יום שבת, 14 במאי 2011

רמ"ח איברים ושס"ה גידים


Radiohead: The King of Limbs

למרות שישראל הייתה אחת המקומות הראשונים בהם הצליחה "רדיוהד" בזמנו עם Creep- ולמרות העובדה שהגיטריסט ג'וני גרינווד מתגורר לפעמים אינקוגניטו בנהרייה (וגם נתן כתף לדודו טסה באלבומו מהראשון) - אין לחשוד לרגע שטום יורק ושות' הפכו בקיאים ביהדות, בתלמוד או בקבלה. סביר להניח שאין להם מושג שיש 248 מצוות "עשה" כנגד האיברים בגוף, ו- 365 מצוות "לא תעשה", כנגד 365 הגידים בגוף. אבל "מלך האיברים", אלבומם האחרון, מהווה אמירה מעניינת על ההדדיות שבין חומר לצורה. מהפתיחה של השיר הראשון- Bloom- שטיח של אלקטרוניקה רפטטיבית שמעליה מרחף קולו של יורק במה שיכול להיות בשקט בוטלג של מואזין ברמאללה, ברור שהאלבום הזה הולך להיות משהו אחר. אחד הדברים הבולטים בו, הוא דווקא מה שאין בו: "רדיוהד" זונחים כאן כמעט לחלוטין את המבנה המסורתי של: "בית-פזמון-בית" ויוצרים שמונה קטעים שהמילים "ניסיוניים" ו"אוונגרדיים" לא תהיה מוגזמת בהקשר שלהם. אבל בדרך מוזרה כלשהי, זה גם הקסם המיוחד של האלבום יוצא הדופן הזה. לי אישית הוא הזכיר לפעמים דווקא את Red Snapper, הרכב הידוע ביצירת אווירה אלקטרונית בעזרת כלי נגינה אמיתיים ואקוסטיים (שהוציאו גם הם את Key החדש); יש כאן שפע של "לופים" וסימפולים של תופים וגיטרות (מעניין יהיה לראות אותם ב"לייב") שנכרכים סביבך כמו פיתון, אבל כזה שלא מתהדק עד הסוף, אלא מניח לך מרווח נשימה. בעידן בו כולם מורידים רק קטע או שניים באינטרנט ולא מקשיבים לאלבומים שלמים, The king of limbs מציע את התגמול הגדול ביותר, דווקא למי שיתעקש להאזין לו ברצף אחד: 38 דקות מהפנטות, של יצירה אחת, מוזרה ומאתגרת, עם כמה פנינים, כמו Lotus Flower. בשמיעה ראשונה, זה נראה שלצלוח את האלבום הזה, תהיה משימה לא קלה. אבל מי שאוהב את המוזיקה שלו מפתה, רבת רבדים והפתעות, יגלה, little by little, כשמו של קטע מס.3, שהסבלנות משתלמת, ושהפעם, "רדיוהד" פונים במקביל לשני איברים בעיקר, ומכוונים ללב ולראש. למרות שפה ושם, ברגעים היותר Fאנקיים, גם הרגליים מגיבות. אבל אולי זה רק "טיק" אלקטרוני. לפעמים זה נראה כאילו "רדיוהד" מתעסקים יותר בעטיפה (הוצאה של האלבום במפתיע- לפני הזמן, מארז בצורת עיתון בן 36 עמודים , תקליטים על ויניל שקוף) - אל תתנו לקנקן לבלבל אתכם. שווה לצלול לתוך מה שיש בפנים.


יום שבת, 7 במאי 2011

THE BLUES WILL NEVER DIE

כנראה שהבלוז מכניס למבצעיו אנרגיות טובות ומחדש את המצברים שלהם ללא הפסק. אחרת אי אפשר להסביר את פרץ היצירתיות וההספק של כמה מהם. ג'ו בונאמסה, למשל, הוא כנראה אחד מאמני הבלוז-רוק החרוצים ביותר במאה ה-21, אם לא ה-. בונאמסה מסתובב בדרכים כבר כמה שנים בהתמדה, חורש כל מדינה על הגלובוס. בתוך שנה, הוא הופיע בארץ פעמיים, כשבפעם האחרונה הוא קידם את אלבומו Black Rock.

חלף כאמור זמן קצר - ועכשיו יצא Dust Bowl המופלא- ובמקביל, עומד לצאת האלבום השני של ההרכב העל Black country communion, עם הבסיסט-זמר גלן יוז, (Trapeze, Deep Purple), הקלידן דרק שריניאן (Dream Theater) והמתופף ג'ייסון- הבן של- בונהאם. בונאמסה מסתפק רוב הזמן בלהיות הגיטיסט המוביל של ההרכב הזה, ונהנה לממש את פנטזיות ההארד-רוק שלו, עם כל הג'סטות והמניירות המתבקשות של הז'אנר.

