יום שבת, 25 באוקטובר 2008

השטן, הסמויה וטום ווייטס




בימים אלה משודרת בערוץ "אקסטרה הוט" העונה החמישית של סדרת הטלוויזיה הכי טובה, לדעתי, כן אפילו יותר מ"הסופרנוס: The Wire שמשום מה זכתה לשם העברי "הסמויה". מבחינת הז'אנר אליו היא משתייכת, זו סדרת משטרה, אבל התואר הזה עושה לה עוול. זו סדרה על החיים. בפוסט הזה אני לא מתכוון להרחיב על הסדרה עצמה, אלא על המוזיקה שהיא חלק בלתי נפרד ממנה. פסי קול של סרטים וסדרות הם כבר מזמן הרבה יותר מסתם אוסף של כמה שירים המלווים את ההתרחשות. ו"הסמויה" מלאה מוזיקה אורבנית שמתאימה לתכנים שלה. זהו פסקול שנקרא diegetic: כזה הנובע ישירות מהעלילה: זה אומר שבסצנה שבה השוטרים מורידים כמה בירות בבאר, המוזיקה האירית שנשמעת, מנוגנת מה"ג'וקבוקס" שבמקום; מוזיקת הראפ שנשמעת בכמה סצנות חוץ, בוקעת מהרדיודיסק ברכב של סוחרי הסמים – וכן הלאה. לסדרה יצאו לאחרונה שני פסי-קול מעניינים, אבל הסיפור האמיתי הוא הסיפור של שיר הנושא. "הסמויה" (מבית HBO) מגלה מקוריות גם בתחום הזה: השיר המלווה את כותרות הפתיחה של כל פרק הוא Way down in the hole של טום ווייטס, שהופיע לראשונה בשנת 1987 בתקליטו .Franks Wild Years השיר מדבר על הצורך לשמור את השטן (יצר הרע, התמכרות, פיתויים, הרס עצמי – תבחרו מה מתאים לכם) עמוק בבור והוא אחד מהשירים הטעונים יותר בארסנל של ווייטס. אבל מפיקי הסדרה לא הסתפקו בגרסא המקורית של ווייטס, ושיבצו בכל אחת מעונות הסדרה, ביצוע אחר של השיר: The blind boys from Alabama מלווים את פתיחת כל פרקי העונה הראשונה. טום וויטס עצמו נותן את הביצוע שלו בעונה השנייה; בעונה השלישית משובצים האחים נוויל; עבור הרביעית הוקלט במיוחד ביצוע של חמישה נערים מבלטימור תחת השם "DoMaJe" ובעונה החמישית זו הגרסה של סטיב ארל, שגם ממלא בסדרה דמות של ג'אנקי לשעבר המפעיל קבוצת תמיכה לנגמלים. הביצועים שונים זה מזה בהתאם לאופי המבצעים: The blind boys from Alabama מבליטים אווירת הגוספל של השיר. טום ווייטס הוא טום ווייטס. האחים נוויל מבליטים את קול הקטיפה של האח אהרון בביצוע מלא נשמה. DoMaje נותנים ביצוע laid back והאינטרפטציה של סטיב ארל היא יותר בלוזית. מה שמשותף לכל ביצועי הקאברים, זה שהם חושפים את המלודיה של השיר, שבביצוע המקורי של וויטס, מכסה אותה, כרגיל, יש לומר, שכבה עבה של לכלוך, חספוס והבוץ של החיים.
הקאברים והעיבודים החדשים ממחישים את העובדה שחוץ מכישרון הכתיבה והקול המרוסק והייחודי שלו, טום ווייטס הוא גם מלחין מגוון מאוד. אבל כדי להגיע לזה, צריך לגרד. ככה זה עם יהלומים: צריך לדעת איפה לחפש אותם, לחפור ולחשוף. כאן הוא עושה את זה בהופעה. ולמי שמעוניין במילים, הנה:
When you walk through the gardenyou gotta watch your back
well I beg your pardonwalk the straight and narrow track
if you walk with Jesushe's gonna save your soul
you gotta keep the devilway down in the hole
he's got the fire and the furyat his command
well you don't have to worryif you hold on to Jesus hand
we'll all be safe from Satanwhen the thunder rolls
just gotta help me keep the devilway down in the hole
All the angels sing about Jesus' mighty sword and they'll shield you with their wingsand keep you close to the lord don't pay heed to temptation
for his hands are so coldyou gotta help me keep the devilway down in the hole

