יום שבת, 30 באוגוסט 2008

כוכב נולד. לא מה שאתם חושבים



ארצ הוא יוצר צעיר שנושם היפהופ ואוכל רגאיי. לא מזמן ה'מאד פרופסור' העביר אצלו באולפן לילה של דאב אחרי הופעה בתל אביב. לארץ יש בטן מלאה על כמה דברים שקשורים לתעשיית המוזיקה בארץ, ובתור אמן אינדי עצבני, הוא מתבאס מזה שהפלייליסט ברוב תחנות הרדיו הוא טריטוריה של יחצנים, סוכנים עם קשרים, חברות תקליטים וכוכב נולד. הוא חושב שיש עוד הרבה אמנים כמוהו, שיש להם מה להגיד, אבל אין להם במה. אז הוא כתב על זה שיר וקרא לו: "כוכב נולד". טוב שיש אינטרנט וארצ ועוד הרבה אמנים והרכבים מקוריים יכולים להגיע לקהל שמגיע להם. תציצו ביוטיוב (גילוי נאות: את הקליפ ביים בני, גיא ברדך)

במדינת הגמדים


אני לא איזה מעריץ עיוור או חסיד שוטה של פול מקרטני. היצירה העכשווית שלו, מהנה ככל שהיא, לא מתקרבת למה שעשה בימי הביטלס. אבל בכל זאת, כמה מהשירים שהוא חיבר ושר, היוו את הפסקול של כמה תחנות בחיים שלי ושל לא מעט אנשים. לאיש יש רקורד מוזיקלי שאין להרבה אחרים. ב"ידיעות תל אביב" יש מי שחושבים אחרת: מתפרסמת שם אסופת הגיגים בנוגע להופעה המתוכננת שלו בארץ, תחת הכותרת: "אנחנו נשארים בבית". כל אחד זכאי לדעה משלו, וטעם מוזיקלי הוא עניין אישי. אני לא מצפה מאף אחד להיות בעל העדפות מוזיקליות זהות לשלי, ויכול להבין שיש כאלה שצמד המילים "לנון - מקרטני" מזיז להם פחות מ"גאטר טווינס", (למרות שאישית אני שומע בכיף את אלה וגם את אלה), ואין לי בעיה לקרוא טיעונים אמוציונלים או הסבר רציונלי למה לא ללכת להופעה של מקרטני. אבל כשקוראים את הרשימות בעמוד 59 ב"ידיעות תל אביב", המילה 'ליליפוט' קופצת לראש:
נעם גיל אומר על מקרטני ש"פעם חנון, תמיד חנון, ובשביל חנונים אני לא יוצא מהבית", ומוסיף: "כשאלוהים הוריד כריזמה על ליברפול...מקרטני היה בשיעור חלילית". כנראה שכשאלוהים הוריד קרתנות על תל אביב, היה מי שדאג לתפוש מקום בראש התור עוד בלילה שלפני. ויש עוד: "מקרטני הוא חביב האמהות ונותן מופע לכל המשפחה...אין לי כוונה ללכת להופעה ולקבל תצוגת תכלית של אדם שיוצר כבר יותר מ-45 שנה", אומר רונן כוכבי, שיצר כמה שנים עם ה'מרסדס בנד'. מיה סלע, שכמה דפים לפני זה מתפקדת על תקן גרופית של קלי דיל מ'הברידרס' בבית קפה בבוגרשוב ("קים לא באה"), על כפולת עמודים (ויש גם צילומים), חושבת שמקרטני היה ונשאר "מלודיסט חלקלק, ואולי נמוך מזה...אני לא מאמינה לו. הוא נקי מדי. מגולח מדי. עשיר מדי. הוא בידור מדי ובשביל בידור יש לי טלוויזיה". אכן, נמוך מזה. בקיצור פול, תגדל זקן, תפרע את הבגדים, תפשוט רגל ותתחיל לסרוג. אולי אז יהיה לך סיכוי אצל שלישיית חומה ומגדל. 'רבולבר'? 'האלבום הלבן'? סרג'נט פפר'? 'אבי רואוד'? הצחקתם אותם. נקודת האור היחידה בפולמוס, לטעמי, הוא משה מזרחי שאומר: "כל הספקנים, הציניקנים והמלעידים, הניחו בשקט את כלי המשחית. מדובר בפול מקרטני. האיש שהיה שם ועדיין כאן...אחת מאבני הדרך של תרבות המאה ה-20."
לא יכולתי להגיד את זה יותר טוב בעצמי.

