יום שבת, 29 בנובמבר 2008

איש החשמל

Jimi Hendrix
Electric Ladyland
הכוכב של ג'ימי הנדריקס זרח רק ארבע שנים. פסיק זמן בהיסטוריה של מוזיקת הרוק, אבל האימפקט שהטביע עליה, לא רק שלא פוסק מלהשפיע, הוא מתחזק מאז בהתמדה. בתוך שנתיים מתחילת הקריירה הקצרה שלו, הנדריקס עבר ממצב של נגן אלמוני המופיע במועדונים קטנים בשביל אוכל, למעמד של מוזיקאי מוערך ולנגן גיטרה ענק ומשפיע. אבל בשנת 1968, הנדריקס התחיל להרגיש את הלחץ. היה חומר חזק באותם ימים, ומנהלי ה"טור" שלו כנראה לא התנזרו ממנו כשתכננו את סיבובי ההופעות שלו. הנדריקס התשוש מצא את עצמו מופיע יום אחד בחוף המזרחי, למחרת בחוף המערבי, ובלילה הבא - שוב בחוף המזרחי, או בקנדה. כך במשך חודשים רצופים. במקביל נמאסו עליו הבקשות לנגן עם הגיטרה מאחורי הראש או לפרוט עליה עם השיניים. בנוסף, אחרי שני האלבומים הראשונים, (Axis-bold as love ו- ?Are you experienced) ציפו ממנו לחומר מוזיקלי חדש. ואם זה לא מספיק, ידידו הקרוב ומנהלו האישי, צ'אס צ'נדלר, (האיש אשר שלף אותו מאלמוניות המועדונים בניו- יורק והביא אותו ללונדון), התפטר מתפקידו כמחאה על תופעת ה"פמליה" שהקיפה את הנדריקס, עדר של פרזיטים בעלי תיאבון בלתי נדלה לכימיקלים, על חשבונו של ג'ימי. הנדריקס נכנס אם כן לאולפן בתנאי פתיחה גרועים, אבל למרבה המזל הוא היה אז בשיא יצירתי. Electric Ladyland הוא בעת ובעונה אחת תקליט סול, קוסמי, בלוזי, פסיכדלי, פאנקי, ג'אזי וכמובן גם מאוד רוקיסטי. מצד אחד יש בו פופ בצבעי טכניקולור כמו Long Hot Summer Night, Come On או Crosstown Traffic ומצד שני קטע מעופף לגמרי: ,1983...A Merman I Should Turn To Be כמעט ארבע עשרה דקות של לופים וטייפים המנוגנים לאחור, ביצירה שהיא הרבה יותר מסתם שיר: זה שילוב של עמדה חברתית מחודדת, חלומות אופטימיים, פנטזיה אידיאליסטית - וניסוי מוזיקלי שמפוצץ את המוח. הנדריקס מספר כאן סיפור על אהבה וחיים ומתגלה ככותב רומנטי אך שקול האורג מילים וצלילים לתמונה חיה וצבעונית. מאזין שיתמסר לקטע הזה, ימצא את עצמו במימד אחר.