאוד פורים. בשנים האחרונות הם הוציאו כמה אלבומי אולפן והופעה- ועכשיו הם עושים צעד, שרק הרכב בטוח בעצמו ומשופשף יכול לעשות, ומוציאים חומר חדש שהוקלט "לייב",בטייק אחד בלי בישולים, בפני קהל אוהדים קטן, ויוצא על שני אלבומים. מי שרוכש מי שרוכש את האחד, מקבל את השני במתנה.
צמד האלבומים החדש של ה"קרואוז" אולי לא מחדש ופורץ גבולות, אבל הוא בפירוש לא תוצר של להקה עייפה או שחוקה. להיפך: הם מנגנים עם כל החן והקלילות של חבורת נגנים שמבינים אחד את השני בלי מילים, ונהנים להפליג בסגנון המוכר שלהם, המערב "סטונס", "פייסז", ודרום ג'ורג'יה יחד עם דרום אגליה. למרות שמות האלבומים, אין שום "פרוסט" או "פריז" במוזיקה של הקרואוז, אלא הרבה חום ואהבה.

Prefab Sprout

Let’s change the world with music
עוד הרכב שלא היה בדיוק פעיל בשנים האחרונות, הם ה"פריפב ספראוט". האלבום האחרון שלהם יצא לפני שמונה שנים, ועכשיו, paddy mcalon, הסינגר-סונגרייטר המוכשר בטירוף, וחבריו מוציאים אלבום, שמונע על ידי, ומדבר על, אהבה למוזיקה.רוב השירים חדשים, וחלקם בכלל מפרוייקט שהלהקה התחילה לעבוד עליו עוד בשנות התשעים, אך הוקלטו רק השנה. זה מסביר את העובדה שהם מתחבבים מיד על האוזן. בכלל, מי יכול להתנגד לאסופת שירים חלומיים שעוסקים באהבה למוזיקה?

Kris Kristofferson

Closer to the bone
הגבר גבר של הקאנטרי מתפשט נפשית ומתחבר לצד הרגיש והפגיע שלו, באלבום חשוף עד העצם, ושר על על החיים, חברים, אכזבות, התפכחות, הזדקנות, והכרת תודה על כל מה שעבר עליו, למרות הכל. וגם טריביוט לג'וני קאש. זה כאילו שדילן קפץ לבקר. צמרמורת.

Willie Deville

R.I.P
הוא התפרסם בזכות הבלדה שכתב (עם מרק קנופלר) ושר בפסקול של "הנסיכה הקסומה", אבל ווילי דוויל היה הסולן של "מינק דוויל" וגם אמן סולו ששילב בין הופעה מטורזנת עם שפם סטייל אינדיגו מונטויה מהסרט, נעליים איטלקיות, רוקנרול שורשי, ניו אורלינס גרוב, סלסה לטינית- ומה לא.
במשך שנים הוא ניהל מלחמה בהרואין, פעם ניצח, פעם הפסיד, והשבוע הוא מת בגיל 59. הוא השאיר אחריו חמישה עשר אלבומים ומאות שירים מקוריים, אבל בחרתי להביא את הקאבר היוצא דופן שלו, שלא לומר הפירוש המיוחד שנתן, לשיר של הנדריקס, שבטח מנגן אתו עכשיו, ב"גיג" הגדול שבשמיים.

Mark Knopfler

Get Lucky
ואם כבר הזכרתי את קנופלר, אז גם לו יש דיסק חדש. בגילו, הוא כבר צריך לדעת שבעסקי מוזיקה, יש למזל תפקיד לא קטן. אבל המזל הכי גדול, לא שווה אם אין לך שיר טוב. וקנופלר, שפעם היו לו טונות מהשני, סומך היום יותר על הראשון. וזה לא עובד. התוצאה היא דיסק מיותר שלא משאיר חותם כלשהו. הרבה בלדות, קצת אקוסטי, קורטוב קלטי, מעט מיתרים, ועוד פחות מזה השראה. רק שיר אחד, א-לה ג'י.ג'יי קייל- cleaning my gun, הצליח להזיז לי. חבל. האיש הוא גיטריסט בחסד וכתב בעבר כמה מהשירים היותר יפים של נעורי. ועכשיו ההלחנה שלו עמומה והנגינה שלו מאופיינת באיפוק מוגזם. אח, איפה הדייר סטרייטס...

יש עוד, רק שלי כבר אין כח לכתוב, ולא בטוח שלכם יש כדי לקרוא, אז בקיצור:

My Way, החדש של יאן בראון: בסדר ברובו,

Yeah Ghost של Zero 7, מלא שירים טובים והפתעות ומוכיח שיש דבר כזה: אלקטרוניקה עם נשמה ושירים טובים.

סנדק הבלוז הבריטי, John Mayall, הוציא את Tough,סטייל SRV, וכששומעים אותו, אי אפשר להאמין שהוא בן 76.

Incident של Porcupine tree, כולו מחווה מעולה ל- Rush (@אורית כתבה עליו בהרחבה כאן) וגם Metanoia שלהם יצא מחדש, כולו אינסטרומנטלי, עם ג'אמים מרחפים וחלליים.


Beck הבלתי נלאה, יצא עם פרויקט חדש בשם .Record Club

MGMTיחד עם דבנדרה באנהארט,

ואחרים, מוקלט, במשך יום אחד בלבד, סוג של קאבר לאלבום קלאסי, בשלמותו.

האלבום הראשון ששוחזר במלואו הוא

Velvet underground & Nico

והשני הוא של לאונרד כהן...

המשך יבוא.