יום ראשון, 22 בפברואר 2009

I Trust You To Kill Me


Rocco DeLuca & The Burden

רוקו דה-לוקה הוא צעיר קליפורני בן שלושים ומשהו שחרש מגיל צעיר את המועדונים הקטנים ברחבי ארצות הברית, חמוש בקול מיוחד ובגיטרת Dobro עליה הוא מנגן בכישרון רב בסגנון טאג' מאהאל ובו בידלי. יום אחד נכנס קיפר סט'רלנד לאחת ההופעות ונדלק. זה היה אחרי העונה השלישית של "24" וקיפר, שהשקיע חלק מהכסף שהרוויח בסדרה בחברת תקליטים קטנה, חיפש אמנים מעניינים כדי להחתים בלייבל החדש שלו. הוא חיבר לדה-לוקה עוד שלושה נגנים וקרא להרכב Rocco DeLuca & The Burden.
הם יצאו לסיבוב באולמות קטנים באירופה וקיפר שימש בתפקיד מנהל הטור: הוא דאג להעיר את כולם בזמן לחזרות, סחב ציוד,
חילק כרטיסי חינם ברחוב וגם הראה ללהקה איך משתכרים. בנוסף הוא עשה על זה רוקומנטרי שנקרא I Trust You To Kill Me, כשמו של הדיסק הראשון של הלהקה.
כשמקשיבים לשירים של דה-לוקה שומעים שהוא האזין לא מעט לג'ק ווייט ולג'ף באקלי, גיוון בג’ון ספנסר וחרש את לד זפלין, במיוחד את הקטעים האקוסטיים בתקליט השלישי שלהם. השירים של רוקו נעים בין
חספוס דרומי, בלוז רוק, בלדות קורעות וקליפים פרובוקטיביים. בעוד שבוע יוצא הדיסק השני שלו: Mercy . לקראת סיבוב ההשקה, קיפר הציע ללהקה לקחת רואוד מנג'ר מקצועי.

יום חמישי, 12 בפברואר 2009

טיסות סולו

Dan Auerbach
Joshua J. Tillman
הפוסט הזה מחבר בין שני אנשים שאין ביניהם קשר, אבל המשותף להם - חוץ מהעובדה ששניהם ג'ינג'ים, שזו כבר נקודה לזכותם - היא קריירת סולו שמזמינה לבדוק איזו מוזיקה הם עושים בנפרד מהלהקות שהם חברים בהן. הראשון הוא הזמר- גיטריסט Dan Auercach שיחד עם המתופף פטריק קרני מהווה את הצמד The Black Keys. אחרי שבעה אלבומים של הצמד, דן אברבוך הוציא השבוע תקליט סולו ראשון: Keep it Hid. בדרך כלל כשמישהו יוצא לטיסת סולו , זה בגלל שהוא רוצה לסטות לכיוונים חדשים שלא מתאימים לסגנון של ההרכב המקורי. כמו שמרמז שם השיר שלו I want some more. לא ברור מדוע דן אברבוך לא שיתף את קרני כמתופף בפרויקט הצדדי שלו, כי בטוח שאם הוא היה מציע לו, הוא היה נענה בחיוב. במיוחד כשלא מדובר באיזה סגנון מוזיקלי חדש ובלתי צפוי. דן אברבוך לא גילה את הדאנס או פנה למטאל. ארבעה עשר השירים המצוינים ב - Keep it Hid יכולים היו להיות בשקט חלק מדיסק של הרכב האם שלו. יש כאן בלוז, בלוגראס, קצת סול,רוק ועוד בלוז. דן אברבוך מעיד על עצמו שהוא גיק של ציוד אנלוגי ופריק של מגברי וינטג' ופאז בוקס של פעם. התקליט החדש הוקלט באולפן"אקרון אנלוג" הפרטי שלו, הצמוד לביתו באוהיו, על טהרת הציוד האנלוגי. זה מסביר את הצליל החם והסמיך של הגיטרה של אברבוך, שדיסק הסולו שלו הוא אמריקנה במיטבה.
ומגיטריסט שלקח הפסקה מהמתופף שלו - למתופף שמוציא דיסק סולו.
Joshua J. Tillman הצטרף לפני חצי שנה ל- Fleet Foxes כמתופף, וגם כזמר נוסף המתגבר את ההרמוניות הקוליות יוצאות הדופן של הלהקה המצוינת הזו. אבל לא הרבה אנשים יודעים, שג'יי טילמן הוציא בימים אלה את הדיסק החמישי (!) שלו. מסתבר שהוא סינגר-סונגרייטר עם לא מעט אוהדים בזכות עצמו. הסגנון שלו הוא משהו בין ניק דרייק לריאן אדאמס, אבל ההשוואה הזו היא רק תאור חלקי. ג'יי טילמן יוצר שירים שהם פורטרטים מהורהרים של החיים והאהבה ומספר סיפורים בנוסח פיט סיגר. שלושה עשר השירים בדיסק החמישי שלו, Vacilando Territory Blues, הם לא בלוז במובן המוזיקלי של המילה, אלא יותר עניין של סטייט אוף מיינד.
אברבוך וטילמן שווים עיון מעמיק. טילמן גם נתן לי רעיון לפוסט מעניין על תופעה רווחת ברוק: הוא ייקרא "מתופף ושר" ואתם כבר מבינים מה יהיה הנושא שלו. המשך יבוא.