עוד בתקליט: Voodoo Chile בגרסת רוק עם חגיגה של גיטרת "וואה וואה" ב- Slight Return וגם ביצוע נוסף בג'ם סשן בן חמש עשרה דקות עם דייב מייסון וסטיבי ווינווד מ"טראפיק", אל קופר ואחרים. הנדריקס מבריק באלתור שלו על רקע הגרוב המשוחרר של הסשן, שילוב של בלוזמן וצועני קוסמי. יש בתקליט גם את Burning Of The Midnight Lamp שהיה בכלל "בי סייד" ישן, וכמובן את האינטרפטציה ל- All Along The Watchtower של דילן. הנדריקס כאילו המציא את השיר מחדש, שיפר אותו והפך אותו לשלו. הלהט בו הוא שר ומנגן, הפכו את הביצוע שלו לאחד הקאברים הידועים והטובים ביותר אי פעם. הוא מזוהה אתו יותר מאשר עם מחברו המקורי. ההקלטות של "אלקטריק ליידילנד" היו חגיגה של סמים וחופש, מה שלא הפריע להנדריקס – ואולי גרם לו – להקליט שלושים וגם ארבעים טייקים לחלק מהשירים. הוא היה חסר בטחון לגבי קטעי השירה שלו, הקליט אותם מאחורי מסך, ובנוסף לצ'אד צ'נדלר, גם הבסיסט הקבוע שלו, נואל רדינג עזב באמצע ההקלטות. כשהנדריקס קיבל את המאסטר הראשון, הוא נשא בטעות את השם Electric Landlady וברגע האחרון לפני ההדפסה הוא תוקן. ובמקביל, חברת התקליטים "פולידור" הוציאה את המהדורה האנגלית עם צילום של חבורת מעריצות ערומות, (הן קיבלו חמש פאונד כל אחת, אבל בעיקר הסכימו להצטלם כי אמרו להן שהנדריקס בעצמו יהיה בצילומים, מה שכמובן לא היה נכון) בניגוד לדעתו: הוא בכלל רצה שעל העטיפה יהיה אחד מצילומי השחור-לבן שלינדה איסטמן (אח"כ מקרטני) צילמה באולפן. אבל למרות כל התלאות, התקליט הכפול זכה עם צאתו להצלחה אומנותית ומסחרית גדולה. עד היום הוא מככב ברשימות "האלבומים הגדולים, של מבקרי ועיתוני המוזיקה המובילים. ארבעים שנה אחרי, עדיין לגמרי מובן מדוע. האלבום לא רק שהקדים את זמנו ב- 1968, הוא עדיין עושה את זה כיום. יותר מכל דבר אחר, הוא ממחיש את העובדה שהנדריקס לא היה סתם עוד נגן גיטרה מוכשר. הגיטרה הייתה החצנה, ההמשך הרוחני שלו. ולכן הוא נשמע כל כך שונה ומיוחד. התקליט הכפול שיצר באותו סשן בניו- יורק הוא אחד מאותם רגעים מכוננים ברוק, שמרמז לאן הנדריקס יכול היה להתפתח מוזיקלית – אם לא היה מת לפתע שנתיים לאחר צאת התקליט, מה שנותן לכמה שורות שהוא אומר בשירVoodoo Chile, משמעות מצמררת:
“If I don't meet you no more in this world, then I'll meet you in the next one, and don't be late, don't be late"
בזמן שהוא ממשיך במסע הקוסמי שלו אי שם, תקליט האולפן האחרון שהשאיר לנו, ממשיך להדגים כמה מיוחד ושונה היה המטאור הזה שנקרא ג'יימס מרשל הנדריקס.