יום שישי, 22 באוגוסט 2008

עושים כבוד לסרג'נט פפר: It was 40 years ago today


ביצועים חדשים לשירי הביטלס במשדר מחווה מיוחד

זה היה היום לפני ארבעים שנה.
טוב, בעצם, לפני קצת יותר מארבעים ואחת שנה.
ב –1 ליוני 1967 הביטלס הוציאו את 'מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר', אלבום הקונספט הראשון, והתקליט ששינה את מוסיקת הפופ. כרגיל, ג'ורג' מרטין היה המפיק המוסיקלי, ויחד אתו עבדו שני מהנדסי קול צעירים, גאוף אמריק וריצ'רד לאש, שכבר עבדו עם הביטלס על 'רבולבר' (ואח"כ גם על האלבום הלבן ו'אבי רואוד'). גאוף אמריק פרסם ב – 2006 את זיכרונותיו: "כאן, שם ובכל מקום, חיי בהקלטת המוסיקה של הביטלס". אחד הקוראים, בוב גלדוף, סר בוב גלדוף, התרשם מהתיאורים שלו על איך התאמץ לרצות את ג'ון לנון ואת פול מקרטני בהקלטה של 'סרג'נט פפר' וליצור את האפקטים שהשניים רצו בתקליט. בוב גלדוף חשב שאי אפשר להתעלם ממלאת 40 שנה ליציאתו של אחד האלבומים החשובים ביותר אי פעם, אם לא החשוב ביותר - והחליט שצריך לארגן אירוע מוזיקלי: שורת אמנים עכשויים שיבצעו את 'סרג'נט פפר' בספיישל רדיופוני ובסרט דוקומנטרי.
וכשבוב גלדוף מחליט לעשות משהו, רוב הסיכויים שמישהו ירים את הכפפה. מי? ה-בי.בי.סי.
רשות השידור הבריטית מינתה את גאוף אמריק למפיק האירוע וההכנות החלו.

