יום שני, 28 בדצמבר 2009

PLUGGED


מאז שהתחלתי להגיש את "גולדיז" ב- FM 102 (שבת בבוקר, 8 עד 10) אני שומע המון אולדיז מטבע הדברים, כי לוקח יום – יומיים להכין ולערוך תכנית של שעתיים, ככה שבזמן האחרון, אני על דיאטה של סיקסטיז. אל תבינו אותי לא נכון, זו יופי של תקופה עם אחלה מוזיקה, אבל בין פרנק סינטרה לטום ג'ונס, רמת החשמל בגוף שלי ירדה בצורה מדאיגה, והרופא רשם לי "ווליום". לא וואליום. ווליום. אז בשביל שיווי המשקל, מצאתי את עצמי
חורש כמה דברים חדשים ועצבניים, כדי לאזן.
Them Crooked Vultures
בעבר כתבתי כאן, ש"סופר גרופס" הן לפעמים תוצאה של קפריזה, אופוריה של אחורי הקלעים, כשבמסיבה לאחר הופעה נפגשים חברים מהרכבים שונים, ואחרי כמה בקבוקי וויסקי או רעל אחר, מישהו אומר פתאום: "היי, למה שלא ננגן יחד?" והופ, להקת-על נולדת. אז המקרה של Them Crooked Vultures קצת שונה. שני הידידים הוותיקים, דייב גרוהל, מה"פו פייטרס", וג'וש הום, הסולן של Queens of the stone age, הם גם חברים ומעריצים של ג'ון פול ג'ונס, כן הבסיסט של "לד זפלין". עוד ב-2005 הם דיברו על שת"פ, אבל רק עכשיו זה יצא לפועל. האלבום שלהם, כולו גראנג' כמו פעם והארד רוק מלוכלך, מצליח להישמע טרי ורענן, למרות המיילג' של השלישייה, ואולי בזכותו. יש הרבה כימיה שם, ולא מעט שירים טובים. נכון שפה ושם אפשר להתבלבל ולחשוב שזה אלבום של ה-QOTSA של הום, אבל זה רק טבעי,כי הוא הסולן (גרוהל חזר לכסא המתופף, כמו אז, ב"נירוונה") וגם הגיטרה שלו דומיננטית. ההשפעות של זפלין, Cream ואחרים ניכרת, אבל בכל מקרה, מדובר בכיף גדול.
Muse - Resistance
אני חייב להודות שעד לא מזמן, "מיוז" לא היו כוס התה שלי. הם נשמעו לי כמו "רדיוהד" לעשירים, פומפוזים כאלה, מנסים להיות גדולים מהחיים. אז למרות שכבר לפני כמה שנים היו להם שירים לא רעים, הייתה לי איזו סטיגמה בנוגע אליהם. אבל בשבועות האחרונים אני מתיידד עם החדש שלהם, ולא רק שאני לא סובל, אני אפילו נהנה. אז נכון, הם מושפעים קשות מ"קווין", אבל מבחינתי זו נקודה לזכותם. הסולן שלהם, מת'יו בלאמי, הוא גיטריסט מצוין, אם כי בומבסטי משהו, ויש לו את אחד הקולות המיוחדים היום. פה ושם הם יכולים להישמע אופראיים, עם מוטיבים של באך וכאלה, אבל מתחת לגלאם ולגודש, יש לחנים מצוינים ושירים שעושים לי את זה.
Arjen Lucassen's Guilt Machine
On such a perfect day
את ארג'ן לוקאסן לא ממש הכרתי, עד שנתקלתי באלבום האחרון שלו. מסתבר שהוא מאמסטרדם, והולנדי מעופף אמיתי. כבר יותר מעשרים שנה שהוא מוציא אלבומים (בעבר אלה היו הרכבי מטאל) ובשנים האחרונות הוא יוצר פרויקטים מוזיקליים בהם הוא מארח סולנים שונים. תחשבו על Zero 7, אבל עם גיטרות. הסגנון הוא מה שיכול להיקרא "פרוג מטאל", אבל זה רק חלק מהסיפור. השירים כאן הם יצירות בנות כמה דקות ט כ"א, עם השפעות פינקפלוידיות ואחרות, וגם קליטים, למרות שיש בהם כמה שכבות מתחת למתכת החיצונית
Dead by sunrise
Out of Ashes
גם "לינקין פארק" הם לא כוס התה שלי בדרך כלל, אבל ההרכב הצדדי של הסולן, צ'סטר בנינגטון, הוא משהו שאני נהנה לשמוע בנסיעה. במקום המטאל האלקטרטני של LP, יש כאן רוק יותר מלודי שנשען על גיטרות וריפים. אז נכון שבעוד שבוע שבועיים לא אשמע אותו, אין כאן מהפכות גדולות ולא ממציאים פה את הגלגל, אבל הריכוז הזה של ריפים וגיטרות, במובן הכי בסיסי , פשוט ובלתי מתחכם, אפילו פרימיטיבי, זה מה שאני צריך עכשיו, אבל לא בשבתות.
מה שמזכיר לי:
אם יש לכם רעיונות/הצעות לתכנית ה"גולדיז", אני כאן, בשביל המוזיקה.

יום שישי, 27 בנובמבר 2009

עטופים באהבה



אין ספק שהעובדה שאני מגיש תכנית אולדיז (רדיו תל אביב 102FM בשבת מ- 09:00), עושה משהו להרגלי ההאזנה שלי. אני חוזר לעבר, חופר בהנאה בשירים של פעם, ומגיע למסקנה הטובה והישנה: מה שהיה, הוא שיהיה. במוזיקה.

אבל מה שלא יהיה, כנראה, אלה העטיפות של פעם. היום, האינפורמציה מודפסת על העטיפות של הדיסקים באותיות בגודל של חריוני יונים, ועוד מעט גם אלה לא יהיו...אז רציתי לשתף אתכם במחשבות על עולם הולך ונעלם ולספר לכם על שתי שני אלבומים ועטיפות, שאני אוהב במיוחד.

קפוץ לי

- Stand Up Jethro Tull

איך שפתחתי אותה, back in ‘68, נפלתי בכסא: ארבעת הדמויות של חבורת יאן אנדרסון, קפצו לעומתי בקאטאאוט יפהפה. וזה הרבה לפני ש- MTV ידעו להגיד "פופ אפ". ג'טרו טאל הצליחו להפתיע אותי, לא רק עם הגימיק של העטיפה, אלא גם מבחינה מוזיקלית. אחרי הראשון שלהם, שהיה בוסרי, מחוספס ובלוזי משהו, הם הלכו והתגבשו להרכב, שאנדרסון אמנם היה המנוע שלו, אבל בעל סגנון שהתחיל להבהיר את עצמו כאקלקטי. החליל כבר תפס מקום חשוב יותר (ולא רק בגלל Bouree) ובנוסף לו, גם מנדולינה ובללייקה. הגיטריסט החדש, מרטין באר, שהחליף את מיק אברמס, היה אנרגטי לא פחות, אבל גם רבגוני. הלהקה כאילו הורידה הילוך וחיפשה את המלודיה. את מקום החספוס והבלוז תפשו פולק, עיבודים תזמורתיים ויצירות קצרות עם שינויי קצב ומבנה תכופים, כמו Back to the family ו- Reasons for Waiting, שהיו מעין "פלאש פורוורד" ל- Thick as a brick ו- Passion Play, בהתאמה, שיבואו רק כמה שנים אחרי כן. הייחוד של העטיפה הלך לאיבוד בהוצאות של דיסקים שיצאו במשך השנים, שהיו איומות גם מבחינת המיקס, (פרט להוצאה של Music Fidelity), אבל העוולות האלה תוקנו עם עטיפה משוחזרת ורה-מאסטר קפדני, +בונוסים, שיצאו בשנים האחרונות. במחשבה לאחור, לא מעט אנשים שבחיים לא היו נותנים צ'אנס למוזיקה של Jethro Tull , נחשפו אליה בזכות העטיפה המגניבה שביקשו ממני לפתוח שוב ושוב כדי להתפעל ממנה (אל תשכחו, זה 1968) ונכבשו על ידי המוזיקה שארבעת הקאטאאוטים עשו, כשגילו שלפעמים צריך להסתכל בקנקן, כדי ליהנות ממה שיש בתוכו.

