יום שלישי, 28 ביולי 2009

רגשות מעורבים

אוה, סקרלט...
אם לא הייתי נשוי, ובצד הצפוני של גיל חמישים, הייתי לבטח מפתח אובססיה לסקרלט ג'והנסן. מחשבות על ילידות 84'
, אלה דברים השמורים לשני הבנים שלי. בגילי, הן יכולות להיחשב כפדופיליה. (במחשבה שנייה, מה יש, רק לוודי אלן מותר להיות אשמי זקן?). איזה יתרונות בולטים של סקרלט מושכים אותי? נו, כדי שלא אצטרך לסווג את הפוסט הזה כ"בעל תוכן פוגעני", מוטב שאדבר על סגנון השירה והקול שלה: גס ועדין כאחד, פריך, חם, סמיך, מבעבע, מהביל, זוחל, מתגנב, כובש ופותח נקבוביות יותר מסאונה רותחת. לפני שנה היא הוציאה אלבום שלם של קאברים לטום ווייטס (!) שגם אם לא היה מושלם, עדיין מגיע לה 10 בשביל ההעזה. אחר כך היא הקליטה ביצועים טורדי מנוחה לשיר של ג'ף באקלי וגם לקלאסיקה summertime. עוד מעט יוצא אלבום דואטים שלה, עם פיט יורן, שהוקלט עוד לפני ארבע שנים, בשם Break up. המנטרה השיווקית הולכת להיות סטייל סרג' גינסבורג ובריז'יט בארדו. לא פחות. מילא. האלבום מלא בשירי אהבה-פרידה מתקתקים. אבל דווקא הסדר ההפוך של הוצאת האלבומים (זה שהוקלט קודם יוצא אחרי זה שהוקלט אחריו) מאפשר להתרשם מההתפתחות של סקרלט. כזמרת.בעוד אלבום הדואטים שלה מסתמן כסתם ממתק, השירים המאוחרים יותר שלה, הם כמו שירי ערש נרקוטיים, סרפדים קטנים, חטיפי קוצים. בנוף הצחיח של שחקנים שהחליטו שמה שהעולם ממש צריך, זה אלבום שירים שלהם, השירה נעדרת הגאוותנות של סקרלט ג'והנסון מסקרנות ביותר. חבל רק שאחרי שהייתה על תקן דיווה של 4AD, היא נהיית פתאום סוכריה על מקל. בדרך כלל, שחקנים שפוצחים בשירה, הם לא יותר מקוריוז או גימיק חולף. קיאנו ריבס, פטריק סווייזי , to name but a few, הוציאו דיסקים שאפשר להסתדר בלעדיהם. אבל קווין קוסטנר הקליט אלבום קאנטרי-רוק שברגעים הטובים שלו מזכיר את טום פטי. גם ברוס וויליס וסטיבן סיגל, כן, סטיבן סיגל, האיש והקוקו, שרים בלוז, לא רע בכלל.
השטן לובש מטאל והולך לאופרה

הטעם המוזיקלי שלי אקלקטי לחלוטין. רגע אחד אני יכול לשמוע ווס מונטגומרי, אחריו ג'וני מיטשל, וכבר אני מוכן לאיזה קטע פולקטרוניקה שרק עכשיו יצא. ככה שאלבומים שמשלבים סגנונות שונים, הם הפייבוריטים שלי. התגלגל לידי אלבום של להקה שבדית, עם סגנון מיוחד, וסיפור לא פחות מעניין, (גם אם הוא נשמע כמו מעשיה יחצנית). בשנת 1505, ימי הביניים בשבילכם, הייתה בשבדיה תזמורת שניגנה מוזיקה שמימית שכבשה את כל מי שהאזין לה. כמובן שהכנסייה לא אהבה את זה, ומהר מאוד חברי התזמורת מצאו את עצמם מתנדנדים בקצה חבל, על תקן של עובדי שטן מסוכנים. אבל לא לפני שהם השאירו אחריהם מכתבים סודייים, שנשמרו לאורך הדורות על ידי בני משפחותיהם. עכשיו, קחו 500 שנה קדימה, לשנת 2005: שני מוזיקאים שבדיים צעירים יושבים בבאר בשטוקהולם, ואחרי הרבה קריאות "סקול!", מתברר להם שלכל אחד מהם יש בבית מכתב שהשתמר מימי הביניים, שמצווה עליהם להמשיך את המסורת המוזיקלית. מין "צופן מטאל" שכזה. כמובן שהם מאתרים את שאר צאצאי "תזמורת
השטן" המקורית, והם מקימים להקה בשם Diablo Swing Orchestra. הטוויסט הוא, שהם מצרפים סולנית עם עבר אופראי לגמרי. מאז "ברצלונה" של פרדי מרקיורי ומונסראט קאבייה, לא שמעתי משהו גרנדיוזי כזה. בכל פעם אני מופתע מחדש לגלות איך מוזיקת מטאל, ז'אנר קסאחיסטי, ויש שיגידו, גם אינפנטילי משהו, מצליח להרגיע אותי, אפילו יותר מאמביינט וצ'יל אאוטט. להרכבים שעושים פרוג-מטאל יש בדרך כלל נטייה להסתבך וליפול לקלישאות. אבל DSO פשוט כותבים שירים טובים, מיני- אופרטות שכאלה, ולא לוקחים את עצמם ברצינות יתירה.השטן מעולם לא היה כל כך "קול": האלבום שלהם, The Butcher’s Ballroom, הוא תענוג שמימי. להאזין, לעצום את העיניים, ולהיזכר בסקרלט.
גיבורים אלמוניים. ללא מילים