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008

אלף כבאים

The Fireman/Paul McCartney
Electric Arguments

כשפול מקרטני היה בארץ, הוא שר כמה שירים מהדיסקים האחרונים שלו, מלפני שנה- שנתיים. אבל כשהוא עמד על הבמה בפארק, כבר היה בהדפסה דיסק חדש יותר שלו, שיצא ממש עכשיו. היו מי שאמרו שמקרטני כבר לא רלבנטי, שהשיא שלו היה בימי הביטלס ושהחדשנות מאחוריו- אבל הדיסק החדש מוכיח שגם ארבע שנים מגיל שבעים, כשמדובר ביצירה מוזיקלית, מקרטני עדיין סחורה חמה. מאוד. מאז ימי הביטלס למקרטני יש את ה"צליל" המוכר שלו. אבל ליצירה שלו יש צד נוסף. כשהביטלס הקליטו את Tomorrow never knows, מקרטני היה זה שניגן ובישל את הטייפים עם האפקטים שנשמעים ב- לופ מתחת לשירה של לנון. הוא גם רקח את הסיום הפילהרמוני ב- A day in the life. עוד באמצע שנות הששים מקרטני היה פעיל בסצנת המוזיקה האלקטרונית והאוונגרדית בלונדון, ושלושים שנה מאוחר יותר, ב- 1993, הוא החל לשתף פעולה תחת השם Fireman עם מפיק מוזיקלי קשיש כמעט כמוהו שנקרא Youth (שהיה בעבר הבסיסט של Killing Joke ו- The Orb). בשני הדיסקים הראשונים שלהם, Rushes ו- Strawberries Oceans Ships Forest הייתה מוזיקת האוס ואמביינט. אבל עכשיו מתברר שהם היו רק ניסוי כלים לדבר האמיתי: ב- Electric Arguments שמו של פול מקרטני כבר מתנוסס על העטיפה ובפנים יש שלוש עשרה הוכחות בועטות (שהוקלטו בשלושה עשר יום בלבד) לכך שיש יוצרים מוזיקליים שכמו יין טוב, רק משתבחים עם הזמן. הדיסק החדש הוא לא אינסטרומנטלי - אקספרימנטלי כמו השניים הקודמים של "הכבאי". יש בו הרבה שירים – ושירים טובים. יש גם כמה כאלה שאם לא היו אומרים לכם, לא הייתם מנחשים שזה מקרטני. נדמה שכל הזמן היו שני פול מקרטני: האחד של השירים הקליטים והשני של הניסיונות המוזיקליים. אלא שהם לא נפגשו בתקליט אחד. עד עכשיו. מקרטני של Electric arguments הוא יוצר שגילה את הרעב מחדש, מלחין שמונע על ידי סקרנות, זמר שמבקש להפתיע את עצמו, ובעיקר- אמן ויוצר שלא דופק חשבון לאף אחד. אם יאהבו את זה, טוב, ואם לא, שיקפצו לי. נו מור מיסטר נייס גאיי. הוא יכול היה להמשיך ולהיצמד לסגנון שכל כך מזוהה איתו ולנפק עוד תקליט "מקרטני טיפוסי" שהתרגלנו לצפות קבל ממנו בשנים האחרונות – אלא שהוא זרק את טבליות הסכרין מחלון האמבטיה, ובדיסק החדש אין שום דבר צפוי. אם מישהו מתעקש למצוא בו עקבות של ימי הביטלס, הם יוליכו אותו לא לשירים כמו "מישל", אלא לתקופה של "האלבום הלבן" ו"אבי רואוד". זה דיסק תובעני שאי אפשר לשמוע אותו כבדרך אגב. בקטעים רבים הוא מאתגר את המאזין. אבל למי שיקשיב לו מצפה מקרטני אחר. מי שהתפלא לראות אותו מנגן בפארק קטעי גיטרה מובילה כסחניים, ישפשף גם כאן את האוזניים. אם להשתמש בקלישאה של עיתונות הספורט, מקרטני "מתפוצץ על המגרש" על ההתחלה: השיר הפותח, Nothing too much just out of sight הוא בלוז רוק חצי כבד שבו עוטף את הקול של מקרטני אפקט דיסטורשן מכוון והוא יכול היה בשקט להיות קטע של ה- White stripes. גם השני,Two magpies הוא בלוז אקוסטי עם קול צרוד. בכלל, בדיסק הזה מקרטני לא מתאמץ לשיר יפה או נקי. Sing the changes הוא שיר המנוני וקליט, Travelling lightהוא מעין שיר- עם בו מקרטני שר בקול נמוך כשמתחתיו מצע כמו של בריאן אינו, ואם היו אומרים לכם שזה ה-Gutter twins שרים, הייתם מאמינים. Light from your lighthouse הוא כמו גוספל ישן, ולבא אחריו, l Dance til we’re high יש קיר סאונד כמו בהפקה של פיל ספקטור. Is this love מתחיל עם נגינת חליל בסגנון בלקני והופך לקטע פסיכדלי רפטטיבי בסגנון Dream No. 9 כשמקרטני חצי מדבר, חצי שר ברקע, והדרך הכי טובה לתאר אותו היא לומר שזה קטע מדיטטיבי. לפני הסוף יש את Universal here, everlasting now שמתחיל בנגינת פסנתר שקטה ומתפתח למשהו שמתכתב עם ה- לופ של Tomorrow never knows שהוזכר קודם. הדיסק מסתיים ביצירה בת יותר מעשר דקות בה משולבים אפקטים, לופים, קטעים של שקט גמור וקולו של מקרטני השר בקול גבוה וחשוף, וחוזר, כמו מנטרה, על שם השיר שהוא גם המוטו של התקליט כולו - ויש לקוות גם של הבאים אחריו: Don’t stop running.