שקופים

Bandstand - Family

למרות שזה לא היה האלבום הראשון של ההרכב, אלא הלפני אחרון, העטיפה שלו היא זו שמשכה אותי להאזין להם לראשונה, ואחר כך ללמוד אותם כרונולוגית. פתאום ראיתי לפני קטאאוט של מקלט רדיו ישן, וכשפתחתי את החלק הקדמי, גיליתי את הצלופן השקוף דמוי הזכוכית שבמקלטי ה- wireless הראשונים של פעם, וחשבתי, מעניין איזו מוזיקה עושה הלהקה הזו, "המשפחה". לגמרי לא הייתי מוכן לקול הסדוק, הפועה, הגועה והכובש של רוג'ר צ'פמן: אפשר היה לקטלג אותו תחת "קולות מוזרים" יחד עם אלה של טום וויטס וג'ניס ג'ופלין: או שאתה סותם את האוזניים ויוצא מהחדר, כי הקול אינו "יפה" במובן היפה של המילה, או שאתה נכבש. וזה מה שקרא לי. כשהתחילו התווים הראשונים של הבס-ליין ב- Burlesque ואחריהם הכניסה הרועמת של רוג'ר צ'פמן, ידעתי שאני שומע קול שצריך להתרגל אליו, אבל שאני הולך ליהנות מכל רגע. עד שהפכתי את התקליט לצד השני והתחיל My Friend the sun, שבו, באורח פלאי כמעט, הצרידות נעלמה מקולו של צ'פמן והפכה לפאלסטו מרהיב שעלה לו בדמים ולי בדמעות, כבר נכבשתי לגמרי. בתקליט הזה, כמו שהבנתי אחרי שהתוודעתי למוקדמים שלהם, הלהקה זנחה את ה"ארט רוק" לטובת ה"הארד רוק". אבל זה לא אומר שזה אלבום מכסח. להיפך: הריפים וההוקס הרבים יוצרים שירים יפיפיים, המאפשרים לצ'רלי וויטני להמחיש איזה גיטריסט מצוין הוא, ולרוג'ר צ'פמן להראות, שחוץ מלצרוח באופן ייחודי, הוא גם משכנע כשהוא כמעט לוחש ב-Dark Eyes , או יוצר דרמה ב- Top of the hill וב- Glove. בהשוואה להצלחה הרבה לה זכו הרבה להקות מקבילות מאותה תקופה, "פמילי" הייתה בשוליים שנים רבות, שקופה כמעט, עם מה שנוהגים לכנות: "גרעין אוהדים קנאי". אני שמח שהעטיפה, המיוחדת כשלעצמה, גרמה לי להיות אחד מהם, ולהכיר הרכב, זמר, וגיטריסט- שגם היום, כל אחד מהאלבומים שלהם נשמע טרי ונצחי כמו ביום בו שמעתי אותו לראשונה.

מעניין אותי לדעת איזה עטיפות אלבומים עושות לך את זה.

יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

חדשות מהדיסקיה

תודו ש"הדיסקיה" נשמע פחות טוב מ"התקליטיה", (כמו שפלסטיק נשמע פחות טוב מויניל), אבל לפי כמות החומר החדש שיצא בזמן האחרון, אפשר לחשוב שבחו"ל התבלבלו בין כריסטמס לראש השנה היהודי. אבל אסור להתלונן. במקרה או שלא, רוב הדברים הטובים הם של אמנים והרכבים וותיקים, שהזמן רק עושה להם טוב. אז תפנו איזה שלוש מאות, ארבע מאות מגה בייט בנגן, או מספר זהה של שקלים, אם אתם מעדיפים לקנות את המהדורה המודפסת:

Alice in Chains

Black gives way to blue

אליס אין צ'יינז נחשבת לאחת מחלוצות הגראנג', אבל הרבה רואים בה את להקת ההבי מטאל הדפיניטיבית של תחילת שנות התשעים. היא הושפעה באופן שווה מהריפים הכבדים של עידן פוסט ואן היילן, כמו מהלחנים הקודרים של הפוסט פאנק. החבורה מסיאטל פיתחה צליל ניהיליסטי ועגמומי וטחנה רוק כבד לצד בלדות אקוסטיות מרובות רבדים. ב-95' הם התאיידו להם, עכשיו הם שבים עם סולן חדש, במקום זה שנפטר מהתמכרות להרואין,שקולו ולחניו המצמררים מתאימים לגיטרה המוכרת של ג'רי קנטרל כמו כפפה למפרט.

אליס אין צ'יינז נולדו מחדש.

Pearl Jam

Backspacer
ואם כבר גראנג', אז הנציגה הכי מצליחה ועקבית שלו, מוציאה את אלבום האולפן התשיעי שלה. בניגוד לאלבומיהם הקודמים, בהם חיברו את השירים בג'אמים ארוכים וספונטניים, הפעם, אדי וידר והחברים, כתבו והלחינו הכל מראש. הם יצרו את אסופת השירים המגובשת ביותר שלהם מזה שנים, שקורצת לפופ אלטרנטיבי, ומתכתבת עם מסורת ה-סינגר-סונגרייטר. פרל ג'אם תמיד היו אחלה. הפעם הם גם כיפיים במיוחד.

The Black Crowes

Before the frost+ Until the freeze
יחסית ללהקה שהתפרקה רשמית ב-2001, ה"בלק קרואוז" מאוד פורים. בשנים האחרונות הם הוציאו כמה אלבומי אולפן והופעה- ועכשיו הם עושים צעד, שרק הרכב בטוח בעצמו ומשופשף יכול לעשות, ומוציאים חומר חדש שהוקלט "לייב",בטייק אחד בלי בישולים, בפני קהל אוהדים קטן, ויוצא על שני אלבומים. מי שרוכש מי שרוכש את האחד, מקבל את השני במתנה.
צמד האלבומים החדש של ה"קרואוז" אולי לא מחדש ופורץ גבולות, אבל הוא בפירוש לא תוצר של להקה עייפה או שחוקה. להיפך: הם מנגנים עם כל החן והקלילות של חבורת נגנים שמבינים אחד את השני בלי מילים, ונהנים להפליג בסגנון המוכר שלהם, המערב "סטונס", "פייסז", ודרום ג'ורג'יה יחד עם דרום אגליה. למרות שמות האלבומים, אין שום "פרוסט" או "פריז" במוזיקה של הקרואוז, אלא הרבה חום ואהבה.

Prefab Sprout

Let’s change the world with music
עוד הרכב שלא היה בדיוק פעיל בשנים האחרונות, הם ה"פריפב ספראוט". האלבום האחרון שלהם יצא לפני שמונה שנים, ועכשיו, paddy mcalon, הסינגר-סונגרייטר המוכשר בטירוף, וחבריו מוציאים אלבום, שמונע על ידי, ומדבר על, אהבה למוזיקה.רוב השירים חדשים, וחלקם בכלל מפרוייקט שהלהקה התחילה לעבוד עליו עוד בשנות התשעים, אך הוקלטו רק השנה. זה מסביר את העובדה שהם מתחבבים מיד על האוזן. בכלל, מי יכול להתנגד לאסופת שירים חלומיים שעוסקים באהבה למוזיקה?

Kris Kristofferson

Closer to the bone
הגבר גבר של הקאנטרי מתפשט נפשית ומתחבר לצד הרגיש והפגיע שלו, באלבום חשוף עד העצם, ושר על על החיים, חברים, אכזבות, התפכחות, הזדקנות, והכרת תודה על כל מה שעבר עליו, למרות הכל. וגם טריביוט לג'וני קאש. זה כאילו שדילן קפץ לבקר. צמרמורת.

Willie Deville

R.I.P
הוא התפרסם בזכות הבלדה שכתב (עם מרק קנופלר) ושר בפסקול של "הנסיכה הקסומה", אבל ווילי דוויל היה הסולן של "מינק דוויל" וגם אמן סולו ששילב בין הופעה מטורזנת עם שפם סטייל אינדיגו מונטויה מהסרט, נעליים איטלקיות, רוקנרול שורשי, ניו אורלינס גרוב, סלסה לטינית- ומה לא.
במשך שנים הוא ניהל מלחמה בהרואין, פעם ניצח, פעם הפסיד, והשבוע הוא מת בגיל 59. הוא השאיר אחריו חמישה עשר אלבומים ומאות שירים מקוריים, אבל בחרתי להביא את הקאבר היוצא דופן שלו, שלא לומר הפירוש המיוחד שנתן, לשיר של הנדריקס, שבטח מנגן אתו עכשיו, ב"גיג" הגדול שבשמיים.

Mark Knopfler

Get Lucky
ואם כבר הזכרתי את קנופלר, אז גם לו יש דיסק חדש. בגילו, הוא כבר צריך לדעת שבעסקי מוזיקה, יש למזל תפקיד לא קטן. אבל המזל הכי גדול, לא שווה אם אין לך שיר טוב. וקנופלר, שפעם היו לו טונות מהשני, סומך היום יותר על הראשון. וזה לא עובד. התוצאה היא דיסק מיותר שלא משאיר חותם כלשהו. הרבה בלדות, קצת אקוסטי, קורטוב קלטי, מעט מיתרים, ועוד פחות מזה השראה. רק שיר אחד, א-לה ג'י.ג'יי קייל- cleaning my gun, הצליח להזיז לי. חבל. האיש הוא גיטריסט בחסד וכתב בעבר כמה מהשירים היותר יפים של נעורי. ועכשיו ההלחנה שלו עמומה והנגינה שלו מאופיינת באיפוק מוגזם. אח, איפה הדייר סטרייטס...

יש עוד, רק שלי כבר אין כח לכתוב, ולא בטוח שלכם יש כדי לקרוא, אז בקיצור:

My Way, החדש של יאן בראון: בסדר ברובו,

Yeah Ghost של Zero 7, מלא שירים טובים והפתעות ומוכיח שיש דבר כזה: אלקטרוניקה עם נשמה ושירים טובים.

סנדק הבלוז הבריטי, John Mayall, הוציא את Tough,סטייל SRV, וכששומעים אותו, אי אפשר להאמין שהוא בן 76.

Incident של Porcupine tree, כולו מחווה מעולה ל- Rush (@אורית כתבה עליו בהרחבה כאן) וגם Metanoia שלהם יצא מחדש, כולו אינסטרומנטלי, עם ג'אמים מרחפים וחלליים.


Beck הבלתי נלאה, יצא עם פרויקט חדש בשם .Record Club

MGMTיחד עם דבנדרה באנהארט,

ואחרים, מוקלט, במשך יום אחד בלבד, סוג של קאבר לאלבום קלאסי, בשלמותו.