מעלים זכרונות
לפני הכל, שני אנשי הקול הוותיקים, גאוף אמריק וריצ'רד לאש, קפצו לאולפני 'אבי רואוד',בהם לא היו יחד מ - 1969 בהקלטת האלבום הלבן: "בשנת 1966, הביטלס החליטו להפסיק להופיע. הם היו מתוסכלים מכך שלא הצליחו לשחזר את הצליל והאפקטים של 'רבולבר' בהופעה חיה, בגלל ההפקה המיוחדת שלו . ג'ון לנון אמר שנמאס לו לשיר שירים טיפשיים לאנשים טיפשיים ושהוא רוצה ליצור כמה אפקטים חדשים - ואז כולם הסתכלו עלינו, מחכים לשמוע מה אנחנו מסוגלים לעשות. היינו שני בני תשע עשרה – וג'והן לנון ציפה מאתנו להתעלות על ההפקה המקורית של 'רבולבר'. אנשים שוכחים שאפשרויות הפקת הסאונד היו כל כך מוגבלות אז, והרבה היה תלוי ביכולת ההמצאה והדמיון של הטכנאים והמפיקים. הדרך היחידה בה יכולנו לשנות את הצלילים הייתה להתעלל בציוד: היינו מנענעים את הטייפים או מחזיקים בסלילי הקלטה, כדי שיסתובבו לאט יותר" .
בעקבות הקונסולות האבודות
גאוף אמריק החליט לשחזר את איכות ההקלטות המקוריות ולהשתמש לצורך הביצוע המחודש של שירי 'סרג'נט פפר, בציוד ההקלטה המקורי מלפני ארבעים שנה. 'סרג'נט פפר' היה התקליט הראשון שהוקלט ב- 8 ערוצים. בפועל היו שם שני טייפים אנלוגייםשל ארבעה ערוצים כל אחד שהופעלו ב- סינק. הביטלס הקליטו את 'סרג'נט פפר' במשך 400 שעות הקלטה שהתפרשו על פני 129 ימים.
גאוף אמריק נזכר: "שתי הקונסולות המקוריות של EMI שהיו באולפני אבי רואוד כבר מזמן נקנו על ידי אספנים. אחת מהן הייתה באולפני בריטיש גרוב של מרק קנופלר ("דייר סטרייטס") בצ'יזיק במזרח לונדון. קנופלר ידוע כאספן ציוד הקלטה אנלוגי ופריטי אספנים. ולמרות שלא הוזמן להשתתף בהקלטה, הסכים להשאיל להפקה את הקונסולה המקורית. אבל הוא סירב להעביר את הקונסולה ההיסטורית מעבר לתמזה והתנה את השימוש בה בכך שהקלטת השירים תהיה אצלו באולפן. הכל כבר כמעט היה סגור, אלא שבניגוד לכל הלהקות, שהסכימו לתנאי הזה, 'אואזיס' עשו שריר והתעקשו להקליט את השיר שלהם באולפן מס. 2 באולפני אבי רואוד, היכן שסרג'נט פפר המקורי הוקלט. גאוף אמריק מיהר לברר היכן נמצאת הקונסולה המקורית השנייה. הסתבר שהיא בארצות הברית, באולפן הפרטי של לני קרביץ שרכש אותה כמה שנים לפני כן. ה- בי.בי.סי הצליחו לשכנע את לני קרביץ להשאיל להם את הקונסולה לכמה ימים והיא הוטסה לבריטניה. גאוף אמריק הצליח לקבל בהשאלה שני מיקרופונים וינטג' מהמוזיאון של AKG בוינה - ועכשיו היה לו את רוב הציוד המקורי ששימש אותו בהקלטת 'סרג'נט פפר' המקורי.
לייב טו טייפ
בינתיים, למרות שהליין-אפ של האמנים מבצעים היה סגור, וההקלטות היו אמורות להתחיל תוך שבועיים, כמה להקות ביטלו את השתתפותן בפרויקט. אמריק אומר: "אנשים קיבלו רגליים קרות כששמעו שנשתמש בציוד אנלוגי וכמעט נקליט לייב- טו- טייפ בארבעה ערוצים.כשעבדנו על 'סרג'נט פפר' שימש ערוץ אחד לתופים (שהוקלטו במונו), ערוץ שני לגיטרה, בס וקלידים שהוקלטו יחד, וערוץ שלישי לשירה. הערוץ הרביעי שימש להכפלות. הביטלס היו שרים לייב – טו - טייפ ולא ממש הפרידו בין הערוצים. לחלק מסלילי ההקלטה עשינו מיקס ביניים בטייפ ארבעה ערוצים נוסף, כדי שיהיו לנו עוד טרקים להכפלות."
אחרי לא מעט עיכובים ומאמצים, נסגרה רשימת המשתתפים.
חוויות
איזק סלייד, הסולן של ה FRAY : "המוסיקאים של היום נעשו עצלנים. אתה נכנס לאולפן, מקליט את השירה שלך והולך, ביום אחר נכנס הגיטריסט, והמתופף נותן את החלק שלו שבוע אחרי זה. התרגלנו לסמוך על הפוסט-פרודקשן. בעזרת מחשבים והמילה האחרונה בציוד הקלטה דיגיטלי מערבלים הכול יחד, מתקנים את כל הפישולים הקטנים, מחליקים את הפינות, משפצים. כאן, בגלל הציוד וטכניקת ההקלטה, היינו צריכים להקליט לייב. כולנו, וגם הלהקות האחרות היינו בפאניקה. כבר לא מקליטים ככה היום, ועוד שירים של הביטלס. ולא סתם, אלא סרג'נט פפר. אפילו בבחינות הגמר באקדמיה למוסיקה לא התחרפנתי ככה ".

ג'וני בורל, 'רזורלייט': "אנחנו לא הביטלס. אף אחד הוא לא הביטלס. אנחנו מי שאנחנו. אז מצד אחד, רצינו לתת משהו מעצמנו. מצד שני, לא רצינו להתרחק מהגרסאות המקוריות ולשנות את השירים יותר מדי. זו לא הייתה הכוונה של הפרויקט. התוצאה משקפת את זה. אני מאמין שהשירים עושים כבוד למקור – ויחד עם זה נשמעים עכשוויים".

רומיאו מה'מג'יק נמברס': "אתה עומד באולפן ועוצם את העיניים ומרגיש שזה גדול עליך. עצם המחשבה שאתה משתתף בטריביוט מיוחד לתקליט שאתה הכי אוהב, זה מלחיץ. במיוחד שיר כמו She’s leaving home שאין בו כלי נגינה כמו גיטרות או תופים, אלא רק רביעיית מיתרים ונבל. אתה צריך להיות מאוד מדויק בשירה שלך, להתחרות בגבהים של צלילי הכינורות, לתפוס את האווירה המלנכולית של השיר ולהעביר את הסיפור שלו ".

