יום חמישי, 29 בינואר 2009

משפחתי וחיות אחרות

טוב, זה לא ממש פוסט, אלא יותר סמס עם הפנייה למשהו מדליק.
בהפוכה לפוסט הקודם שלי
אמא עזבה ואבא שונא אותי, על כוכבי רוק, אלימות במשפחה ונטישה, כיף לגלות שיש גם כאלה, שסבבה להם עם ההורים. הלינק הוא לקטע מה"גרדיאן" הלונדוני. תדפדפו ותחייכו.
וד"ש בבית.

יום ראשון, 25 בינואר 2009

אמא עזבה ואבא שונא אותי


Tom Petty DVD

Running Down A Dream

כבר כמה ימים שאני חוגג עם די.וי.די חדש של טום פטי. הוא נקרא כמו אחד השירים הידועים שלו: Running Down a Dream.
זהו רוקומנטרי שביים פיטר בוגדנוביץ' באהבה רבה. יש בו את תיעוד חייו של פטי, ההשפעות שלו, תהליך היצירה שלו, והמוזיקה שהוא עושה, מההתחילה ועד היום.
חוצמזה יש בו גם כמה תובנות מעניינות. לטום פטי הייתה ילדות רגילה, עד שאביו נהיה אלים ואמא שלו עזבה את הבית והשאירה אותו מאחור. הוא מספר על איך זה השפיע עליו ועל המוזיקה שלו ואומר שהזעם והכעס בהרבה מהשירים המוקדמים שלו, תודלקו בהרבה יותר ממרד נעורים שגרתי. נראה שזה הסיפור שלא סופר על הרוקנרול. כן, יש המון שירים על יחסי הורים וילדים ופער הדורות. אבל זה רק קצה הקרחון. ג'ון לנון שר על זה ב- Mother וגם מקרטני ב- Only Mama Knows, אך מסתבר שעולם הרוק מלא בעוד הרבה אמנים שחוו נטישה או בית אלים בגיל מוקדם, וששימשו קטליזטור ליצירה שלהם: ארית'ה פרנקלין, מדונה, שינייד אוקונור, ג'ימי הנדריקס וגם בונו ולארי מולן מ-U2. כמו שבונו אומר: "מוות של הורה אחד בילדות משפיע על היצירה שלך, אבל כשאמא שלך מתה ואבא שלך שונא אותך, כמו שקרה לי...בנאדם, האפשרויות שלך הן בלתי מוגבלות..."
טום פטי לוקח אותנו למסע מרתק בתחנות החיים שלו , מימי Mudcrutch התמימים (שאחרי שלושים שנה הוציאו עם פטי דיסק חדש השנה), דרך הגלגולים השונים של ה- Heartbreakers וגם ראיונות מרתקים עם ג'ורג' האריסון ורוי אורביסון זצ"ל, וגם בוב דילן וג'ף לין יבדל"א, הלוא הם ה- Travelling Willburys המופלאים, סטיבי ניקס, ריק רובין, אדי ווידר - ועוד. מי שאוהב מוזיקה בכלל, ואת טום פטי בפרט, יהנה מכל דקה, ויש כאן מאתיים כאלה...

יום שישי, 16 בינואר 2009

בחור ווקאלי בעולם אינסטרומנטלי

David Holmes
The Holy Pictures
עד היום דייויד הולמס היה ידוע בתור מפיק מוזיקלי, די ג'יי ומלחין שלרוב מסתתר מאחורי המוזיקה שלו. הוא יצר פסי קול דמיוניים ( Let's Get Killed,This Film's Crap Let's Slash the Seats, Bow Down to the Exit Sign) לסרטים שלא היו ולא נבראו. בהשפעת מלחיני סרטים קלאסיים כמו אניו מוריקונה, ג'ון ברי ולאלו שיפרין, הפיק סאונדטרקים של טרילוגיית "Ocean" ועוד מסרטי סטיבן סודרברג ודייויד פינ'צר, בהם שילב קטעים שחיבר לצד שירים ידועים יותר וידועים פחות. הוא אחד מאותם אנשים האחראיים לכך שפסי-קול של סרטים הם כבר מזמן לא אוסף סתמי של קטעי מוזיקה ושירים, אלא עומדים בזכות עצמם.
עד עכשיו הולמס היה בחור אינסטרומנטלי. פתאום בא לו להיות גם ווקאלי. בדיסק החדש שלו שנקרא:
The Holy Pictures הולמס החליט, לפתע על סף גיל ארבעים, לפתוח את הפה ולשיר לראשונה בחייו. הולמס לא מתכוון לזנוח את קריירת ההפקה וההלחנה המשגשגת שלו. זה לא שכל השנים הסתתר בתוכו זמר מתוסכל שביקש לפרוץ החוצה. זה נשמע יותר כמו ניסיון (מוצלח מאוד) חד פעמי. אבל הפעם לא מדובר בפסקול של סרט, אלא של החיים שלו. דייויד הולמס יצר תקליט אישי, בעקבות מותם של הוריו. הדיסק נפתח בשיר I heard wonders שנותן את הטון של התקליט כולו. הסגנון הוא "פידבק פופ", פצצת אנרגיה של יותר מחמש דקות. הולמס שר נמוך, חצי לוחש, ואם לא הייתי יודע שזה הוא, הייתי חושב שלהרכב "ג'יזוס ומרי צ'יין" יש שיר חדש. התקליט מלא בהשפעות מגוונות, ובשילובי סגנונות כמו בריאן ווילסון -פוגש-את-בריאן אינו, כמו ב- Story of Ink - ובשירים אחרים אפשר לשמוע השפעות של, ואולי הומאז' ל- "סופט משין", רוברט וויאט המאוחר, קווין איירס ופיל מנזנרה. לעומת זאת Love Reign Over Me הוא פופ רעשני בסגנון "פריימל סקרים". The Ballad of Sara and Jack הוא קטע אינסטרומנטלי המוקדש להוריו של הולמס.
למרות מגוון ההשפעות וההדהודים, הולמס הצליח ליצור שירים שגם עומדים כל אחד בפני עצמו, אבל משתלבים האחד לתוך השני באופן שיכול לגבש אותם ליצירה אחת ארוכה. הצליל של התקליט הוא חם ואנושי, למרות שהולמס הוא מסמפל ידוע וחובב אלקטרוניקה לא קטן.
זה בזכות העובדה שאין כאן ברייקביטים. הכל- כולל כל מקצב מוטורי, רפטטיבי או מה שנשמע כ"לופ"- מנוגן לייב על ידי מוזיקאים אמיתיים (חברי ה-
Free Association המלווים אותו ברוב הפרויקטים שלו) על כלים חמים כמו גיטרה, קלידים ורית'ם סקשן.
למרות שהחליט לשתף אותנו באבל שלו על מות הוריו, הולמס לא יצר תקליט קודר, עצוב או מלנכולי, אלא מהורהר ומלא באהבת מוזיקה. אולי הוא נשמע לפעמים כמו
ג'ים ריד או קראפטוורק, אבל דייויד הולמס לא נותן לנו לשכוח שהוא החבר הסודי בחבורת "אושן". אם הסיבה לתקליט לא הייתה מוות, הייתי אומר שהרווח כולו שלנו.