האלבום הראשון ששוחזר במלואו הוא

Velvet underground & Nico

והשני הוא של לאונרד כהן...

המשך יבוא.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

I Should have known better


או: איך עזבתי את מדונה בפארק

כמה חודשים לפני שמדונה באה לארץ, היה לי ברור שאני הולך להופעה. לא כי אני מעריץ או משהו, ובטח לא משוגע על הרפרטואר שלה. אבל בכל זאת, מדונה. והיא באה לפארק, לא אלך? בדקות הראשונות של ההופעה דווקא היה אחלה: אווירה טובה, התרגשות באוויר. מדונה אמנם מתחה את הקהל יותר מדי (אומרים שחיכתה לציפי לבני שהגיעה באיחור) אבל ברגע שההופעה התחילה, התפעלתי עמוקות מהקול שלה. חזק, עוצמתי, כבוד. לקח לי כמה שניות להבין שמה שאני שומע, זה בעצם פלייבק. כן. ברוב ההופעה מדונה עושה "תזמורת בצורת" ומניעה את שפתיה באלם, בעוד הקול שלה, שלמעשה מוקלט מראש, מוכפל ומסונתז. זו אחת הסיבות שההופעה מרגישה כמו וידאו קליפ אחד ארוך (שמובא עד לאבסורד כשמדונה יורדת להחליף תלבושת, ובינתיים מוקרן על המסכים קליפ שלה, שמתחבר בטבעיות למצג הוידאו ארט (המעולה כשלעצמו) המחזיק את ההופעה) .אז כן, הכל היה מתוזמן ומוצג לעילא, ומדונה בכושר שיא, אבל לי הייתה חסרה נשמה. ומוזיקה. אמיתית, טבעית, לייב. וברגעים הבודדים שמדונה שרה בקולה הטבעי, הרגשתי לא נעים בשבילה, ונזכרתי בקולות של כריסי היינד, בונו ומקרטני, ששרו בקולותיהם האותנטיים והמיוחדים באותו פארק ממש. זה כנראה ההבדל בין מופע תלבושות לקונצרט רוק. וכך, כשהשואו סטייל לאס ווגאס התקרב לסופו, מצאתי את עצמי שוקל, לראשונה בחיי, את הכדאיות של לראות את ההופעה עד השיר האחרון, (והיה ברור שלא יהיו הדרנים, כי הדרן זה משהו שעושים בהופעות רוק ולא בהצגות), לעומת האפשרות להקדים את הפקקים. ובחרתי באפשרות השנייה. אבל אין לי טענות למדונה, אלא רק לעצמי.
האכזבה ממדונה רק התעצמה מול הכיף שסיפקו לי ערב לפני כן, "דינוזאור ג'וניור" ו"פיית' נו מור", החבורה של הסרסור מהגהינום, מייק The Voice פאטון, שצעק, לחש, רטן, גנח, ובעיקר שר להפליא, והתגלה כרוקר אמיתי, פרפורמר בכל רמ"ח אבריו, כולל זה שאיים לשלוף באמצע ההופעה, שהייתה מעולה.

עולמות מתנגשים, עולמות נפלאים

ניל פין, מ- Crowded House הוציא ב-2001 סי.די/די.וי.די של מסע הופעות אליו קיבץ את ג'וני מאר (הסמית'ס) ואת אדי ווידר (פרל ג'אם), בנוסף לליסה ג'רמנו, KT Tunstall ,פלוס הגיטריסט והמתופף של "רדיוהד". הפרויקט נקרא Worlds Collide 7 וכלל גרסאות וביצועים חדשים לשירים ידועים, בהופעה. עכשיו, שבע שנים מאוחר יותר, ניל פין אסף את אותו הרכב לאולפן הבית שלו בניו זילנד, רק שהפעם, במקום אדי ווידר הגיעו חברי "ווילקו", וכולם יחד כתבו שירים חדשים ומקוריים- וכל ההכנסות הולכות לצדקה. האלבום, The sun came out, מצוין, כצפוי, והכל זרם שם בכיף, עד שחברי "ווילקו" מצאו את עצמם כותבים עוד כמה שירים "על הדרך", שבסופו של דבר הרכיבו את Wilco - The Album החדש שלהם. אז אם אתם בעניין של "ווילקו", קאנטרי/רוק ואלטרנטיב קטאנרי, תרשו לי להמליץ לכם על שניים נוספים. האחד: טריי אטאנאסיו, שבין אלבומי הסולו שלו ואלה של ההרכב שלו, ,Phish יש אולי ארבעים אלבומים שחבל"ז. השני,AAlex Dezen שכותב שירים ענקיים ומנהיג הרכב מתחלף בשם Damnwells, שאת שלושת האלבומים המעולים שלו גיליתי רק לאחרונה.

השפע שמזמן לנו עולם המוזיקה הוא משהו שבלתי אפשרי להכיל, והמון הרכבים טובים נופלים בין האצבעות ואובדים לנצח. אני משתדל לא לחשוב על מה שאני מפסיד, אלא על התגליות שמשמחות אותי.

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

איזה שבוע היה לי


החיים זה מינסטרונה

פעם, לפני היות התצלום הדיגיטלי, מצלמת "פולרואיד" הייתה סוג של הוקוס-פוקוס, עם תמונות המתפתחות לנגד עיני המתבונן כמו קסם. החברה האמריקאית יצאה אז בקמפיין שמטרתו הייתה לעודד את השימוש הפרטי במצלמות, לצורך תיעוד החיים מסביב לשעון. הסיסמא של הקמפיין הייתה: !What a day I’ve had. נזכרתי בה כשרציתי לתמצת את אירועי הזמן האחרון - וגם בשיר של אחד ההרכבים האהובים עלי: CC 10 (פרס מיוחד יינתן למי שיידע מה מקור השם שלהם), שנקרא :Life is a minestrone, וזה בערך ממצה את התקופה האחרונה שעברה עלי. במסגרת העבודה, נתבקשתי להציע שירים, לסרט פרסומת, בנושא "אימא", "יחסי אימא-בן", "היא" – וכדומה. הקצב היה צריך להיות מהיר, כך שכל שירי ההתבכיינות בנושאים האלה, נפסלו על הסף. התחלתי לעבוד על הפרויקט, ואז, אימא שלי אושפזה בפתאומיות, עקב, קוצר נשימה, אי ספיקת כליות, דלקת ריאות וחשד לאוטם שריר הלב. כאילו שכל אחד מהדברים האלה לא מספיק חמור, מישהו החליט שהיא תקבל את ארבעתם יחד. אישה בת למעלה מתשעים , מיינד יו. מצאתי את עצמי נוסע על הקו לבי"ח קפלן, עושה תורניות עם אחותי, שיחות עם רופאים, מפתח קשרים עם אחיות ומטפלות, ובתוך כל זה, במכונית ובאייפוד, ומאוחר בלילה בבית, מחפש שירים על אימא, מקיים סשן ייעוץ עם משרד הפרסום, בודק את עניין הזכויות והמחירים עם המו"לים וחברות תקליטים בחו"ל. במכסיקו לא היו כותבים טלנובלה יותר קורעת. היום אמי כבר בבית, עם השגחה צמודה, וטיפול דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. העברתי את השירים והתקציבים למשרד הפרסום. השבוע אדע איזה שיר נבחר.

Good evening Tel Aviv!

כשהעניינים נרגעו וחזרו למסלולם, אם אפשר לקרוא לזה ככה, ידעתי שהדרך שלי לחזור לשפיות, זה לראות הופעה טובה. התייצבתי ב"בארבי", לאחת ההופעות הטובות שראיתי, של Calexico. אמרו שבערב הקודם, אהוד בנאי עלה לעשות אתם שיר. אבל לא היה חסר לי שומדבר (טוב, אולי קצת בירה מחבית, שבאופן תמוה נגמרה בתחילת הערב)בהופעה שהם נתנו: שלוש שעות של אמריקנה, מכסיקנה, מוריקונה, ריי קודר - והרבה לב ונשמה, מוזיקה מעולה ואווירה מכושפת. למחרת התלבטתי אם ללכת, אחרי ההופעה של האמריקאים האינטרוברטים, להופעה של Kaiser Chiefs האקסטרוברטים. עד הרגע האחרון זה היה "לא" – ובדקה התשעים החלטתי "כן" – ולא הצטערתי. נכון, הייתי צריך לסבול את סוף ההופעה המעפנה של משהו שנקרא Simple Plan, שניגנו כמה שירים חסרי מלודיה לכמה אלפי ילדות צורחות, אבל אז, הצ'יפס עלו, ומה שנשמע כמו חבורה של חמישה בריטים מנומסים ומוכשרים באלבומים, הפך לחיית רוקנרול נושכת על הבמה. כל הילדות הלכו הביתה, וערב רב של לוגמי בירה ועוד, שעד לאותו רגע היה שרוע רחוק על הדשא, התקרב אל הבמה בבת אחת. הסולן של הצ'יפס הוא מהדורה חדשה של רוג'ר דאלטרי, עם כל המניירות של זריקת המיקרופון באוויר, ריצה על הרמקולים, טיפוס על מגדלי התאורה, קפיצות על הקהל וניצוח על שירה בציבור. הצ'יפס שמעו הרבה "מדנס", "קלאש" ו"ג'אם", וכשמצרפים לזה כשרון כתיבה והלחנה מעולה ושירים מצוינים, מקבלים שעה וחצי של זיעה וכיף גדול. עם הפרסום הנכון, ובלי הליינאפ התמוה של פסטיבל "פלאלפון" המעיק, הם היו יכולים להרים כאן אצטדיון שלם. חוצמזה היה לי מזל: את השפעת חטפתי רק אחרי ההופעה.