ריקי ווילסון, 'קייזר צ'יפס': "מה שלוקח היום עשר דקות באולפן, לקח אז שבועיים. האמנים היו צריכים לתת מאתיים אחוז מהיכולת שלהם בשביל להגיע לתוצאות טובות. וכשאתה חושב כמה זמן הביטלס הקדישו להקלטות אתה מבין שבגלל שהשקיעו יותר, התוצאות טובות הרבה יותר. לקח לנו משהו כמו עשרים טייקים להקליט את Getting betterעד שנשמענו בסדר. כל טייק היה גרוע מהקודם...בשלב מסוים אפילו ביקשנו מצוות הצילום להניח לנו וישבנו ארבעתנו ושברנו את הראש איך לצאת מזה. מסתבר שהציוד האנלוגי מצריך גישה שונה ממה שהורגלנו בהקלטה דיגיטלית ".

גיאוף אמריק: "מיקס סאונד זה כמו לצייר ציור עם החומרים שהלהקה נותנת לך. זה יותר מסתם למקסס את הגיטרות והתופים. אני חושב על זה במונחים של ציור. Lucy in the sky מבחינתי זה הרבה כחול עם נגיעות של ירוק ואדום. זה כמו לצייר ציור עם הצלילים".

דוגי פיין, 'טראביס': "כל להקה מקליטה גרסא לשיר של הביטלס בשלב מסוים. אנחנו חשבנו שזה כבוד גדול שהזמינו אותנו להשתתף בשחזור של סרג'נט פפר. Lovely Rita הוא שיר אהבה של פול מקרטני לפקחית תנועה...לכבוד האירוע, החלטנו להישאר נאמנים עד כמה שניתן לביצוע המקורי של השיר ושמרנו על ההרמוניות והתזמור המקוריים.כולל חיקוי הקולות ש ג'ון לנון השמיע כשהשתטה בהקלטה המקורית וחיקה התנשפויות של כלב בין הטייקים - שבסופו של דבר נכנסו לשיר..."

ה"זוטונס" מליברפול לא התלהבו בהתחלה: "כשפנו אלינו חשבנו שזה בערך כמו שבריאן פרי מקליט תקליט שלם של שירי בוב דילן...מה הטעם? אבל אחרי שחשבנו על זה עוד קצת, הבנו שזה יהיה טירוף לוותר, אומר דיוויד מקייב: "החלטנו לתת לשיר Good morning good morning את הכבוד המגיע לו ולקחת את הפרויקט בכל הרצינות"
גיאוף אמריק נזכר: "ג'ון לנון לא היה טוב בלהסביר למה הוא מתכוון. לא בדיוק הבנתי איך לשלב את כל הקולות של החיות בסוף השיר, במעבר לשיר הבא. אבל הוא אהב את התוצאה.לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל את ההשראה לשיר הוא קיבל מג'ינגל של קלוגס..."

הפסנתרן ג'יימי קולום, 'קרונר' מודרני, בחר לבצע את For the benefit of Mr. Kite
"זה שיר שבמקור ההפקה שלו מלאה עיבודים מתוחכמים. לא רציתי לבזבז שעות בניסיון לשחזר אותם. שמתי לב שמתחת לכל הצלילים החכמים שממלאים אותו, השיר עצמו הוא די מדהים. החלטתי להיצמד לשיר העירום עצמו – וכך הקלטנו אותו. אני רגיל להקליט לייב ולא עושה חמישים טייקים על כל קטע. נתתי לשיר גוון קצת ג'אזי וסמכתי על הפסנתר שלי"