יום שבת, 15 בנובמבר 2008

אלביס זפלין מארלי

כבר בקריאת השם Draed Zeppelin על העטיפה, עולה חיוך על הפנים: לד זפלין ורגאיי?...והחיוך הזה הופך לצחוק של הנאה כשרואים את Gregg Tortell עם מאה וחמישים קילו של תואם אלביס (הוא בכלל קורא לעצמו Tortelvis) ואת הכיסוי המוטרף ל Heartbreaker. לא פלא שרוברט פלאנט עצמו מתראיין ואומר שהוא מעריץ שרוף ושהביצוע שלהם ל Your time is gonna come עולה על זה של זפלין. בין אם הם מתעללים ב Immigrant Song , מבצעים את Black Dog, עושים Kashmir, או חוטאים בחילול Stairway to heaven, רואים שהם נהנים מכל רגע. עם בסיסט המכונה בשם butt boy ומתופף הקורא לעצמו fresh cheese, שירים כמו Heartbreaker hotel ,No quarterponder, ודיסק שנקרא The Fun Sessions זה לא פלא. מאז Easy star allstars לא היה כל כך שמח. ולסיום: קוריוז.

יום רביעי, 12 בנובמבר 2008

מאז שאהבתי אותך

זה לא ממש פוסט, רק משהו קטן/גדול לאמצע השבוע: אחד השירים היותר מושלמים של אחת הלהקות היותר טובות, בביצוע אחת הזמרות המרגשות של היום: Since I've been loving you, מהתקליט השלישי של "לד זפלין" בביצוע של קורין ביילי ריי. אחד מה"קאברים" המוצדקים שיש. ארבע וחצי דקות של כיף.

Shot my lady

ישנם אלפי קאברים לשירים של ג'ימי הנדריקס ומאות של "היי ג'ו". אבל רובם של גיטריסטים, ולמרות שחלקם נגנים טובים, עדיין, לעשות קאבר לגיטרה של הנדריקס זה כמו להתאבד. הזמר ווילי דוויל, לשעבר מלהקת Mink Deville, שר בדרך כלל רוק ובלוז וגם שיתף פעולה בעבר עם מרק קנופלר (שהפיק לו דיסק וניגן בו). הוא לוקח את סיפור ה"רצח על רקע רומנטי" ונותן לו פירוש לטיני. העיבוד והשירה כאילו מנותקים מהמילים הטעונות, והקליפ נראה כמו סרט מפעם. אחד הטובים.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2008