קלישאות

דומה שאין דבר יותר שחוק וקלישאתי מהדבר הזה שנקרא "סופרגרופ", שבדרך כלל נולד באפטר פארטי רווי אלכוהול ועשן באחורי הקלעים של מסע הופעות כלשהו, וכשזה מחובר לקלישאת רוק כבד, מפלס הבאסה שלי עולה, וסייסמוגרף הבולשיט מתחיל לצפצף. אבל מסתבר שגם קלישאה יכולה להיות משהו שאפשר ליהנות ממנו, בתנאי שהוא לא יומרני ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. זה מה שקרה לי עם ההרכב שנקרא Chickenfoot, המקבץ יחד את הסולן סמי האגר והבסיסט מייקל אנתוני מ"ואן היילן", יחד עם וירטואוז הגיטרה ג'ו סטריאני, וצ'אד סמית, המתופף של RHCP. אם שמים את הציפיות המוגזמות בצד ומתמסרים לריפים, יש להם אחלה דיסק.

נעליים גדולות

לא מעט אנשים זוכרים לטובה את Rush. אז אתם לא לבד. גם סטיבן ווילסון בעניין. Porcupine Tree מוציאים בקרוב אלבום בשם The Incident, שנכתב בהשראת האלבום הקלאסי של Rush מ-78: Hemespheres – וכמו שם, גם כאן תהיה יצירה אחת ארוכה (שפעם הייתה תופסת צד שלם של תקליט) ועוד כמה קטעים. יש הרבה להקות עכשוויות שמחברות פרוג- רוק עם הבי מטאל, אבל להבדיל, סטיבן ווילסון גם יודע לכתוב ולהלחין שירים טובים ומלודיים, אז יש למה לצפות. עכשיו כל מה שצריך זה מישהו שיביא אותם לארץ...

דרך אגב: עשרה סי.סי, זו הכמות שגבר פולט, בממוצע.

יום שלישי, 28 ביולי 2009

רגשות מעורבים

אוה, סקרלט...
אם לא הייתי נשוי, ובצד הצפוני של גיל חמישים, הייתי לבטח מפתח אובססיה לסקרלט ג'והנסן. מחשבות על ילידות 84'
, אלה דברים השמורים לשני הבנים שלי. בגילי, הן יכולות להיחשב כפדופיליה. (במחשבה שנייה, מה יש, רק לוודי אלן מותר להיות אשמי זקן?). איזה יתרונות בולטים של סקרלט מושכים אותי? נו, כדי שלא אצטרך לסווג את הפוסט הזה כ"בעל תוכן פוגעני", מוטב שאדבר על סגנון השירה והקול שלה: גס ועדין כאחד, פריך, חם, סמיך, מבעבע, מהביל, זוחל, מתגנב, כובש ופותח נקבוביות יותר מסאונה רותחת. לפני שנה היא הוציאה אלבום שלם של קאברים לטום ווייטס (!) שגם אם לא היה מושלם, עדיין מגיע לה 10 בשביל ההעזה. אחר כך היא הקליטה ביצועים טורדי מנוחה לשיר של ג'ף באקלי וגם לקלאסיקה summertime. עוד מעט יוצא אלבום דואטים שלה, עם פיט יורן, שהוקלט עוד לפני ארבע שנים, בשם Break up. המנטרה השיווקית הולכת להיות סטייל סרג' גינסבורג ובריז'יט בארדו. לא פחות. מילא. האלבום מלא בשירי אהבה-פרידה מתקתקים. אבל דווקא הסדר ההפוך של הוצאת האלבומים (זה שהוקלט קודם יוצא אחרי זה שהוקלט אחריו) מאפשר להתרשם מההתפתחות של סקרלט. כזמרת.בעוד אלבום הדואטים שלה מסתמן כסתם ממתק, השירים המאוחרים יותר שלה, הם כמו שירי ערש נרקוטיים, סרפדים קטנים, חטיפי קוצים. בנוף הצחיח של שחקנים שהחליטו שמה שהעולם ממש צריך, זה אלבום שירים שלהם, השירה נעדרת הגאוותנות של סקרלט ג'והנסון מסקרנות ביותר. חבל רק שאחרי שהייתה על תקן דיווה של 4AD, היא נהיית פתאום סוכריה על מקל. בדרך כלל, שחקנים שפוצחים בשירה, הם לא יותר מקוריוז או גימיק חולף. קיאנו ריבס, פטריק סווייזי , to name but a few, הוציאו דיסקים שאפשר להסתדר בלעדיהם. אבל קווין קוסטנר הקליט אלבום קאנטרי-רוק שברגעים הטובים שלו מזכיר את טום פטי. גם ברוס וויליס וסטיבן סיגל, כן, סטיבן סיגל, האיש והקוקו, שרים בלוז, לא רע בכלל.
השטן לובש מטאל והולך לאופרה

הטעם המוזיקלי שלי אקלקטי לחלוטין. רגע אחד אני יכול לשמוע ווס מונטגומרי, אחריו ג'וני מיטשל, וכבר אני מוכן לאיזה קטע פולקטרוניקה שרק עכשיו יצא. ככה שאלבומים שמשלבים סגנונות שונים, הם הפייבוריטים שלי. התגלגל לידי אלבום של להקה שבדית, עם סגנון מיוחד, וסיפור לא פחות מעניין, (גם אם הוא נשמע כמו מעשיה יחצנית). בשנת 1505, ימי הביניים בשבילכם, הייתה בשבדיה תזמורת שניגנה מוזיקה שמימית שכבשה את כל מי שהאזין לה. כמובן שהכנסייה לא אהבה את זה, ומהר מאוד חברי התזמורת מצאו את עצמם מתנדנדים בקצה חבל, על תקן של עובדי שטן מסוכנים. אבל לא לפני שהם השאירו אחריהם מכתבים סודייים, שנשמרו לאורך הדורות על ידי בני משפחותיהם. עכשיו, קחו 500 שנה קדימה, לשנת 2005: שני מוזיקאים שבדיים צעירים יושבים בבאר בשטוקהולם, ואחרי הרבה קריאות "סקול!", מתברר להם שלכל אחד מהם יש בבית מכתב שהשתמר מימי הביניים, שמצווה עליהם להמשיך את המסורת המוזיקלית. מין "צופן מטאל" שכזה. כמובן שהם מאתרים את שאר צאצאי "תזמורת
השטן" המקורית, והם מקימים להקה בשם Diablo Swing Orchestra. הטוויסט הוא, שהם מצרפים סולנית עם עבר אופראי לגמרי. מאז "ברצלונה" של פרדי מרקיורי ומונסראט קאבייה, לא שמעתי משהו גרנדיוזי כזה. בכל פעם אני מופתע מחדש לגלות איך מוזיקת מטאל, ז'אנר קסאחיסטי, ויש שיגידו, גם אינפנטילי משהו, מצליח להרגיע אותי, אפילו יותר מאמביינט וצ'יל אאוטט. להרכבים שעושים פרוג-מטאל יש בדרך כלל נטייה להסתבך וליפול לקלישאות. אבל DSO פשוט כותבים שירים טובים, מיני- אופרטות שכאלה, ולא לוקחים את עצמם ברצינות יתירה.השטן מעולם לא היה כל כך "קול": האלבום שלהם, The Butcher’s Ballroom, הוא תענוג שמימי. להאזין, לעצום את העיניים, ולהיזכר בסקרלט.
גיבורים אלמוניים. ללא מילים

פעם ידעתי בעל פה מילים של המון שירים. כשבתקליט היה חור הייתי יושב עם דף המילים וקורא תוך כדי האזנה. לדברים הייתה משמעות. היום, בקושי אפשר לראות מה כתוב בחוברות של הדיסקים, וממילא אני צורך מוזיקה אינטרנטית לרוב, בלי האריזה. פעם גם ידעתי את שמות חברי הלהקות ואת ההיסטוריה שלהם. היום, תשאלו אותי מי שר איפה, מה שם הסולן או הגיטריסט של הרכב כלשהו,- כזה שאת השירים שלו אני ממש אוהב- ותגלו שפרט למקרים בודדים, אין לי מושג ירוק. כמה כבר אפשר לזכור? מה אני, מלך הטריווייה?

קלקסיקו: הופעה ראשונה, או אחרונה?

יש לי שאלה למי שמתכוון ללכת להופעה של
Calexico באוגוסט. העניין הוא שהוסיפו עוד הופעה. עכשיו, הופעה ראשונה בארץ זרה, יש לה ראשוניות מעניינת. אבל בהופעה השנייה, שהיא גם הופעת הפרידה, הלהקה כבר יותר משוחררת ונותנת יותר מעצמה. פרידה, אתם יודעים. או שלא: היא מקצרת את הסט, כי ההסעה לשדה התעופה כבר מחכה. אז לאיזו הופעה הולכים?