נואל גלאגר, אואזיס: "Within you without you של ג'ורג' האריסון הוא אחד השירים שעושים את סרג'נט פפר לכל כך מיוחד. לשיר יש גוון הודי והשפעה מזרחית, יחד עם קצב רוקיסטי לגמרי. אבל יחד עם זאת, הוא לא היה הבחירה הראשונה ליאם הוא זה שהציע אותו. בשבילי, סרג'נט פפר הוא תקליט מיוחד. נולדתי ב- 29 במאי 1967 והתקליט יצא בראשון ליוני והושמע כל היום ברדיו ברחבי בית היולדות, כך שזו הייתה המוסיקה הראשונה ששמעתי בחיי...אפשר להגיד שינקתי אותה. אבל מצד שני, הרבה שנים לא הייתי חובב ביטלס מובהק. כשהתחלתי להתעניין במוסיקה, סרג'נט פפר כבר היה בן עשרים. כשחברים שלי שמעו על הפרויקט, הם התלהבו יותר ממני: וואו, אתה תקליט שירים של הביטלס עם הציוד המקורי... אבל זה לא כמו שזה נשמע. אי אפשר להשוות להקה של היום ללהקה משנות הששים של המאה שעברה. הביטלס היו להקה של הסיקסטיז. אנחנו להקה של היום. אתה לא יכול להשוות. בסופו של דבר זו הייתה חוויה מיוחדת. היינו צריכים, כל הלהקות, להתרגל לנגן כולם באותו חדר קטן ולסבול את הנוכחות של כולם בזמן ההקלטה. זה לא היה קל."

קלי ג'ונס,'סטריאופוניקס': "בעצם רצינו להקליט את השיר 'מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר' שפותח את האלבום, והגענו לאולפן מוכנים לבצע אותו. אבל אז הסתבר לנו שבריאן אדמס כבר הקליט אותו ואנחנו נבצע את הגרסא השנייה, שנמצאת לפני הקטע המסיים את התקליט ('יום בחיים'). ישבתי עם התווים והבנתי את הגדולה שלהם. יש לא מעט אמנים שהטביעו חותם על עולם המוסיקה. אבל הביטלס הם היחידים שעשו את זה עם כל כך הרבה שירים מיוחדים במינם."

זה גם הביצוע שגאוף אמריק הכי נהנה להקליט: "ג'ון לנון חשב לשבץ גרסא נוספת של השיר הפותח, גם לפני השיר האחרון. אבל הוא בא עם הרעיון אחרי שההקלטות הסתיימו והאולפן היה תפוש. ככה שבעצם הביצוע הנוסף הוקלט אחרי שסרג'נט פפר היה גמור. אהבתי את השירה של הסטריאופוניקס, שומעים שהם באו ליהנות. כך גם היה עם הביטלס. לא משנה כמה מתח היה באוויר, הוא נעלם כשהם התחילו לשיר. ברגע שההקלטה התחילה, הם היו כמו ארבעה ילדים סביב המיקרופון."
הביצועים
"או קיי", אני שומע אתכם אומרים, "מספיק עם הפכים הקטנים. מה עם השירים בביצועים החדשים"?
השירים של הביטלס זכו להרבה מאוד קאברים, תקליטי טריביוט והומאז'. בין אלפי הגרסאות אפשר למצוא כמה הרבה יותר מוצלחות מחלק מהשירים בפרויקט לציון 40 שנה לסרג'נט פפר. למרות שרוב הביצועים נשמעים טוב, רשימת המבצעים תמוהה משהו. פיט דוהרטי וקארל בראט (Babyshambles, Dirty pretty things) רוצחים את "יום בחיים" בדם קר, והשיר שבמקור הוא השיא של התקליט, מהווה בביצוע החדש אנטי קליימקס. גם ה"מג'יק נמברס" לא ממש מצליחים להתמודד עם She’s leaving home. על הביצוע המשעמם של "כשאהיה בן ששים וארבע" אין מה להרחיב את הדיבור: הוא הופקד בידיו של ראסל ברנד, קומיקאי בריטי חסר יכולת שירה מינימלית, שמדקלם אותו לדעת. (והוא גרוע כמו הביצוע של וויליאם שטנר ל Lucy in the sky with diamonds - שנבחר לקאבר הגרוע ביותר בעולם, לפני כמה שנים). וחבל, כי היו בעבר גם עיבודי דיקלום מוצלחים לשירים של הביטלס: הביצוע של שון קונרי ל- In my life הוא אישי ומרגש, והאינטרפטציות של פיטר סלרס ל- Help ,A hard day's night

ו - She loves you2, She loves you1 הן גאוניות. (זה לא ממש שייך ל'סרג'נט פפר', אבל הנה תיעוד של פגישה גנובה של הביטלס ופיטר סלרס)
חבל גם ששני בעלי הקונסולות, מייק קנופלר ולני קרביץ (האחרון מושפע ידוע מהביטלס), לא השתתפו בפרויקט.
רובם של הביצועים בטריביוט - שכאמור שודר ברדיו 2 של ה-בי.בי.סי ותועד בסרט דוקומנטרי - מעניינים למדי, אבל אף אחד מהם הוא לא קאבר בלתי נשכח. ואולי בעצם זו הייתה הכוונה: להישאר באווירה של השירים המקוריים בלי זיקוקים מיותרים, לשחזר את הצליל החם והמדויק של פעם, ולעשות כבוד ל- מאסטרפיס.