The Queen is dead

Cosmos Rocks - Queen & Paul Rodgers
זו הפעם הראשונה שזה קורה לי. אני כותב ביקורת על דיסק ואני קרוע לשניים. מצד אחד, מדובר באחד הזמרים האהובים עלי ביותר. מצד שני: מדובר בחרא של דיסק. יכולתי להתעלם ממנו ופשוט לא לכתוב עליו, אבל צריך קצת אינטגריטי, לא? במיוחד כשזה בדיוק מה שחסר למוזיקה שבדיסק הזה. אז החלטתי להרחיב קצת את היריעה ולכתוב על דברים אחרים, טובים יותר, שהזמר המוביל את הדיסק, עשה עד היום - וככה אולי חלקו של הדיסק החדש במאזן הכללי יהיה פחות דומיננטי.הדיסק המדובר הוא החדש של שרידי "קווין" יחד עם אחד הקולות המיוחדים של הרוק: פול רוג'רס. כותב, מלחין וזמר ענק שמאחוריו יותר ממאה עשרים וחמישה מיליון (!) תקליטים ודיסקים של הרכבים שונים אותם הוביל ביותר מארבעה עשורים. יחד הם נקראים Queen and Paul Rodgers ואני אגיע לדיסק החדש שלהם עוד מעט. בינתיים אני מוציא אותו מה- סי.די ושם משהו אחר: את אחד הדיסקים המוקדמים של להקת Free, שם הייתה ההיכרות שלי עם פול רוג'רס. בזמנים ההם לא היה MTV (וגם אם היה, גולדה לא הייתה מרשה לצפות) והאינטרנט עתיד היה להיוולד כשלושים שנה מאוחר יותר. מי שרצה להיות מעודכן, הקשיב ל- BBC world service בו השמיעו את הלהקות הטובות של אותה תקופה. בשנת 1968 פול רוג'רס היה צעיר בריטיבן 18 וחצי ואני הייתי חייל בסדיר. כשקמתי כל בוקר בחמש, הקשבתי לו בגלים הארוכים מלונדון. בדיוק אז "לד זפלין" נולדו ואריק קלפטון, סטיבי ווינווד, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ' הקימו את blind faith. אבל הצליל של Free היה משהו אחר: בלי הקסאח של זפלין או הילת ה"סופרגרופ" של קלפטון ושות'. הם ניגנו בלוז/רוק בסיסי הכי טוב ונקי שאפשר. השיר שפרסם אותם היה All Right Now, אבל לטעמי היו להם אחרים הרבה הרבה יותר טובים. הגיטריסט שלהם נקרא פול קוסוף, והיו לו ההשפעות הנכונות (מאדי ווטרס, צ'מפיון ג'ק דופרי, ג'והן מייאל ואריק קלפטון) וכישרון בהתאם, אנדי פרייזר היה משורר על הבס, סיימון קירק תופף במרץ – ומעל לכל היה את הקול של פול רוג'רס. אבל אחרי שש שנים ושבעה תקליטים, פול קוסוף, ילד טוב לונדון, כבר לא ממש תיפקד. הוא פיתח התמכרות לסמים, (ומת מהתקף לב שלוש שנים מאוחר יותר), אז השאר קיבלו את ההחלטה הנכונה והתפרקו. כי מה שהיה להם, היה הסך של ארבעתם יחד, ולא היה טעם לחפש מחליף ל- Koss. תוך כמה חודשים רוג'רס קרא לסיימון קירק, הוסיף בסיסט וגיטריסט יוצאי King Crimson ו- Mott the hoople והקים הרכב אחר: Bad Company לא ניסו להיות Free מספר שתיים: הסגנון שלהם עדיין היה בלוז/רוק, אך הצליל היה שונה והכיוון היה אמריקה. אבל כל דבר טוב נגמר פעם, וכשרוג'רס הרגיש שגם ההרכב הזה מיצה את עצמו, הוא פירק אותו בתחילת שנות השמונים. אחר כך הייתה לו תקופה של קריירת סולו בה הוציא כמה תקליטים, הרבה להופיע וגם נתן ביצוע מרגש לשירו הידוע של אוטיס רדינג, Sitting on the dock of the bay. המהלך הבא שלו, באמצע שנות השמונים, נראה על הנייר כמו זיווג משמיים: הגיטרה של ג'ימי פייג' והקול של פול רוג'רס, מה עוד אפשר לבקש? האמת, רק כמה שירים טובים. אבל הצמד המנוסה הבטיח הרבה ולא ממש קיים: The Firm, למרות השם, לא היו פירמה ולא היו בפורמה: שני התקליטים שלהם היו, אין דרך אחרת לומר את זה, משעממים. אחרי "הפירמה" רוג'רס פנה לחלוק כבוד להשפעות שלו: בשנת 1993 הוא הוציא ep שנקרא The Hendrix set שבו עשה (יחד עם הגיטריסט ניל שון) קאברים לא רעים לחמישה שירים של