יום שני, 13 ביולי 2009

רוק נ' תל אביב

רגע לפני שמתחילות ההופעות שעושות לכאן את הדרך מחו"ל, ניצלתי את הזמן והלכתי לבדוק קצת מה קורה בארץ, בקטנה. עברו כמה שבועות טובים מאז שראיתי את עמיר לב האחד והיחיד בלבונטין, ורציתי עוד. אז ערב אחד הלכתי לראות את מוטי ביקובסקי. זמר וגיטריסט (עמיר לב, "30", להקת "מים") שהוציא עכשיו אלבום סולו, שלא עוזב את האוזניות שלי. יש בו שירים כתובים, מולחנים ומופקים מעולה. באלבום, הקצוות שלהם קצת מעוגלים. בהופעה הם הרבה יותר חשופים, מחוספסים ושורטים, רזים כאלה. כמו שאלוהים התכוון. ביקובסקי הוא רוקר אמיתי. מזכיר לי באנרגיות שלו את אסף ארליך. הוא הופיע עם בס-תופים (מצוינים) בקפה ביאליק, מול ארבעים איש גג, ונתן את כולו. ביקובסקי מתחרע עם הגיטרה, אבל גם יודע לרחף כשצריך. בכלל, יש עכשיו המון הופעות קטנות ואינטימיות בעשרות מקומות בתל אביב ובארץ, מאות הרכבים מופיעים ערב ערב מול קהל שצופה בהם מבעד לכוס גבוהה של שליש, רצוי של חצי.
כמה ימים אחרי זה, הלכתי לראות את אלברט סופר באוזן בר, אחרי ששמעתי את השיר בפוסט שלו, ומיד נזכרתי באניו מוריקונה. גם סופר היה מתוגבר עם גיטרה-בס-תופים, אבל הוא יותר mellow. זה לא שהוא לא יודע לתת בראש מפעם לפעם, אבל הסגנון שלו אחר. סופר עושה אמריקנה מייד אין יזראל.עם השפעות של Calexico וה- Shadows. הגיטריסט של אלברט סופר מזכיר לי גם את ה-
Bamby Molesters, (ארבעה קרואטים שמנגנים סרף-רוק עם twang והומאז'ים למוריקונה והאנק מרווין. סופר עושה גם שירים של חווה אלברשטיין, מאיר אריאל ורוברטה פלאק, והכל מתחבר אצלו בכיף. למרות שאת רוב השירים שמעתי פעם ראשונה (עוד מעט אלבום) במשך שעה וחצי, הרגשתי לגמרי בבית. כשעצמתי את העיניים הייתי במערבון ספגטי, או בפריז, טקסס. מי שמכיר את סופר מהבלוג, יודע שהוא יודע לכתוב. אז הוא גם יודע להלחין ולשיר לא פחות טוב. (וזה בטח לא הזיק לי לראות את ההופעה דרך בקבוק "גינס").
עם האוכל (או עם הבירה) בא התיאבון, אז ביום ששי חזרתי לקפה ביאליק, ל- פייב או'קלוק וקבלת שבת עם "בלוז ראש פינה". רובם כבר לא צעירים ומנגנים יחד כבר ה מ ו ן שנים. (פעם הם נקראו The Ugly Brothers וליוו את יוסי אלפנט ז"ל) .מה שבולט אצלם, זה שהם באים בכיף, ומנגנים בשביל ה"פאן". רגע אחד הם נשמעים כמו SRV ורגע אחר, הגיטרה של איתי אלוהב והבס של אלי טרגן (שני סאונדמנים וותיקים) נשמעים כמו מפגש של דיוויד גילמור וג'ק ברוס. אבל רוב הזמן זה בלוז רוק בלי בולשיט. יש להם סקסופוניסטית, סוניה ג'ייקובס, שגם שרה טוב, וזמר צרוד במידה, גרשון מלניקוב, שגם נותן במפוחית, ואחלה מתופף – אורן רביב, ("נעליים"). והכל זורם, עם החברים והמשפחה, שכולם, אתם כבר מבינים, מסתכלים עליהם דרך השוטים של הגלנפילדיך. חגיגות הזמר העברי השאירו לי טעם של עוד. אני מתכוון ללכת לעוד הרבה הופעות כאלה.

יום שישי, 3 ביולי 2009

יהודים השמרו לנפשותיכם! מזימה של הגויים!


הקיץ של האהבה
בארץ כולם היו אז שיכורים מהאופוריה של מלחמת ששת הימים. אמנים ולהקות שרצו להופיע כאן, נדחו בתירוצים שונים של הפוליטרוקים. לישראל היה אז פיצול אישיות: מצד אחד היינו "מערביים" עאלק, בני חסות של ארה"ב, אבל מצד שני, מהבחינה המנטאלית והאידאולוגית, היינו סניף קטן של רוסיה הקומוניסטית. בעצם, כשחושבים על זה, אנחנו עדיין כאלה.בזמן שרבין ופרס יצאו במחולות עם חנן פורת וזבולון המר, העולם רקד ריקוד אחר. בשכונה של סן פרנסיסקו, בשם הייט אשבורי, התחילה מהפיכה תרבותית שתשאיר את חותמה על תחומי חיים רבים וחשובים למשך כמה עשורים, אם לא יותר.

הקיץ של 1967 ידוע בתור the summer of love. מאה אלף היפי'ס גדשו את הייט אשבורי פארק במחאה חברתית ופוליטית. במקביל נערכו הפגנות דומות גם בערים אחרות בארה"ב ובאירופה. אבל סן פרנסיסקו הייתה המרכז של המהפכה: כור היתוך של מוזיקה, סמים פסיכוטיים וממכרים, חופש מיני, קומונות, ביטוי קריאטיבי ופוליטיקה. למה נזכרתי בזה פתאום? גם כי אני מוצא את עצמי חושב על מה שהיה, וגם כי השם הזה: "הקיץ של האהבה" הביא אותי לחשוב שמה שקורה בארץ בזמן האחרון והקרוב, אולי ייזכר בתור

הקיץ של...
אתם יכולים להשלים את המשפט ולהוסיף בסופו את המילה המתאימה לדעתכם: "הכיף", "ההתלבטות", "ההגשמה", או: "הטלפון מהבנק". אני לא רוצה להשוות בין הקיץ של 67', בסן פרנסיסקו, לזה של 09 כאן, כי אין, אין מה להשוות ביניהם. מה שמשותף הוא רק משחק המילים, או אולי יותר מזה. אתם תגידו. משהו קורה בריבוע הדמיוני והלא סימטרי הזה של: אצטדיון רמת גן- פארק הירקון- גני התערוכה- נמל תל אביב (עם גרורות בבארבי ובזאפה), ששווה התייחסות, ואני לא מתכוון רק לקניית כרטיסים ובדיקת המלאי של ניירות הגלגול. לאט לאט, מבלי שנרגיש, נהיינו מדינה מתוקנת. מי זה "נהיינו"? זה אתם, אני, הילדים שלנו, החברים שלנו והבן שלהם, כולו בן חמש עשרה, שפתאום מוריד לכם כאפה בהופעה של ה"דרים".

היה, או חלמתי חלום
אחד הדברים המבאסים בחלומות, זה שהם נגמרים, ואז באה ההתפכחות. ולפעמים היא כואבת. והקיץ היא תכאיב במיוחד למי שהכסף לא עובד בשבילו, אלא להיפך, אבל רוצה לראות, טוב, לא את כל, אבל לפחות חלק, מה חלק, את רוב, ההופעות הרבות שהגיעו, מגיעות, ויגיעו לארץ, ומגיעות לנו, אחרי שנים של חסך. ולמה תכאיב? כי לכל חודש יש התחלה ואמצע, ובאחד מהם יורדת הוויזה, ואיתה אנחנו נוחתים לקרקע. המתמטיקה של מחירי הכרטיסים לא משקרת: חמש מאות ועוד חמש מאות שווה: מינוס אלף. וזה עוד לפני ה"קייזר צ'יפס", "קלקסיקו" (קלקסיקו!), מדלן פירו ו"קולדפליי". כן, אני יודע, קולדפליי, אבל הם באים ממש עד פתח הדלת, לא נלך? אתם הולכים?

מונוקרייב, שעושים הרבה דברים טובים, מתחזקים בין השאר, לוח הופעות של אמנים מחו"ל בארץ. לראות ולא להאמין. הופעה רודפת הופעה, והלוח צפוף, עד אוקטובר, וגם כמה חודשים לאחור. מה קורה פה? אם הייתי פרנואיד, הייתי אומר שמישהו החליט לסמם, לשכר אותנו, כדי שנרגיש טוב, ונהיה מטושטשים, נסתובב עם חיוך אווילי על הפנים וחוצמזה לא יעניין אותנו כלום. כמו נרקוזה לפני ניתוח, רק שחסרים מרדימים טובים בארץ וחלק מאלה שישנם, נוטים להירדם במשמרת. אבל אני לא (פרנואיד), והקולות שיחידים שאני שומע, יהיו אלה של מדונה כשאהיה בהופעה של Faith no more ו- Dinosaur Junior או הצלילים של LCD sound system ו-MGMT, שיגיעו מגני התערוכה לפארק כשאהיה למחרת בהופעה של מדונה. מטורף, לא? כמה חבל שעוד לא המציאו את הגיזמו שיאפשר לי להיות בשני מקומות בבת אחת.

יש כמה אנשים שאומרים שזה לא נורמלי, אחד מהם הוא מנהל הבנק שלי (אבל ללאונרד כהן הוא ילך בעצמו, טוב נו, יש מבצע לעובדי הבנק ואשתו חברה ב"חבר"). אני דווקא חושב שזה לגמרי נורמלי. למי שגר בחו"ל זה דווקא טבעי. רק ששם במקום ללכת לאוזן בר, הולכים לאיזה מקום קטן בדאון טאון, ושם, במקום הבנות נחמה, מופיע ג'ף בק. יחי ההבדל הקטן.