רשימת השירים והמבצעים + לינקים:
(מומלץ לפתוח בחלון נפרד)
Sgt. pepper's lonely hearts club band – Bryan Adams
Lucy in the sky with diamonds - Athlete
Being for The benefit of Mr. Kite - Jamie Cullum
When I'm sixty four - Russell Brand
Good morning good morning - The Zutons

אסף אבידן והמוג'וס/ The Reckoning

בהיסטוריה הקצרה של הרוקנ'רול הישראלי, מעטים היוצרים שמצד אחד ייצרו כל כך הרבה באז, ומצד שני- הצליחו להביא לי את הנרווים ברמה שלא זכורה לי.
מה לא אמרו על אסף אבידן, שג'ניס ג'ופלין, לא פחות, שרה מהגרון שלו, שרוברט פלאנט יכול לפרוש, שיש לו קול שכמותו עוד לא נשמע.
האמת, אסף אבידן שר בקול ייחודי (אני לא סתם נמנע מלכתוב שיש לו קול ייחודי, ואגיע לזה בהמשך), אבל זה לדעתי ייחוד של גימיק. כזה שמחזיק שיר- שניים ואחר כך פשוט מנסר לך באוזניים. ברגע הראשון חשבתי: "וואו, מה זה הקול הזה? זה באמת גבר שר?" אבל אחרי שתפשתי את הפרינציפ, הבנתי שחוץ מרעש וצלצולים, אין כאן הרבה. נכון להיום, בעיני, אסף אבידן הוא "וואן טריק פוני". לאורך כל הדיסק הוא מפיק מפיו מין פאלצט צרוד, צורמני וחד מימדי, בלי ניואנסים, שגורם לך להביט לאחור, במחשבה שמישהו עומד שם ומשפשף ניירות זכוכית. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא חושב שיוצר, סינגר-סונגרייטר, צריך להיות בעל קול זך ונעים כמו של אסתר עופרים. ממש לא. בוב דילן, טום וויטס, רוד סטיוארט, לואי ארמסטרונג, וכן, ג'ניס ג’ופלין - הם רק חלק מהאמנים שלא בורכו בקול "יפה" ונעים לאוזן , אבל השתמשו בו כדי ליצור ולהגיש שירים שהותירו חותם על דורות שלמים. איך הם עשו את זה, למרות, ואולי בגלל הקול המיוחד שלהם? הם שלטו בו. אצל אסף אבידן, נדמה לי שהקול שלו שולט בו ומתפרע בלי חשבון. אסף מצוטט כמי שהושפע מנינה סימון, אריקה באדו ולוריין היל. חבל, לדעתי, שלא לקח מהן גם את היכולת לשיר עם הנשמה. אבידן עוסק בדיבוב סרטים. ומדובבים כידוע, מפיקים מגרונם צלילים שאינם בהכרח הקול הטבעי שלהם, אלא עושים בו מניפולציה ויוצרים קולות שהם סוג של אפקט בהתאם לאופי הדמות שהם מדבבים. זה, בעיני, סיפור השירה של אסף אבידן וזו הבעיה הגדולה שלה. במשך כל הדיסק שלו הוא נותן את ההרגשה שהוא מתאמץ, משתדל ויוצא מגדרו כדי להפיק את אותו קול "מיוחד". בעצם, זה לא קול. זה אפקט. בשיר אחד או שניים בתקליט, ניכרת השפעה של לד זפלין, והיה מי שאמר שאסף שר כמו רוברט פלנט. הוא לא. הוא שר כמו שרוברט פלנט צורח. אבל רוברט פלנט לא צורח בלי הפסק. רוב הזמן רוברט פלנט שר, לפעמים הוא לוחש, לעתים הוא צועק – והוא ממש צורח רק כשזה מתבקש. כי ככה זה עם צרחות, צריך לצרוח אותן כדי להדגיש משהו. אם אתה עושה בהן שימוש תמידי, אתה מוציא מהן את כל הטעם. וזה חבל, כי ניכר בדיסק של אבידן שהוא באמת רוצה לתת את הנשמה, אבל לא ברור של מי. הלחנים בדיסק הם בעייתיים וגם רוב הטקסטים הם פוזה. אתה אוהב בלוז? למה שלא תוותר על כמה שירים חלשים ובמקומם תבצע כמה סטנדרטים מוכרים? במיוחד כשהמוג'וס מצטיינים בנגינה חדה, מלוכלכת במובן הטוב, עם אנרגיות רוק'נרול והרבה כשרון.
באמצע הדיסק. בקטע מספר 8 בדיסק, מתחבאת הפתעה, שהיא גם חידה וגם פתרון. הוא נקרא Phoenix is bornובמשך קצת יותר מדקה, אסף משמיע מן המהום בסגנון "הו הו הו הו", אבל מה שמעניין, זה שהוא עושה את זה בקול רגיל וגברי, בלי צרידות ובלי מניירות. פתאום מסתבר שיש לו קול אחר.
הדיסק נקרא The Reckoning שזה באנגלית סיכום, (עשיית) חשבון. עכשיו, כשהאלבום הראשון כבר מאחוריו, כדאי לדעתי לאסף אבידן לעשות רקונינג . אני מקווה בשבילו שבאלבום השני תהיה יותר מוסיקה ושבפעם הבאה יתאמץ ליצור משהו אישי. שנראה שמתחת לכל ההייפ הזה יש גם משמעות. בשביל לשמוע את ג'ניס, אשים על הפטפון תקליט שלה. בדיסק הבא של אסף אבידן, אני מצפה לשמוע אותו.