הנדריקס, ואחריו הוציא תקליט כפול שתוכנו נשמע טוב כמו שמו: Muddy waters blues. על מידת הריספקט ממנו נהנה, מעידה רשימת הגיטריסטים שגייס לפרויקט: באדי גאי, רוג'ר ווטרס, סלאש, ג'ף בק, גארי מור, סטיב מילר, בריאן מיי ואחרים. באותה שנה שוקי וייס הביא אותו לפסטיבל הבלוז בחיפה. בתחילת המילניום רוג'רס הקים הרכב שנקרא The Law שאפילו מעריציו השרופים ביותר בקושי מכירים. הרעיון היה לשיר שירים שאחרים יכתבו בשבילו – וגם ינגנו בתקליט. אבל למרות שרוג'ר ווטרס, כריס ריאה ובריאן אדמס היו באולפן, התקליט לא התרומם. בלי שירים טובים, הקול שלו לא הספיק. ואז, ב-2005, פול רוג'רס לפתע הצטרף לסיבוב הופעות של בריאן מיי ורוג'ר טיילור, שרידי "קווין", (ג'ון דיקון הבסיסט עשה בשכל ופרש), שלא הופיעו מאז שפרדי מרקיורי נפטר לפני ארבע עשרה שנים.יש דברים שאסור לנסות ולשחזר אותם. פרדי מרקיורי, עם האקסטרווגנטיות הקאמפית הבי- סקסואלית שלו, העניק לשם "קווין" משמעות מיוחדת. העיבודים הקיטשיים והפסבדו קלאסיים של השירים נסמכו על קול ה- פאלצט שלו, שהגיע לגבהים של שירת אופרה, (כמו שממחיש התקליט שלו, "ברצלונה"). ורוב השירים של "קווין" התבססו על האוקטבות הגבוהות שפרדי מרקיורי הרגיש בהן בבית. לפול רוג'רס אין את המנעד הזה. שלא תבינו אותי לא נכון: לרוג'רס יש קול ענק, אבל הוא באריטון חם ועמוק. אין לו את הרג’יסטרי הגבוה של מרקיורי, שבלעדיו, "קווין", במרכאות כפולות ומכופלות, היא משהו אחר. בכלל, יש להקות שהצליל שלהן מזוהה עם הזמר, שאם הוא הולך, יותר טוב לסגור את הבאסטה. מישהו יכול לתאר לעצמו את "הדלתות" עם מישהו במקום ג'ים מוריסון?, אתFree בלי פול רוג'רס, או את "לד זפלין" בלי רוברט פלאנט? (למרבה הצער, ג'ימי פייג' חושב שכן). אז בסיבוב ההוא לפני שלוש שנים, פול רוג'רס שר את שירי "קווין" בגרסא שלו, וממילא רוב השירים בהופעות היו של Bad Company ו-Free כי זה מה שהקהל ציפה לראות. היו גם דיסק ודי.וי.די בשם "הצ'מפיונס חוזרים" - פרדי מרקיורי ופול קוסוף בטח ישבו שם למעלה וחשבו שיש משהו קצת מורבידי בניסיון של רוג'רס ומיי לשחזר את ה'ליקים' והשירה שלהם. אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור מחזיקים את הזכויות לשם Queen ויש להם מותג ביד, אז הם לקחו ברצינות מוגזמת את שם השיר הישן של "קווין" והחליטו ש- the show must go on למרות הכל, והוציאו חומר חדש עם רוג'רס. הבעיה שלי עם הדיסק מתחילה כבר בשלב העטיפה: איזה מין שם זה Cosmos Rocks ? ולמה בנוסף, השיר הראשון נקרא The cosmos rocking ? בדיסק הזה אין זכר ל"קווין", אבל רוג'רס נשאר מלך, גם כשהוא שר רוק "כבד" וגם כשהוא מוריד הילוך בבלדות. אלא שהקול שלו מתבזבז על ארבעה עשר שירים מיותרים, (כולל אחד שרוג'ר טיילור המתופף מתעקש לשיר עם קול במשקל נוצה) שמעל כולם כתוב בתאורה צבעונית "אצטדיון" ואף אחד מהם לא ייזכר בעוד יומיים. יש בו סינגל בסגנון אייטיז C lebrity כמה קלישאות רוק משומשות וחופן בלדות (אחת מהן, some things that glitter, כמובן מוקדשת לפרדי מרקיורי). במקום להגשים את שמו של שיר מספר שתיים,time to shine, הוא מצליח להיות כמו שיר מספר ארבע: small, עליו הם חוזרים בשיר האחרון: small reprise. כמה סמלי. רק שיר אחד,voodoo הצליח להזיז לי. יותר מכל, מה שחסר בשירים, זה רעב. זהו דיסק של שלושה אנשים שבעים שאיבדו את הניצוץ ופשוט באו לדפוק כרטיס ולעשות קופה. אבל הוא נמכר היטב והטור האירופי כבר סולד אאוט. אני חייב לראות אותם לייב. שוקי שומע?