Ars longa, vita brevis. Sic transit gloria mundi
בחו"ל עכשיו זו עונת הפסטיבלים, ובכל פינה יש איזה מיני וודסטוק. לא נהייתי דובר לטינית או רומית עתיקה, אבל לא יכולתי שלא להיזכר בשני פתגמים. האחד, של היפוקרטס: "האמנות מאריכה ימים, החיים קצרים, (כשקית' אמרסון הצעיר, היה בלהקת ה"נייס", היה להם אלבום בשם כזה), והשני: "כך חולפת תהילת העולם". למה נזכרתי בשני הפתגמים? כי ראיתי את רשימת האמנים בפסטיבל בשם Latitude. (כמה אירוני השם שלו: "מרחב תמרון" )
אתם יודעים, אפשר ללמוד הרבה על החשיבות ועל הרלבנטיות של אמן, לפחות בעיני מארגני הפסטיבל, מהמיקום שלו ברשימת המופיעים. אז אחרי "הד ליינרס" כמו ,"פט שופ בויס" וניק קייב, וגם גרייס ג'ונס (גרייס ג'ונס?) ורג'ינה ספקטור, שהיא אחלה, אבל בכ"ז, וגם אחרי ה- Doves וה- Editors, רק אחריהם, אפשrר למצוא את ה- Pretenders. מה אומר ומה אדבר. כן, אני יודע שגם גלי, אורית, נועה, עוזי ועוד כמה אנשים טובים יזילו דמעה. הסטה לה ויסטה. (זה לא שיר של קלקסיקו? ). אז אני הולך לשמוע משהו שמתאים לנסיבות, את כריסי שרה Thin line between love and hate. אולי לא הכי טוב ברפרטואר, אבל כל שיר בינוני שלה, טוב בעיני מאחד הטובים של לא מעט מההרכבים שמופיעים לפניה ברשימה ועל הבמה.

שיהיה לכם אחלה "קיץ של...", שתספרו עליו לנכדים שלכם.

יום שבת, 27 ביוני 2009

הדרך לגיהנום ובחזרה.

בשנות השמונים היו לו להיטים כמו Fool if you think its over אבל זמן קצר אחרי זה, כריס ריאה זנח את סגנון אלטון ג'ון, שינה כיוון והתחבר לגיטרה שלו. ריאה הוא כמו כוח שקט, אחד האמנים הבריטים שיוצר בעקביות ומפתיע כל פעם מחדש. תחשבו על הגיטרה של JJ Cale או מרק קנופלר, עם קול בריטון חם וצרוד וכשרון הלחנה וכתיבה נדיר. אחרי שבמשך יותר מעשרים שנה הוציא סדרה של אלבומים כמו the road to hell שהיו שילוב של לייט בלוז וקטעים אינסטרומנטליים ג'אזיים משהו, ריאה חלה לפתע בדלקת לבלב קטלנית. מצבו היה בכי רע, עד כדי כך שהוא אפילו הקליט אלבום לייב מתוך סיבוב הופעות שנקרא בשם המורבידי: the farewell tour. אבל אז הוא גילה שחבוי בו גם כשרון ציור לא מבוטל, והחל לצייר כסוג של ריפוי בעיסוק, ובמקביל עבר ניתוח מסובך, בעל סיכויי הצלחה נמוכים. אבל הוא החלים –וכמו שקורה לאנשים אחרי שהם כמעט עוברים לצד השני, הוא קלט שבעצם הוא חי ונושם בלוז. פשוט בלוז. את המנוחה שנכפתה עליו, הוא ניצל כדי ליצור מפעל מוזיקלי חסר תקדים. באנגלית יש מילה: mammoth שלא במקרה היא גם "ממותה" ומשתמשים בה כדי לתאר משהו אדיר וכביר. בשנת 2005 כריס ריאה הוציא מארז /ספר בשם Blue Guitarsובו לא פחות מאחד- עשר דיסקים ו-dvd אחד, ומבחר מציוריו. במארז יש לא פחות מ- 130 שירים חדשים של ריאה וכל דיסק מוקדש לסגנון אחר של הבלוז: ההתחלה, קאנטרי בלוז, לואיזיאנה וניו אורלינס, ממפיס בלוז חשמלי, טקסס בלוז, שיקגו בלוז, בלדות בלוז, בלוז סול גוספל ומוטאון, בלוז קלטי ואירי, בלוז לטיני, סיקסטיז וסבנטיז.... ריאה הוא לא מגלומן וגם אינו מנסה לחנך; הוא לא הוציא תחת ידיו מוצר דידקטי, אלא יצירה מקיפה שבאה מאהבה. לא צריך להיות חובב בלוז כדי לאהוב את מה שהוא עושה. מי שאוהב רוק, קאנטרי, סול, גיטרות ומוזיקה טובה,ייהנה כאן מכל רגע. ריאה גם לא גרידי: הוא יכול היה לשחרר את הדיסקים בקצב איטי ולסחוט את הלימון במשך כמה שנים. אבל הוא לא ניסה לעשות קופה מהמארז במקום זה הוא הוציא את כל אחד עשר האלבומים יחד, הוסיף dvd ומבחר ציורים – וכל הסיפור הזה נמכר בסביבות שלושים פאונד בסך הכל. כשמשווים את זה למסחטות הכספים כדוגמת הקופסאות של ניל יאנג ואחרים, שיש בהן מעט מאוד חומר חדש, מבינים את הגדולה של ההחלטה שריאה קיבל. אחת לחודש אני צולל אל תוך היצירה המפעימה של האדם המיוחד הזה ולא יודע שובע. אחרי המפעל הזה, היה מעניין לראות מה יהיה הצעד הבא של ריאה, שכזכור, רק לפני כמה שנים היה עם רגל אחת בגיג הגדול בשמיים ואוטוטו ניגן בג'ם סשן עם הנדריקס ופסטוריוס. אז בשנת 2008 הוא הוציא מארז נוסף: return of the fabulous Hofner bluenontes. הפעם זה היו בו "רק" שלושה דיסקים ו...שני וינילים, ובהם שלושים שירים המספרים את סיפורה הדמיוני של להקת ה"דלטונס" משנות החמישים, שניגנו בסגנון "הצלליות", הסתכסכו, התפרקו, וחזרו בשנות הששים בתור ההופנר בלו נוטס שגילו א ת הבלוז. המארז נראה כמו משהו ששרד חמישים שנה, עם עטיפה מהוהה בכוונה, וגם הדיסקים נראים כמו וינילים של פעם, עם הלייבלים של התקופה והכל. המוזיקה כאן היא סיפור אהבה לגיטרות בכלל, ול"הופנר" בפרט. ריאה חוזר שוב לבלוז, מפליא לנגן ולשיר, כרגיל. גם אם הוא יפרוש עכשיו ויתמסר לציור, לא יהיו לי טענות אליו. אבל הוא עדיין לא ניגן את התו האחרון. השמועה אומרת, שעכשיו הוא מתחבר לשורשים הנפוליטנים מצד אביו, ועובד על מוזיקה איטלקית. בליסימה.



יום שישי, 1 במאי 2009

התפוח והעצים

בנג'מין טיילור. הבן של.
כ
ל מתבגר יזיל ריר מהמחשבה איך זה לגדול בבית של אליל רוק. אבל מי שבאמת נולדו לאבא רוקר, יכולים לספר על כמה חוויות מפוקפקות. טריקסי גארסיה למשל, התנסתה בטריפ כבר כשהייתה רק בת שנה וחצי: אבא ג'רי מה"גרייטפול דד" השאיר כמה פטריות על השולחן ולא היה חסר הרבה כדי שטריקסי התינוקת תהיה אחת מה"דד" ולאו דווקא אסירת תודה...או מרקיז, (איזה מן שם...), הבן של הראפר "50 סנט", שאחד הזיכרונות שיש לו מהילדות, חוץ מהלעג שהיה מנת חלקו בכל פעם שאמר את שמו, זו המתנה שקיבל מאביו ליום הראשון בכתה א': אפוד מגן מיניאטורי, חסין לכדורי דום- דום ומותאם למידותיו...

כשאתה נולד כילד לכוכב רוק, אתה יכול להיות סתם עשיר מפונק עם לוק של "אימו", כמו הילדים של אוזי, או לעשות משהו עם עצמך.
אבל מה קורה כשאתה רוצה להתבטא ולהיות רוקר דור שני? זה לא פיקניק, כמו שיכולים לספר לכם "בנים ממשיכים" כמו ג'ייקוב דילן, ליאם פין, טדי תומפסון, רופוס וויינרייט או כריס סטילס, שלא לדבר על שון וג'וליאן לנון. כי אמנם גנים וקשרים טובים לא מזיקים, אבל הציפיות העצומות הן משהו שלא פשוט להתמודד אתו. כשאתה בן של זמר מצליח ובוחר לנסות את מזלך באותו התחום, השוואה היא בלתי נמנעת. אבל כשאתה בן של, לא לאחד, אלא של שני זמרים מצליחים, אולי כדאי שתחשוב פעמיים, כי ישימו אותך תחת זכוכית מגדלת.