פעם ידעתי בעל פה מילים של המון שירים. כשבתקליט היה חור הייתי יושב עם דף המילים וקורא תוך כדי האזנה. לדברים הייתה משמעות. היום, בקושי אפשר לראות מה כתוב בחוברות של הדיסקים, וממילא אני צורך מוזיקה אינטרנטית לרוב, בלי האריזה. פעם גם ידעתי את שמות חברי הלהקות ואת ההיסטוריה שלהם. היום, תשאלו אותי מי שר איפה, מה שם הסולן או הגיטריסט של הרכב כלשהו,- כזה שאת השירים שלו אני ממש אוהב- ותגלו שפרט למקרים בודדים, אין לי מושג ירוק. כמה כבר אפשר לזכור? מה אני, מלך הטריווייה?

קלקסיקו: הופעה ראשונה, או אחרונה?

יש לי שאלה למי שמתכוון ללכת להופעה של
Calexico באוגוסט. העניין הוא שהוסיפו עוד הופעה. עכשיו, הופעה ראשונה בארץ זרה, יש לה ראשוניות מעניינת. אבל בהופעה השנייה, שהיא גם הופעת הפרידה, הלהקה כבר יותר משוחררת ונותנת יותר מעצמה. פרידה, אתם יודעים. או שלא: היא מקצרת את הסט, כי ההסעה לשדה התעופה כבר מחכה. אז לאיזו הופעה הולכים?

יום שני, 13 ביולי 2009

רוק נ' תל אביב

רגע לפני שמתחילות ההופעות שעושות לכאן את הדרך מחו"ל, ניצלתי את הזמן והלכתי לבדוק קצת מה קורה בארץ, בקטנה. עברו כמה שבועות טובים מאז שראיתי את עמיר לב האחד והיחיד בלבונטין, ורציתי עוד. אז ערב אחד הלכתי לראות את מוטי ביקובסקי. זמר וגיטריסט (עמיר לב, "30", להקת "מים") שהוציא עכשיו אלבום סולו, שלא עוזב את האוזניות שלי. יש בו שירים כתובים, מולחנים ומופקים מעולה. באלבום, הקצוות שלהם קצת מעוגלים. בהופעה הם הרבה יותר חשופים, מחוספסים ושורטים, רזים כאלה. כמו שאלוהים התכוון. ביקובסקי הוא רוקר אמיתי. מזכיר לי באנרגיות שלו את אסף ארליך. הוא הופיע עם בס-תופים (מצוינים) בקפה ביאליק, מול ארבעים איש גג, ונתן את כולו. ביקובסקי מתחרע עם הגיטרה, אבל גם יודע לרחף כשצריך. בכלל, יש עכשיו המון הופעות קטנות ואינטימיות בעשרות מקומות בתל אביב ובארץ, מאות הרכבים מופיעים ערב ערב מול קהל שצופה בהם מבעד לכוס גבוהה של שליש, רצוי של חצי.
כמה ימים אחרי זה, הלכתי לראות את אלברט סופר באוזן בר, אחרי ששמעתי את השיר בפוסט שלו, ומיד נזכרתי באניו מוריקונה. גם סופר היה מתוגבר עם גיטרה-בס-תופים, אבל הוא יותר mellow. זה לא שהוא לא יודע לתת בראש מפעם לפעם, אבל הסגנון שלו אחר. סופר עושה אמריקנה מייד אין יזראל.עם השפעות של Calexico וה- Shadows. הגיטריסט של אלברט סופר מזכיר לי גם את ה-
Bamby Molesters, (ארבעה קרואטים שמנגנים סרף-רוק עם twang והומאז'ים למוריקונה והאנק מרווין. סופר עושה גם שירים של חווה אלברשטיין, מאיר אריאל ורוברטה פלאק, והכל מתחבר אצלו בכיף. למרות שאת רוב השירים שמעתי פעם ראשונה (עוד מעט אלבום) במשך שעה וחצי, הרגשתי לגמרי בבית. כשעצמתי את העיניים הייתי במערבון ספגטי, או בפריז, טקסס. מי שמכיר את סופר מהבלוג, יודע שהוא יודע לכתוב. אז הוא גם יודע להלחין ולשיר לא פחות טוב. (וזה בטח לא הזיק לי לראות את ההופעה דרך בקבוק "גינס").
עם האוכל (או עם הבירה) בא התיאבון, אז ביום ששי חזרתי לקפה ביאליק, ל- פייב או'קלוק וקבלת שבת עם "בלוז ראש פינה". רובם כבר לא צעירים ומנגנים יחד כבר ה מ ו ן שנים. (פעם הם נקראו The Ugly Brothers וליוו את יוסי אלפנט ז"ל) .מה שבולט אצלם, זה שהם באים בכיף, ומנגנים בשביל ה"פאן". רגע אחד הם נשמעים כמו SRV ורגע אחר, הגיטרה של איתי אלוהב והבס של אלי טרגן (שני סאונדמנים וותיקים) נשמעים כמו מפגש של דיוויד גילמור וג'ק ברוס. אבל רוב הזמן זה בלוז רוק בלי בולשיט. יש להם סקסופוניסטית, סוניה ג'ייקובס, שגם שרה טוב, וזמר צרוד במידה, גרשון מלניקוב, שגם נותן במפוחית, ואחלה מתופף – אורן רביב, ("נעליים"). והכל זורם, עם החברים והמשפחה, שכולם, אתם כבר מבינים, מסתכלים עליהם דרך השוטים של הגלנפילדיך. חגיגות הזמר העברי השאירו לי טעם של עוד. אני מתכוון ללכת לעוד הרבה הופעות כאלה.