יום שישי, 6 בפברואר 2009

ע נ ק י ם.


Gentle Giant
מכל להקות הזרם שנקרא "פרוגרסיב" שפרחו בשנות השבעים, עם תקליטי ה"קונספט" והקטעים בני עשר דקות מינימום, הכי אני חולה על
Gentle Giant. כן, אני גם מאוד אוהב להאזין ל"יס", שומר חסד נעורים ל"ג'נסיס" על גלגוליה וגם ליאן אנדרסון ול"קינג קרימזון" יש לי פינה חמה בלב. אבל אין על GG.
הם התחילו בכלל כלהקת R&B באמצע שנות הששים בפורתסמות', אנגליה. האחים ריי, דרק ופיל שולמן (כן,כן, הם משלנו), יחד עם עוד גיטריסט ומתופף, ניגנו שירים של ווילסון פיקט והאולינג וולף במועדונים והחליפו כל יומיים את שם ההרכב שלהם. עד שהם חתמו בחברת תקליטים שביקשה מהם לבדוק את הכיוון הפסיכדלי. אז הם החליטו לקרוא לעצמם
Simon Dupree and The Big Sound, ושינו את הסגנון. היה להם להיט ענק בשם Kites ולמרות שהוא היה באווירה הנכונה, היו להם דברים אחרים בראש. לתקופה מסוימת הצטרף אליהם קלידן בשם רג'יונלד דווייט, והם אפילו הקליטו שיר שלו כ"בי- סייד", אבל כשהוא הציע להם שירים נוספים, הם סרבו בנימוס אנגלי. איזה מזל. אז הוא עזב ואימץ לעצמו את שם הבמה: אלטון ג'ון. אבל זה לא ממש הזיז להם, כי הם לקחו את המוזיקה שלהם, או שהיא לקחה אותם, למקום אחר לגמרי. ב- 1970 הם שוב החליפו שם, קראו לעצמם Gentle Giant, והשאר זה היסטוריה. במקום רג' דווייט הם צירפו את הקלידן קארי מיניר, אחד שלמד קומפוזיציה קלאסית, ואת הגיטריסט גארי גרין, שבא בכלל מהבלוז. יחד הם יצרו מוזיקה שלא קל להגדיר אותה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה, לא הבנתי מה נפל עלי. ראיתי אותם בהופעה ונכבשתי מהכשרונות הענקיים שלהם. בקטע האחרון הם כולם כולם ניגנו בתופים. קתרזיס. השירים שלהם היו מיני - יצירות ששילבו רוק, ג'אז, מוזיקה מודרנית וקלאסית, מדריגלים וא-קפלה, שנויי מקצב, הרמוניות, פוליפונים ודיסוננסים. הם אמרו פעם שהם רוצים "למתוח את גבולות המוזיקה הפופולרית, אפילו אם זה יהפוך אותנו לבלתי פופולריים". אבל המוזיקה שלהם לא הייתה איזה פרויקט ניסיוני קר ואולטרא מודרני חסר נשמה. בשירים שלהם היו הרבה חום והומור. ומלודיה. הרבה מלודיה. הם ידעו דבר אחד או שניים על הלחנה והטקסטים שלהם הושפעו מפילוסופיה. שלושה מהם שרו וכל השישה (שהפכו לחמישה כשהאח פיל עזב) היו מוזיקאים מוכשרים,multi instrumentalist שניגנו בכינורות, צ'לו, ויולה, בס, גיטרה, כלי הקשה, קסילופון, קלרינט וחצוצרות. בתקליט אחד הם החליפו לא פחות מארבעים וששה כלים שונים. חמשת התקליטים הראשונים שלהם היו פגזים אחד אחד, אבל אחר כך החלה ההתדרדרות. הם נעשו מסחריים יותר וכדי להצליח באמריקה הם נהיו "פופיים", רחמנא לצלן. טוב, הם לא היו ממש "אבבא", ובהופעות הם עדיין נתנו בראש עם החומרים הישנים שלהם, אבל הקסם הלך. הם היו מספיק כנים וישרים עם עצמם כדי להגיע למסקנה שהם כבר לא מחדשים, ושבעצם הם דורכים במקום ואפילו חוזרים לאחור. מה שנקרא, מיצינו. אז עשר שנים אחרי שהם התחילו,GG סיימו את הקריירה ב – 1980. מאז הפופולריות שלהם לא רק שלא דעכה, אלא שדורות חדשים של אוהבי "פרוגרוק" מגלים אותם שוב ושוב. צפו בסרטון האנימציה המקסים שיצר ליאור ויקס, למשל. למרות הלחץ של האוהדים הוותיקים והחדשים, על איחוד אין מה לדבר. גם לא על הופעה חד פעמית. חלק מ- GG כבר לא עוסקים במוזיקה, חלקם כן, אבל בצד הניהולי של הביזנס או בהפקה של הרכבים אחרים. אז מה שנשאר, זה לחזור למהדורות המיוחדות של הדיסקים שלהם או לשני ה-די.וי.די שיצאו עם ההופעות משנות השבעים, ולהיזכר כמה טוב היה פעם.