Crowded House / Time On Earth


לכתיבת ביקורת על דיסק חדש של Crowded House יש סוף ידוע מראש. גם ביום בינוני, הרכב הוותיק הזה לא מסוגל להוציא תחת ידיו שיר גרוע אחד. החדשות הטובות הן שהדיסק החדש שלהם נוצר בכמה ימים מוצלחים במיוחד. החדשות הרעות הן, שיש בו ארבעה עשר שירים בלבד. מעט מדי למי שהתגעגע.
במשך השנים שחלפו מאז שהכרנו אותם, "הביטלס האוסטרלים", לא פינקו אותנו ביותר מדי תקליטים. ששה בסך הכול. ההרכב, הנהנה ממעמד של "קאלט" באוסטרליה וניו-זילנד, זוכה להערכה גדולה באנגליה – אבל נחשב ל"להקה של שני להיטים" בארה"ב, הודיע ב - 1996 על פירוקו והופיע מול מאה אלף אוהדים. האלבום החי שהוקלט באותו ערב, "שלום לעולם", יצא ב- 2006 לציון עשור להופעת הפרידה. בין לבין, שחררו האחים טים וניל פין כמה אלבומי סולו מעולים, וגם שניים משותפים. עכשיו, לפני שעיכלנו את היעלמותו של ההרכב המקורי, הוא מתאחד ומגיש לנו יצירה שלא נופלת מהאלבומים הטובים ביותר שלו מתחילת דרכו באמצע שנות השמונים. השיר הפותח, nobody wants to הוא בלדה אופיינית שממשיכה מהמקום שהלהקה הפסיקה באלבום האולפן האחרון מ- 1994. בשיר השני, don’t stop now , מצטרף ג'וני מאר בגיטרה ומכניס קצב רוקיסטי יותר. לשיר אחר, ,even a child אותו כתב יחד עם ניל פין, מאר תורם נגינת שניים עשר מיתרים מרחפת. האלבום הוקלט תחת השפעת התאבדותו של המתופף פול הסטר, חבר קרוב שלהם עוד מתקופת split enz ויש בו כמה שירים מלנכוליים ויפיפיים.(כן, אוקסימורון, אבל זה תמיד היה אחד ממאפייני הכתיבה של ניל פין). כמו Silent house לדוגמא, שיר שכתב יחד עם ה"דיקסי צ'יקס ", או heaven that I’m making ו - a sigh. השירים באלבום החדש גדלים עליך מהאזנה להאזנה – ואחרי כמה ימים הם כבר לא עוזבים אותך. ולא, הם לא מהסוג שנמאס. השירים של Crowded House אף פעם לא הכילו עודף סוכר. גם כשהוא עוסק בנושאים הבנאליים ביותר, ניל פין משלב כתיבתה מקורית עם כשרון ההלחנה מיוחד. people are like suns או you’re the one to make me cry הם פנינים מהסוג שלהקות כמו "טראוויס", "קולדפליי" או "קין" היו הורגים בשבילו.
הדיסק החדש משאיר טעם של עוד. האם הוא קאמבק חד פעמי? האם יהיה לו המשך? מלהקה ששניים מהשירים הגדולים שלה נקראים Don’t dream its over ו- Recurring dream אפשר לצפות שההמשך יבוא. בינתיים, הזמן על האדמה לא היה נעים כל כך, כבר הרבה זמן.