יום שבת, 18 באוקטובר 2008

טדי. בקרוב באצטדיון הקרוב לביתך

Teddy Thompson
a Piece of what you need
זה לא קל להיות זמר שהוא "הבן של". תשאלו את ג'קוב דילן, את ליאם פין או את כריס סטילס. שלא לדבר על הבנים של לנון: מצד אחד, גנים מוצלחים הם דבר חשוב, וקשרים טובים אף פעם לא הזיקו בעולם המוזיקה, אבל מצד שני, לא פשוט לעמוד בציפיות. אלא ששום דבר מהדברים האלה לא מטריד את טדי תומפסון בדיסק החדש שלו. אם מדברים על התפוח והעץ, אבא ואמא הם שני עצים מפוארים: הוא - ריצ'רד תומפסון, זמר פולק- רוק משנות השבעים שהוציא עד היום עשרות אלבומים; היא - לינדה תומפסון, הזמרת שהייתה הקול השני (הראשון הייתה סנדי דני) של Fairport Convention. טדי לא נפל רחוק. מאביו הוא לקח את הוורסטיליות המוזיקלית ומאימו את החום והרגש. על העטיפה של a Piece of what you needהוא נראה כמו סוג של ג'ייסון טימברלייק או רובי וויליאמס, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. זה לא סוג המוזיקה שמחכה לכם בתוך הדיסק. גם לא פולק אנגלי במסורת של הוריו. בכלל, הוא מנפץ כמה מיתוסים על החיים בצל שתי אגדות פולק- רוק: "הורי לא ישבו כל היום בבית וכתבו שירים, נולדתי בשנת 1976בקומונה מוסלמית מחוץ ללונדון שבה הם חיו באותו זמן...כך שאי אפשר לומר שקיבלתי חינוך מוזיקלי. כשהייתי בן שבע הורי התגרשו; חייתי עם אמי, שהפסיקה ליצור מוזיקה והתחתנה עם איש עסקים..."
אחרי שחיפש את הסגנון שלו בקאנטרי ובמלנכוליה, טדי תומפסון, שחי מגיל 18 בלוס אנג'לס ובניו- יורק, שר פולק-רוק אמריקאי לגמרי, עם נגיעות "פופיות" קלות והשפעה של רוי אורביסון. זה כבר האלבום הרביעי, והשלם ביותר שלו: הוא כותב שירים מצוינים, נגינת הגיטרה שלו מלאת כוח, והקול שלו חם וחזק. הסינגל
In my arms יכול להטעות. (כן, זה רופוס וויינרייט בתחפושת אלביס מנגן בפסנתר בקליפ: השניים התHידדו כששרו יחד בפסקול של Brokeback mountain). הסינגל אמנם קליט וקצבי, אבל בדיסק יש כמה וכמה שירים יותר מהורהרים ואישיים. טדי תומפסון לא כותב על דברים שאחרים לא כתבו עליהם לפניו - הרי 99 אחוזים מהשירים הם על יחסים ופרידות, אהבות ואכזבות, והשירים שלו לא שונים מהבחינה הזו - אבל טדי טומפסון מביא לשירים שלו הומור שחור וכתיבה אישית, כמו שמדגים הקטע: Things I do. הוא לא מהסס לחשוף את קרביו בשיר Turning the Gun on Myself המקאברי, בו הוא שר על הרהורי התאבדות, וגם באחרים, עם שורות כמו:
Look at me/fully grown/look at me/all alone
או:
what's this what's this/am I happy or something/oh shit oh shit/am I happy or something
ברוב השירים מלווה אותו להקה מצוינת של גיטרה/בס/קלידים ותופים, אבל המפיק המוזיקלי מריוס דה-ווריז (מדונה, ביורק, רופוס וויינרייט, ניל פין) מוסיף לכמה מהשירים חטיבת כלי נשיפה וגם תזמורת מיתרים, והתוצאה מדברת בעד עצמה. ההצלחה של טדי תומפסון לא באה לו בחסד, ולא בזכות הוריו – וגם לא בקלות. היא הגיעה בדיסק הרביעי שלו, שהוא גם המגובש ביותר שלו עד כה. כל האזנה מגלה בו שכבה נוספת של יופי. ואי אפשר שלא להסכים למילים של שיר הנושא: Stop getting what you want/and get a piece of what you need