יום שישי, 9 בינואר 2009

קומבינה לשלושה. חלק 2.


לפני כמה זמן כתבתי כאן על הרכבי Power Trio ובינתיים הסתבר לי שיש מקום לעדכן.
Back Door Slam הם שלושה צעירים (כולה בני 21) מהאי מאן שליד ווילס, שעושים בלוז לא יאמן בהתחשב בגילם. לגיטריסט/זמר שלהם יש קול שכאילו הוקלט במטעי הכותנה בתחילת המאה הקודמת. הם נקראים על שם שיר בלוז קלאסי שגם רוברט קריי ביצע אותו והם הדבר החם של סצנת הבלוז כיום.
גם השלישייה הבריטית
Devills Creek קוראת לדיסק שלה (Bullfrog Blues) על שם קטע בלוז קלאסי, שאחד ממבצעיו, רורי גלאגר זצ"ל – הוא המודל לחיקוי שלהם.
אחרונים, ולא כל כך חביבים (כלפי חוץ. סה"כ הם מאוד צברים) הם מכאן: להקת
אכזבות. הם לא עושים בלוז, אלא מין גראנג' נויז, ונשמעים כמו קינג קרימזון על אסיד. אם לשאול ביטוי מכדורסל, יש כאן שלוש משלוש.

יום שבת, 3 בינואר 2009

לא רק פרצוף יפה

(טרובדור אמריקאי חלק 2)
Rick Springfeild
Venus in Overdrive

בשנות השבעים ריק ספרינגפילד היה יפיוף אוסטרלי שהתחיל בלהקה בשם The Zoot. תראו מה הם עשו ל"אלינור ריגבי". אחר כך הוא התרכך קצת והצליח באמריקה עם להיטים קליטים בסגנון פאואר פופ כמו Jessie’s Girl ,Affairs of the heart או Don’t talk to strangers. ההרמוניות היו הדוקות, ה"הוקס" היו קליטים, הגיטרות היו מהודקות והבנות מרטו את השערות. אבל שנות השמונים נגמרו ובשנות התשעים ספרינגפילד הלך ונעלם. למעלה מעשור הוא ישב באפס מעשה, לא הופיע ולא הקליט חומר חדש. ההיעדרות ממצעדי הפזמונים המחישה לו שקר שם בחוץ ואפשרה לו את החופש להביט פנימה. הוא החל להתעניין בענייני רוח, חיים ומוות וכאלה. לפני ארבע שנים הוא חזר עם "הלם/ הכחשה/כעס/השלמה" אליו תיעל את התסכול והאכזבה בלהיות לא רלבנטי. עברו עוד ארבע שנים, וספרינגפילד עדיין חוקר את המסכות השונות של האהבה, וייסורי הנפש והבשר, ב- Venus in Overdrive. אבל הפעם הגיטרות כבר לא מתוקות, הקול כבר לא חלקלק (וטוב שכך) והשירים חזקים. ספרינגפילד שמע הרבה מוזיקה כשהיה בחופש מאונס, והוא מחובר למה שקורה היום. בשיר הראשון,What's Victoria's Secret? הוא כולל ריף גיטרה שמזכיר במודע את זה של Jessie’s Girl מפעם, אבל מכאן והלאה הוא רק נעשה יותר ויותר אישי, מחוספס ודוקר. I miss that someday הוא בלדת רוק כסחנית על געגועים לדברים שהיו, Mr PC יכול היה בשקט להיות שיר של ה"פו פייטרס" כמו ש- She הוא לגמרי לני קרביץ. רצח ג'ון לנון מקבל טיפול בהלם בשיר המטלטל 3Warning Shots. יש בדיסק שירים בסגנון "גרין דיי" וגם השפעות של הביטלס, אבל כשריק ספרינגפילד עושה שימוש בז'אנר או סגנון מוזיקלי, הוא לא עושה חיקויים, אלא יוצר משהו לגמרי מקורי. הוא יודע לכתוב שירים, מכיר טריק אחד או שניים של הלחנה קליטה ושר עם שכנוע רב. הוא אולי או- טו- טו בן ששים, ולפעמים יש לו את הבלוז, אבל ריק ספרינגפילד לגמרי באוברדרייב.