Rock against the Clock


אפשר להתייחס בזלזול, לקרוא להם דינוזאורים, להגיד שהם פתטיים ולבטל אותם בתור "חטיארים בדרכים". אבל תגידו מה שתגידו, כמה מאגדות הרוק שהגיע אלינו לאחרונה – וכאלה שבדרך, היו יכולות להרשות לעצמן לשבת באחוזה הפרטית ולשתות "דום פריניון" בין אוסף תקליטי הפלטינה.
לא מזמן קפצה אשרת קוטלר לראיין את 'דיפ פרפל' באיטליה לקראת ההופעה שלהם בארץ. "למה אתם בעצם לא פורשים"? שאלה אותם ברוב טאקט. רוג'ר גלובר, הבסיסיט, נתן בה מבט קוקני ואמר לה ש"ביום שנפרוש, נמות " והמתופף איאן פייס הוסיף: "או שנאסוף כמה חברים וננגן באיזה פאב, כל עוד אנחנו יכולים"
מה מונע מיאן אנדרסון להסתפק בספירת הדולרים מרשת בריכות הדגים המשגשגות שלו, או מאיגי פופ להתמכר לשם שינוי לפרישה שקטה? מה מביא את קית' ריצ'רדס לעלות לילה לילה לבמה בעיר אחרת יחד עם עוד ארבעה סטונ'ס שמספר שנותיהם המשותף עובר את השלוש מאות, במקום להישאר בטירה ולהמשיך להסניף בפרטיות את אפרו של אביו? מה גורם לבריאן פרי, רוד סטיוארט, פול מקרטני, אריק קלפטון, בי.בי קינג, רוברט פלאנט וג'ימי פייג, פוליס, רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור, פיט טאונסד ורוג'ר דולטרי ואחרים, שיכולים לשיר בלי בעיה "כשהייתי בן ששים וארבע", לצאת לסיבובי הופעות המתישים גם אמנים צעירים בהרבה, כשאחרים בגילם משחקים "רמי" במיאמי, או מתלוצצים עם רופאיהם? זה לא הכסף, ובטח לא הגרופ'יס. זה פשוט בעצמות. כי שכשאתה רוקיסט אמיתי, כזה שהתחיל לפני ארבעים וחמש שנה באיזה מועדון מעופש בקמדן טאון או בהמבורג או בעיר קטנה בארה"ב, אתה לא יכול להפסיק. אתה ממשיך להופיע עד שאתה לא יכול יותר, או כשנגמר לך הקול. עד אז אתה עושה עוד טור ועוד אחד.
נכון, התנאים הרבה יותר טובים, המטוסים הפרטיים מרווחים והדבר היחידי שארוך יותר מרשימת הערים בסיבוב, הוא פירוט הדרישות לפינוקים מאחורי הקלעים. אבל זו עדיין עבודה קשה ותובענית, הדורשת מהם להיות בשליטה, לתת את המכסימום ולספק את הסחורה ערב ערב במשך חודשים ארוכים. מבלי לאכזב את הצופה המקריח בן גילם בשורה השלישית שגדל על התקליט הראשון שלהם, או את הצעיר הדלוק המקפץ ביציע, שעדיין לא נולד כשיצאו מטיפול הגמילה הרביעי - ורק אתמול הוריד את השירים שלהם ל- אייפוד.

Too Old To Rock n’ Roll, Too Young To Die? עוד לא. מה בוער...
מה שמביא אותי לשאלה, איך משכנעים את אריק איינשטיין לצאת לסיבוב הופעות.