יום שלישי, 7 באוקטובר 2008

אחותי, פיטרתי את הבסיסט

באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על הרכבים של גיטרה-בס-תופים. הכותרת שלו הייתה: "השילוש הקדוש". לפוסט הנוכחי, העוסק בצמדים של גיטרה ותופים, חשבתי לקרוא בשם: "הזוג המוזר".
גיטרה ותופים. יותר לא צריכים.
בעידן שבו מוזיקת טראנס מפמפמת את הבסים ב"אומצה אומצה" אכזרי ומקהה חושים, בזמן שמוזיקת דאב מקדשת את התדר הנמוך ואנשים שמים בסלון סאב- וופר שיכול לתת פייט רציני למערכת ב"סינמה סיטי", יש משהו מתריס ואפילו אנרכיסטי בהרכב רוק שמחליט לוותר על הבס. בכל זאת, בס, אתם יודעים, אף הרכב רוק אינו שלם בלעדיו. מישהו הרי צריך לתת בסיס לכל העסק, שלא לדבר על חטיבת הקצב המסורתית של בס-תופים.
אם כל הרכבי הגיטרה/תופים היו על טהרת צמדי בנים, אפשר היה לחשוב שזו מין המצאה שוביניסטית כזו, כדי שיותר גרופי'ס יתחלקו לפחות נגנים, וזו שמעדיפה את הזמר, תמצא את עצמה במיטה יחד עם ההיא שבאה בשביל הגיטריסט: רוקנ'רול בייבי, פחות זה יותר. אבל לא.
יש שוויון מיני בצמדים.
ראשונים היו ה-
White Stripes. בשנת 1997 הם צצו בדטרויט, מצוידים בגיטרה וסט תופים בלבד. ג'ק ווייט כתב שירים שהושפעו מבלוז, פולק- רוק, הקינקס, קפטן ביפהארט, דיסקו- מטאל וגראז' רוק- והם נשמעו כמו תערובת של כל ההשפעות האלה. בנוסף ג'ק גם התגלה כנגן גיטרה וירטואוז, ומג ווייט הסתתרה מאחורי סט תופים מינימליסטי וידעה בדיוק מתי לא לתופף. אבל הטרנד שהם התחילו לא היה הדבר המוזר היחידי בנוגע אליהם: הבגדים, הבמה, כלי הנגינה ועטיפות הדיסקים שלהם היו באדום - לבן והשניים נראו כמו תאומים ובגלל זה אנשים חשבו שהם אח ואחות, אבל האמת היא שכבר אז הם היו זוג גרוש.
כשיצא הדיסק השלישי שלהם ב-2001, התגלה ב-אקרון, אוהיו, צמד מינימליסטי נוסף: ה-
Black Keys. הגיטריסט/זמר דן אוורבך והמתופף פטריק קרני יצרו מוזיקה מהפנטת, שילוב של רוק וסול, עם השפעות כמו ג'ימי הנדריקס וג'יימס בראון. המינימליזם אצלם בדם כנראה: את הדיסק השני שלהם הם הקליטו ב'סשן' רצוף של ארבע עשרה שעות.
בשלב הזה כבר היו צמדי גיטרה- תופים של גבר/אישה ושני גברים ומה שהיה חסר זה צמד של שתי נשים: ב- ואנקובר התגלה הצמד:
The Pack AD ומילא את החסר: בקי בלאק היא גיטריסטית/זמרת ורסטילית שיכולה להישמע בקטע אחד גסה ומחוספסת כמו ג'ניס ג'ופלין, ובשיר אחר להיות שברירית כמו שינייד א'קונור. חברתה מאיה מילר היא אולי לא הגרסה הנשית של ג'והן בונהאם או קית' מון, אבל נותנת בראש בלי הפסקה.
ואם זה לא מספיק, בבוסטון החלו להרעיש צמד בנות נוספות:
Mr. Airplane Man שהן מרגרט גארת וטארה מקמנוס. השתיים שידכו בין בלוז ל- punk והוחתמו בחברת התקליטים בה היו גם ה"ווייט סטרייפס".
בינתיים, במקומות אחרים על הגלובוס, הטרנד תפש תאוצה: שני בנים שקוראים לעצמם
Johnossi צצו בשטוקהולם, אוחזים, ניחשתם, גיטרה ותופים: הגיטריסט/זמר ג'והן אנגלברט והמתופף אוסקר "אוסי" בונד אולי נראים כמו שני חנונים מ"אבבא", וחלק מהשירים שלהם מתחילים עם פתיחה שקטה, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם: יש להם ביצים עם סטרואידים: הרוק שלהם קשוח והבלוז שלהם מלוכלך, ממש כמו שצריך. צמד pאנק בלוז נוסף הם The Kills: אליסון מוסהארט המכונה A וג'יימי הינס, המכונה Hotel. היא אמריקאית והוא בריטי. בשלב הזה, האנגלים קצת התבאסו שאין להם עוד נציגים בפטנט הזה של צמדי רוק מינימליסטים, ולא רצו להישאר מאחור, ומי שהציל את המצב היו The Congregation מלונדון: ויקטוריה יולט (שירה) והגיטריסט בנג'מין פרוסר (שניהם נותנים בתופים), נראה כמו בוני וקלייד של המאה העשרים ואחת והבלוז שלהם אפל בהתאם. הם יותר שקטים ומופנמים מהצמדים האחרים, אבל לא פחות מוכשרים.
למרות שפה ושם מישהו נרדם בשמירה (האחרון של הווייט סטרייפס נפתח עם חצוצרות מריאצ'י מכסיקניות ובנוסף ג'ק ווייט הקים עוד הרכב:
The Raconteurs ובו ארבעה חברים, כולל בסיסט), כנראה שצמד גיטרה-תופים הוא לא אופנה חולפת. חלק מההרכבים האלה כבר הוציאו בין שלושה לששה דיסקים כל אחד, ולא מתכוונים להפסיק.
מעניין מה הולך להיות הדבר הבא...אולי תזמורת של איש אחד?