יום שישי, 3 ביולי 2009

יהודים השמרו לנפשותיכם! מזימה של הגויים!


הקיץ של האהבה
בארץ כולם היו אז שיכורים מהאופוריה של מלחמת ששת הימים. אמנים ולהקות שרצו להופיע כאן, נדחו בתירוצים שונים של הפוליטרוקים. לישראל היה אז פיצול אישיות: מצד אחד היינו "מערביים" עאלק, בני חסות של ארה"ב, אבל מצד שני, מהבחינה המנטאלית והאידאולוגית, היינו סניף קטן של רוסיה הקומוניסטית. בעצם, כשחושבים על זה, אנחנו עדיין כאלה.בזמן שרבין ופרס יצאו במחולות עם חנן פורת וזבולון המר, העולם רקד ריקוד אחר. בשכונה של סן פרנסיסקו, בשם הייט אשבורי, התחילה מהפיכה תרבותית שתשאיר את חותמה על תחומי חיים רבים וחשובים למשך כמה עשורים, אם לא יותר.

הקיץ של 1967 ידוע בתור the summer of love. מאה אלף היפי'ס גדשו את הייט אשבורי פארק במחאה חברתית ופוליטית. במקביל נערכו הפגנות דומות גם בערים אחרות בארה"ב ובאירופה. אבל סן פרנסיסקו הייתה המרכז של המהפכה: כור היתוך של מוזיקה, סמים פסיכוטיים וממכרים, חופש מיני, קומונות, ביטוי קריאטיבי ופוליטיקה. למה נזכרתי בזה פתאום? גם כי אני מוצא את עצמי חושב על מה שהיה, וגם כי השם הזה: "הקיץ של האהבה" הביא אותי לחשוב שמה שקורה בארץ בזמן האחרון והקרוב, אולי ייזכר בתור

הקיץ של...
אתם יכולים להשלים את המשפט ולהוסיף בסופו את המילה המתאימה לדעתכם: "הכיף", "ההתלבטות", "ההגשמה", או: "הטלפון מהבנק". אני לא רוצה להשוות בין הקיץ של 67', בסן פרנסיסקו, לזה של 09 כאן, כי אין, אין מה להשוות ביניהם. מה שמשותף הוא רק משחק המילים, או אולי יותר מזה. אתם תגידו. משהו קורה בריבוע הדמיוני והלא סימטרי הזה של: אצטדיון רמת גן- פארק הירקון- גני התערוכה- נמל תל אביב (עם גרורות בבארבי ובזאפה), ששווה התייחסות, ואני לא מתכוון רק לקניית כרטיסים ובדיקת המלאי של ניירות הגלגול. לאט לאט, מבלי שנרגיש, נהיינו מדינה מתוקנת. מי זה "נהיינו"? זה אתם, אני, הילדים שלנו, החברים שלנו והבן שלהם, כולו בן חמש עשרה, שפתאום מוריד לכם כאפה בהופעה של ה"דרים".