''

לעומת זאת, Dust Bowl, אלבום הסולו החדש שלו, נפתח עם בלוז כמו פעם- Slow train comming (מישהו צריך לעשות מחקר על מוטיב הרכבת בבלוז) ומשם והלאה מגיש אלבום בלוז-רוק מודרני, עם נגיעות של קאנטרי, עזרה מג'ון היאט, וינס גיל- ואפילו גלן יוז, שמבצע את Heartbreaker של מחמל נפשי, פול רוג'רס (המאוד אהוב על בונאמסה), קטע שנשמע לגמרי BCC וראוי להיכלל בהופעה שלהם. (בינואר הקרוב הם יגיעו גם לכאן...). ולא חסרה גם הזווית הישראלית- המתופף החדש של בונאמסה, הואטל ברגמן.

בונאמסה אינו זמר גדול, אבל הוא מודע למגבלות של קולו, מקפיד לא לקפוץ מעל הפופיק- ומשלב כאמור, סולנים אורחים. על מה שחסר לו במנעד הקולי, הוא מחפה עם המון כוונה ונשמה- ועם נגינת הגיטרה מלאת השראה וניצוצות. בקצב הזה, בונאמסה יפענח לבסוף את השאלה הנצחית, שהיא גם שמו של קטע מס. 4: The Meaning Of The Blues.


עוד מישהו שחוקר את האספקטים השונים של הבלוז-רוק ולא נח לרגע, הוא וורן היינס.

כשהוא לא מקליט או מופיע עם Gov't Mule, הוא בדרכים עם ה"אחים אולמן", עם "פיל לש וחברים", מנגן עם בוב דילן, טאג' מהאל, נכנס לנעליים הגדולות של גארסיה ב- Grateful dead או מארגן בכל כריסמס את ה- Benefit Concert המסורתי עם רבים מחבריו המוזיקאים. לפעמים נראה שהיינס הוא מין אמבה, בעל יכולת להימצא בכל מקום בו-זמנית. אז מה הפלא שאין לו זמן לפתח קריירת סולו? האלבומים האישיים שלו יוצאים במרווחים גדולים מדי, אבל האחרון, בהחלט מפצה על התדירות הנמוכה.

''

היינס לא יכול היה לבחור לאלבום שם יותר מתאים, המאפיין אותו- Man in motion, וזה גם שם הקטע הראשון, שממחיש מייד, עם פתיחה בה משולבים פסנתר, אורגן האמונד, גיטרת "ווה ווה" וקולו מלא הנשמה של היינס, שכיף גדול הולך להיות פה. בדרך כלל, כשמישהו הולך ויוצר אלבום סולו, בלי ההרכב העיקרי שלו, צריכה להיות לזה סיבה טובה. כמו למשל, חומר מסוג אחר, כזה שלא מתאים לההרכב ה"רגיל" בו הוא מנגן. אני לא חושב שאם היינס היה רוצה להקליט את שירי האלבום הזה עם חבריו ב"פרדות הממשל", הוא לא היה נתקל בסירוב. אבל המוזיקאים החוברים אליו כאן, מביאים איכויות אחרות וצליל שמאחוריו קילומטראז' גדול.

הבלוז כאן הוא אמנם הכותרת, אבל במקביל נותן כאן היינס, את הפירוש האישי שלו לאהבות וותיקות כמו סול דרומי, גוספל וFאנק. היינס, שכתב 9 מתוך 10 השירים הארוכים והמענגים (אף קטע מתחת לחמש דקות- וכמה מעל 7 דק'), מספר שזה אלבום שרצה להוציא כבר הרבה שנים, ומתרפק על שמות כמו ג'יימס בראון, ווילסון פיקט, אוטיס רדינג, ה"פיתויים", סאם ודייב וה"פור טופס". "לפני שאחזתי בגיטרה וגיליתי את הרוק, הייתי מסתגר בחדר עם תקליטי סול מיוזיק", מספר היינס, שנעזר כאן בכמה מוזיקאים מעולים:

ג'ורג' פורטר ג'וניור, הבסיסט המקורי של ה-Meters, הזמרת הגדולה רותי פוסטר, איוון – הבן של אהרון- נוויל, על בס ואורגן, רון הולווי הוותיק בסקסופון, יאן מקלגאן, שפעם היה ב- Small Faces וב-Humble Pie – ומאז ניגן עם כולם: הסטונס, רוד סטיוארט וספרינגסטין;

העובדה שכולם הקליטו יחד, לייב באולפן, עם ציוד אנלוגי, אחראית לסאונד החם והמיוחד של האלבום הכפול הזה, שמצד אחד לוקח אותך לצליל של פעם- ומצד שני נמצא בתנועה קדימה- ומאוד מרגש.