יום חמישי, 2 באוקטובר 2008

דבר אחד מוביל לשני

את השיר Unicornio של סילביו רודריגז שלא הייתי מגלה אותו אם לא הייתי אוהב לצפות בסרטי פרסומת מחו"ל. לפני כמה שנים BMW הרימו פרויקט של שמונה סרטים קצרים של במאים כמו אנג לי, טוני סקוט (עם ג'יימס בראון וגארי אולדמן), ג'והן פרנקנהיימר, גיא ריצ'י (שכמובן ליהק את מדונה בתפקיד ביצ'י, אבל אל תתחילו אתו, זה אחד החלשים בפרויקט). הבמאי Wong Kar Wai ("לילות בלוברי", 2046) יצר סרט בשם The follow: קלייב אואן (המככב בכל סרטי הסדרה) הוא בלש שנשכר ע”י פורסט וויטקר לעקוב אחר אשתו של מיקי רורק (אדריאנה לימה) והפסקול הוא הביצוע של ססיליה נואל. תקדישו שש דקות מהחיים למשהו יפה (לא להבהל מהאורך הנקוב של 8.5 דקות כי הקרדיטים בסוף אורכים 2.5 דק') ולא תצטערו. יש גם גרסא ערוכה של ארבע דקות עם השיר בביצוע מרצדס סוסה, אבל תעשו לעצמכם טובה, הסרט עם הביצוע של ססיליה נואל עדיף. חיפשתי ומצאתי גם בלוג עם תרגום לאנגלית של המילים. תבלו.