היה, או חלמתי חלום
אחד הדברים המבאסים בחלומות, זה שהם נגמרים, ואז באה ההתפכחות. ולפעמים היא כואבת. והקיץ היא תכאיב במיוחד למי שהכסף לא עובד בשבילו, אלא להיפך, אבל רוצה לראות, טוב, לא את כל, אבל לפחות חלק, מה חלק, את רוב, ההופעות הרבות שהגיעו, מגיעות, ויגיעו לארץ, ומגיעות לנו, אחרי שנים של חסך. ולמה תכאיב? כי לכל חודש יש התחלה ואמצע, ובאחד מהם יורדת הוויזה, ואיתה אנחנו נוחתים לקרקע. המתמטיקה של מחירי הכרטיסים לא משקרת: חמש מאות ועוד חמש מאות שווה: מינוס אלף. וזה עוד לפני ה"קייזר צ'יפס", "קלקסיקו" (קלקסיקו!), מדלן פירו ו"קולדפליי". כן, אני יודע, קולדפליי, אבל הם באים ממש עד פתח הדלת, לא נלך? אתם הולכים?

מונוקרייב, שעושים הרבה דברים טובים, מתחזקים בין השאר, לוח הופעות של אמנים מחו"ל בארץ. לראות ולא להאמין. הופעה רודפת הופעה, והלוח צפוף, עד אוקטובר, וגם כמה חודשים לאחור. מה קורה פה? אם הייתי פרנואיד, הייתי אומר שמישהו החליט לסמם, לשכר אותנו, כדי שנרגיש טוב, ונהיה מטושטשים, נסתובב עם חיוך אווילי על הפנים וחוצמזה לא יעניין אותנו כלום. כמו נרקוזה לפני ניתוח, רק שחסרים מרדימים טובים בארץ וחלק מאלה שישנם, נוטים להירדם במשמרת. אבל אני לא (פרנואיד), והקולות שיחידים שאני שומע, יהיו אלה של מדונה כשאהיה בהופעה של Faith no more ו- Dinosaur Junior או הצלילים של LCD sound system ו-MGMT, שיגיעו מגני התערוכה לפארק כשאהיה למחרת בהופעה של מדונה. מטורף, לא? כמה חבל שעוד לא המציאו את הגיזמו שיאפשר לי להיות בשני מקומות בבת אחת.

יש כמה אנשים שאומרים שזה לא נורמלי, אחד מהם הוא מנהל הבנק שלי (אבל ללאונרד כהן הוא ילך בעצמו, טוב נו, יש מבצע לעובדי הבנק ואשתו חברה ב"חבר"). אני דווקא חושב שזה לגמרי נורמלי. למי שגר בחו"ל זה דווקא טבעי. רק ששם במקום ללכת לאוזן בר, הולכים לאיזה מקום קטן בדאון טאון, ושם, במקום הבנות נחמה, מופיע ג'ף בק. יחי ההבדל הקטן.

Ars longa, vita brevis. Sic transit gloria mundi
בחו"ל עכשיו זו עונת הפסטיבלים, ובכל פינה יש איזה מיני וודסטוק. לא נהייתי דובר לטינית או רומית עתיקה, אבל לא יכולתי שלא להיזכר בשני פתגמים. האחד, של היפוקרטס: "האמנות מאריכה ימים, החיים קצרים, (כשקית' אמרסון הצעיר, היה בלהקת ה"נייס", היה להם אלבום בשם כזה), והשני: "כך חולפת תהילת העולם". למה נזכרתי בשני הפתגמים? כי ראיתי את רשימת האמנים בפסטיבל בשם Latitude. (כמה אירוני השם שלו: "מרחב תמרון" )
אתם יודעים, אפשר ללמוד הרבה על החשיבות ועל הרלבנטיות של אמן, לפחות בעיני מארגני הפסטיבל, מהמיקום שלו ברשימת המופיעים. אז אחרי "הד ליינרס" כמו ,"פט שופ בויס" וניק קייב, וגם גרייס ג'ונס (גרייס ג'ונס?) ורג'ינה ספקטור, שהיא אחלה, אבל בכ"ז, וגם אחרי ה- Doves וה- Editors, רק אחריהם, אפשrר למצוא את ה- Pretenders. מה אומר ומה אדבר. כן, אני יודע שגם גלי, אורית, נועה, עוזי ועוד כמה אנשים טובים יזילו דמעה. הסטה לה ויסטה. (זה לא שיר של קלקסיקו? ). אז אני הולך לשמוע משהו שמתאים לנסיבות, את כריסי שרה Thin line between love and hate. אולי לא הכי טוב ברפרטואר, אבל כל שיר בינוני שלה, טוב בעיני מאחד הטובים של לא מעט מההרכבים שמופיעים לפניה ברשימה ועל הבמה.

שיהיה לכם אחלה "קיץ של...", שתספרו עליו לנכדים שלכם.