טיילור. בן טיילור.
ההחלטה ליצור מוזיקה לא הייתה אוטומטית עבור בן טיילור, למרות, ואולי בגלל הוריו המפורסמים, קרלי סיימון וג'יימס טיילור. בזמן שאחותו הבכורה סאלי טיילור כבר הקליטה, הופיעה והצליחה בזכות עצמה, בן טיילור הצעיר בילה בבתי ספר פרטיים או גר עם אמו קרלי סיימון, כי אבא ג'יימס טיילור היה במסע הופעות בלתי פוסק, או שהה לסירוגין במוסדות גמילה כדי להתנקות מההתמכרות שלו להרואין. בנג'מין ניסה מקצועת כמו גננות והדרכת ג'ודו עד אמצע שנות העשרים שלו, אבל הכי הרבה הוא אהב לנסוע ולטייל ברחבי אסיה ואוסטרליה, וכתב שירים על מה שהוא ראה בדרכים. לאט לאט התגבשו אצלו החומרים, ואתם גם ההחלטה לקפוץ למים. וכשאלה הם ההורים שלך , כשקרול קינג היא כמו משפחה, ופול סיימון הוא בן בית, וכולם יחד וכל אחד לחוד המציאו למעשה את הדבר הזה שנקרא "סינגר סונגרייטר", שרשום על שמם בטאבו, אתה קופץ ראש מהמקפצה הכי גבוהה שיש.
בשנים האחרונות בנג'מין טיילור הספיק להקליט שלושה תקליטים, להקליט קאברים לשירים של ה"זומביז" ומיסי גריי (והביצוע שלו שולב בפרסומת ל"צ'יריוס") ולהופיע במועדונים קטנים. לא מזמן, כשהוא בן שלושים ומשהו, בנג'מין טיילור הוציא את האלבום הרביעי שלו:

Legend of kung folk (part 1)- the killing bite הוא שם מוזר וארוך לאלבום שאפשר להתיידד אתו תוך זמן קצר. הדבר הראשון שאתה רוצה לדעת זה: "איך הוא שר?". נו, לאנג'לינה ובראד יכול להיוולד ילד מכוער? כמו שלביל ומלינדה גייטס יכול להיוולד ילד טיפש. בנג'מין טיילור הוא בעל קול בריטון נעים שיש בו לא מעט מהגוון של אבא ג'יימס טיילור. בנג'מין קיבל מהוריו את יכולת ההלחנה והכתיבה. הסגנון שלו דווקא מזכיר את ג'ק גו'הנסון או בן הארפר: Laid-Back/Mellow מסוגנן שזורק אותך ישר לשנות השבעים, הולך טוב עם בירה או משהו חזק יותר, ומתאים גם לנסיעה או להאזנה בבית. עשרת השירים שבאלבום, כולם על יחסים, אהבות והתפכחות, מגלים כותב מעניין ומלחין מוכשר. הלחנים קליטים אבל לא דביקים, מתנגנים טוב באוזניים ומתגלגלים על הלשון בקלילות. והטקסטים לא מביישים את הפירמה. אם להשתמש במשחק מילים קלישאתי, אז הטיילור הצעיר תופר שירים מצוינים ולא מפדח את בית האופנה העילית בו גדל. כמעט כל שיר הוא חשבון נפש קטן, ורובם, כמו שניתן להבין משמותיהם, מספרים על אכזבות ומשברים שעבר בחיים: Wrong, She’s gone, Its only love, Space, After its over its over. אז מה הפלא שבשיר Wicked way הוא מספר שלפעמים כל מה שהוא מחפש זה "סטוץ" לא מחייב: "כל מה שאני רוצה זה לשכר אותך כדי להשיג את שלי. אני אומר את זה בכנות, כי אני יודע שגם הבחורים האחרים רוצים את זה. אני לא אשקר ואבטיח לקחת אותך לרקוד, אני לא אוהב את המוזיקה שאת שומעת. אני לא מעוניין להכיר את החברים שלך או להעמיד פנים שאת מעניינת אותי, לא רוצה לפגוש את ההורים שלך או לדבר על מה שהיה בטלוויזיה. אני לא אשבור את ליבך או אגרום לך לבכות, כי אין לנו זמן לזה. אני רוצה רק שתשתחררי ותורידי את הבגדים. הראי לי קצת עור, ואולי אני אנשך אותך. אל תתנגדי עד שלא תנסי, אולי תאהבי את זה. כל מה שאני רוצה זה להשיג את שלי".

בעולם אינטרנטי מלא יוצרים חדשים לבקרים, לבנג'מין טיילור יש "פור" על פני האחרים וגם שטר לא קטן שצריך לפרוע. וכשאבא שלך הוא מי שכתב ושר בין השאר את Sweet baby James ואת ,Fire and rain יש לך שם משפחה גדול שאתה צריך להצדיק וגם צל ענק ממנו אתה צריך להשתחרר - והשם האמצעי שלך הוא "ציפייה". בזמנו, ג'יימס טיילור היה הקול שהקל על דור שלם של אמריקאים את המעבר מהאקטיביזם המתסכל של שנות הששים, אל ההתבוננות הפנימית שאפיינה את שנות השבעים, והיום, אחרי שמכר עשרות מיליוני תקליטים ודיסקים, הוא מופיע בבתי קפה ובחנויות ספרים כדי לשמר את הקריירה שלו. אז אולי זו שעתו של בנג'מין טיילור. רק הזמן, והמכירות, יגידו אם הוא יצליח להטביע חותם משלו. זה יהיה חבל אם הוא בסך הכל יקוטלג בין ג'יימס מוריסון לג'יימס בלנט, אי שם ליד דייוויד גריי, במחלקת "שירי סכרין נטול קלוריות לעקרות בית משועממות". מגיע לו יותר מלהיות עוד עמוד ב"מייספייס", כי יש לו המון להציע.

יום שישי, 24 באפריל 2009

בכל פעם שהבריט פופ משעמם אותי, או שהברייק ביט מעצבן, כשצץ איזה צמד חנונים חדש עם מוזיקת לפטופ ואין לי כח אליו, או שאין לי זמן ליצירות של פרוגרסיב, אני חוזר למשהו פשוט ובסיסי. ואז היד נשלחת מעצמה בתנועה של "עזוב שטויות" אל מדף הדיסקים לאגף של הבלוז רוק: האחים אולמן, פליטווד מק (לפני שנהיו AOR), או לאחד הגלגולים של פול רוג'רס, Cream או Little Feat. אבל בלא מעט מהמקרים, אני שולף אחד של Robin Trower. ואז אני נזכר איך ראיתי אותו בהופעה, ואיך כמעט פספסתי אותו.
השנה היא 1973. אשתי אריאלה ואני, זוג סטודנטים תפרנים בלונדון, מנצלים את השהות בת השנתיים באנגליה כדי לראות כמה שיותר הופעות:

Bad Company, Jethro Tull, Curved Air, Leonard Cohen, Climax Blues Band, Yes, Gentle Giant...
הערב אנחנו הולכים לראות את ההרכב החדש של רובין טראואר.
אנחנו יורדים מהטיוב בתחנה של לסטר סקוור: הקדמנו קצת כדי להספיק לחטוף כמה "דים סאם" בסוהו. הם היו טובים, הכיסונים המאודים והממולאים בבשר ועוף, אבל כשאני פותח את הנייר המגולגל שב"פורצ'ן קוקי" שלי, כתוב שם שבקרוב אגלה את טוב לבם של אנשים זרים, וכשאני שולח את היד לכיס כדי לשלם, אני מגלה שהשארתי את הארנק בבית. מזל שתחבתי לכיס את הכרטיסים להופעה, אבל כסף איין. גם אריאלה באה בלי תיק. אנחנו לא יכולים לשלם על הארוחה, וההופעה של רובין טראואר מתחילה עוד מעט.
זה לא היה פשוט, אבל הצלחנו לשכנע את ה"מאמא סאן". היא אפילו לא התעקשה שנשטוף כלים עבור הארוחה והאמינה לנו שאנחנו לא זוג נוכלים ושנחזור למחרת לשלם לה.
אז כן ראינו אותו לילה את רובין טראואר. הוא היה אז בשיא. באותה שנה הוא הוציא את Bridge of sighs, התקליט השני והמצליח ביותר שלו. כמה שנים לפני זה, הוא עוד היה בלהקת קאברים אלמונית בשם ה"פראמאונטס", שם היה גם זמר-פסנתרן בשם גארי ברוקר. אבל ה"פאראמאונטס" התפרקו די מהר, רובין טראואר הקיםהרכב בלוז בשם ה"ג'אם" (לא זה של פול וולר) וגארי ברוקר הקים את "פרוקול הארום". אחרי ש"חיוור יותר מחיוורון" הצליח בצורה פנומנלית, גארי ברוקר קרא לטראואר להצטרף והוא אכן היה שותף לכמה מהתקליטים הטובים שלהם. הוא גם כתב את "רכבת הוויסקי" שהיה בלתי אופייני לסגנון הרגיל שלהם, אבל הרגיש שהוא לא מצליח להתבטא והיה צריך את המרחב שלו. אז בתחילת שנות השבעים הוא לקח את הפנדר סרטוקאסטר האדומה- לבנה שלו, גייס זמר- בסיסט ומתופף ויצא לקריירת סולו. במשך כל השנים הוא נאלץ להתמודד עם השוואות להנדריקס, כי סגנון הנגינה המרחף שלו, שהיה מין בלוז רוק פסיכדלי, מאוד הזכיר את ג'ימי, במיוחד מתקופת "אלקטריק ליידילנד". אבל טראואר הוא לא, ואף פעם לא היה חקיין- הנדריקס. התקופה של "גשר האנחות" הייתה הטובה ביותר שלו, ולאורך שנות השבעים הוא הוביל הרכבים מתחלפים של זמר ומתופף, מילא איצטדיונים ומכר מיליונים. האייטיז לא הייטיבו אתו והפופולריות שלו ירדה. אבל הוא המשיך להקליט (גם שני אלבומים עם ג'ק ברוס) ולהופיע לאורך שנות התשעים, כולל ב"קאמבק" של "פרוקול הארום" וגם מפיק אלבומים של בריאן פרי.
לתוך המילניום החדש הוא גיוון את הנוסחה, פעם גולש לבלוז סטייל אלברט קינג ופעם אפילו שר בעצמו בתקליט שלם (והוא עושה את זה לא רע בכלל).
לפני שנתיים, כשאריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר לא רצו להמשיך את האיחוד של ה Cream מעבר לכמה הופעות בלונדון ובניו יורק, ג'ק ברוס, שהתגעגע לדרכים, הרים טלפון לחבר שלו רובין טראואר. השניים הקליטו אלבום חדש, (בהפרש של יותר מעשרים שנה מהשניים הקודמים שלהם), ויצאו לסיבוב הופעות, מתרוצצים מטוקיו עד דרום אמריקה כמו שני רוקרים צעירים, כאילו הגיל המשולב שלהם לא עבר כבר מזמן את ה-120.
כשהעשור הראשון של המאה העשרים ואחת עומד להסתיים, רובין טראואר סוגר ארבעה עשורים של מוזיקה ולא עושה רושם שהוא מתכוון להניח את המפרט מידו. הוא אחד מהאמנים, שלא רק שאני לא מתלונן שהם מנפקים "עוד מאותו הדבר", אלא אני אפילו מצפה מהם לעשות את זה. אם זה לא שבור, למה להחליף?...

בחזרה ל- 73'. למחרת ההופעה, עברתי בסוהו אחרי הלימודים ושילמתי עבור הארוחה. מאמא סאן נתנה לי אגרול לדרך.

יום שבת, 18 באפריל 2009

WALLANDER

הגילויים היותר מתגמלים, באים במפתיע ומתרחשים כשאתה לא מצפה להם. לא פעם אני מגלה סדרה טלוויזיונית מקורית באמצעות השירים המשולבים בה, כמו במקרה של "חיים על המאדים", או להיפך, מתוודע למוזיקה מעניינת דרך סדרת דרמה, כמו שקרה לי במקרה של "הסמויה", וכמו בימים האחרונים, עם WALLANDER. את סדרת ספרי המתח של הסופר השבדי הנינג מנקל (עשרים וחמישה מיליון עותקים, שלושים מדינות), אני מכיר מקודם. הוא מגרד את הקרח המצפה את הנוף הצפוני וחושף מתחתיו עולם שלם של יצרים ובלהות. בספרים שלו, הנופים השלווים טעונים בשקט מאיים. אז כשנתקלתי ב-די.וי.די של המיני סדרה שה-בי.בי.סי הפיקו לפי שלושה מספריו, ידעתי שמצפה לי חוויה מהנה, עד כמה שהמילה הזו מתאימה לסדרת רציחות גרפיות בעיירה בדרום שבדיה, בשם YSTAD.כך שפחות או יותר ידעתי למה לצפות, ובמיוחד סקרן אותי לראות איך יתמודד קנת בראנה עם דמותו מוכת היגון של הבלש הסובל קורט וולנדר. אבל שום דבר לא הכין אותי לקול ולשירים של אחת, אמילי ברקר.כותרות הסדרה מתחילות, וקולה המיוסר של אמילי ברקר מופיע משום מקום, וכשהיא מתחילה לשיר על "פסי חשמלית על רקע שמי הצפון" שחתכו את לבה האדום לשניים, ועל אצבעותיה המדממות מדפיקות על דלת שלא הייתה צריכה להיות לפניה, אני מבין שהבחורה האוסטרלית וחבורת המוזיקאיות המלוות אותה, "הילת החימר האדום", הולכות לקרר ולחמם לי לסרוגין, את הלילות ההפכפכים של עונת המעבר, עם השיר הזה "נוסטלגיה", ועם הפולק-קאנטרי המיוחד שבדיסק "בגלל השלג". וקנת בראנה, מה שלומו? תודה, רע. רע מאוד. הוא מגלם בכשרון רב ובמשחק מרובה ניואנסים, את דמותו של "הבלש הפילוסוף" כמו שמכנה אותו אחת מהנשים בסדרה. קורט וולנדר הוא חוקר משטרתי המתקשה להתמודד עם הזוועות שעבודתו מזמנת לו ולוקח את העבודה הביתה, לא מסוגל לשכוח את המקרים הנוראים שהוא חוקר, ואת האנשים מאחורי הסטטיסטיקה. בתו שואלת אותו מיהם האנשים המבצעים זוועות כאלה. "אנשים כמוני וכמוך" הוא אומר לה. הרגלי האכילה והשתיה של וולנדר מתדרדרים ואתם גם בריאותו. גיל העמידה מתרגש עליו, יש לו עודף משקל, המתפתח למחלת הסכרת; גם החיים הפרטיים שלו בזבל, אשתו עזבה אותו, יש לו קושי ליצור קשר אמיתי עם בתו היחידה, ואביו מתדרדר לשיטיון ואלצהיימר. הרוע המבצבץ מתחת לאשליית החיים השקטים והתרבותיים בעיירה השבדית המטופחת, אינו נותן לו מנוח. אם היה יכול, כבר היה עוזב את המקצוע מזמן. הסופר הנינג מנקל, הנשוי לבתו של אינגמר ברגמן, אמר שהוא לא אוהב בלשים מסוגו של הרקול פוארו למשל: "הבלש שאתה פוגש בעמוד הראשון הוא אותו אדם שאתה פוגש בעמוד האחרון: הוא אינו מתפתח ואינך יודע עליו דבר, לא על משפחתו, לא על אהבותיו, כלום; כאילו אין לו חיים מעבר לפיצוח הספציפי של הפשע המתואר בספר". ומנקל אכן טוען את וולנדר ואת שאר הדמויות ומאפיין אותן עד שהן קורמות עור וגידים. אני לא יודע על מה להמליץ לכם קודם: אם אתם בעניין של ספרות מתח אינטיליגנטית, יש כבר שניים מספריו של מנקל שתורגמו לעברית. אם אתם אוהבים טלוויזיה טובה, תתבייתו על ה-די.וי.די של WALLANDER. אם אתם גם וגם, הרווחתם פעמיים. ואל תשכחו את אמילי:

Tram wires across northern skies/cut my red heart in two

my knuckles bled/down johnson street/on a door that shoud’nt be in front of me

יום שישי, 3 באפריל 2009

לורד הוצ'י קוצ'י

כש"סגול כהה" הופיעו בארץ, הגרעין הקשה של האוהדים השרופים אמר שלא משנה עד כמה סטיב מורס הוא גיטריסט טוב, "דיפ פרפל" בלי ריצ'י בלקמור, זה לא זה. מעט מאוד אנשים הוטרדו לעומת זאת מהעובדה, שהגלגול הנוכחי של הלהקה כולל את הקלידן (המצוין) דון איירי, כמחליף של ג'ון לורד, אחד ממייסדי הלהקה. לורד, (שבכלל התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו אצל ה"קינקס" ב-1964), הקים את "דיפ פרפל" ב- 1968, אבל פרש סופית מההרכב, אחרי האיחוד המוצלח שהיה באמצע שנות השמונים. מאז הוא התמסר לתקליטי סולו, בהם ניגן גם ג'אז ויצירות בהשראת מוזיקה קלאסית. ב-2003 הוא היה בסיבוב הופעות באוסטרליה, ונקע את אחת מאצבעותיו. את הסיבוב, שהיה על טהרת הפסנתר הקלאסי, הוא נאלץ לבטל, אבל לא המשיך להתבטל: הוא הציע לכמה מוזיקאים מקומיים, בשם "אנשי ההוצ'י קוצ'י", להופיע ביחד. היה להם אלבום בלוז די מצליח באוסטרליה והם ידעו כמובן מיהו ג'ון לורד, אבל הם אף פעם לא נפגשו אתו לפני כן. את החזרה הראשונה הם עשו בבדיקת הסאונד, לפני ההופעה במועדון בשם "המרתף" בסידני. הייתה ביניהם כימיה טובה והם נתנו הופעה כמו פעם: שירים של ווילי דיקסון, ג'וני ווינטר, ליטל וולטר, Booker T, וגם שיר אחד של Cream ואחד של Led Zeppelin. ה"גיג" המאולתר הצליח מעל למשוער, וגם יצא על די.וי.די. ודיסק. אפשר לראות ולשמוע איך כולם נהנים מכל רגע ונותנים הופעה מהוקצעת בלי פירוטכניקה ומסכי וידאו.
לורד שב ללונדון והמשיך להוציא תקליטי סולו אינסטרומנטליים, אבל הרגיש דגדוג באצבעות והתגעגע למשהו שורשי ופשוט. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שיחזור ויקליט עם חבורת האוסטרלים. כשהוא נושק לגיל שבעים, ג'ון לורד, האיש וה"המונד", עשה אתם סשן נוסף. הם באו ללונדון והקליטו אתו דיסק אולפן בשם: "זהירות. גברים לבנים רוקדים", בו אירחו את יאן גילאן.
גם הפעם הנוסחה לא השתנתה למרבה המזל: בלוז, בלוז והרבה כיף.