יום חמישי, 8 ביולי 2010

העץ הוא גבוה Porcupine tree 7/7/10



מפה לשם, כשאני מביט על השבועות האחרונים, אני לא יכול להתלונן. בתוך פחות מחודש, תראו מה היה לי: הבלוז של ג'ון מאיאל, הבלוז- רוק של "פרדות הממשל", המיטב של אלטון ג'ון, והשטיקים של רוד הצרוד...ובין לבין גם ה-J. Views בבארבי, שלא לדבר על עוד כמה הופעות של הרכבים מקומיים.

ואתמול בלילה ביליתי באחד הביתנים הממוזגים ומרובי הבארים, של "גני התערוכה", עם הפרוג - רוק של סטיבן ווילסון ויתר חברי ה - Porcupine tree.

בדרך להופעה חשבתי שחסר להם לאכזב אותי. אחרי הכל, השארתי בשבילם את גרמניה לבדה מול ספרד, וראיתם איך זה נגמר.

אז לא, סטיבן ווילסון לא אכזב אותי. הוא העניק לי שעתיים וחצי של פרוג, הארד רוק וקצת "הבי מטאל", ארוזים בתוך שירים מלודיים עם "ריפים" רצחניים. לי – ולעוד כשלושת אלפים ממעריציו. קהל קטן, מיינד יו, כשמביאים בחשבון שבמועדון המעריצים שלו בארץ, רשומים למעלה מעשרים וחמישה אלף איש. ואיפה הם היו היום כולם? והעשרת אלפים שבאו לראות את "דרים תיאטר"? בטח בבית, מול הפלאסמה.

אבל סטיבן ווילסון הרגיש בבית. זה לא פלא: הוא חי בתל אביב כמה חודשים בשנה עם חברתו הישראלית, ואת יתרת הזמן הוא מבלה בדרכים ובהקלטות, עם "פורקיופיין טרי", או עם אביב גפן. חצי "בלקפילד", רבע בריטי ורבע תל אביבי. אז סטיבן פטפט בעברית, השוויץ עם המבטא ואוצר המילים שלו, והתעניין במונדיאל, ושאל: "כמה כמה"?

הפעם האחרונה שה – Porcupine tree הופיעו כאן, הייתה לפני עשר שנים. בגלל זה הם ניגנו אתמול בלילה קלאסיקות וקטעים ישנים, יחד עם שירים מהאלבום החדש.

אני אוהב את הפרוג שלי עם מעברים מוזיקליים שקטים, קרשדנו'ס סוערים, טקסטים אפלים ואפוקליפטיים משהו, תאורת לייזר אולד סקול, מיצג פסיכדלי- סוריאליסטי על המסך, מכונת עשן, "בייס דראם" כפול, השפעות של "פינק פלויד", דיסטורשן באוזניים, ווליום גבוה וסולו גיטרה שרוברט פריפ היה חותם עליו – וזה בדיוק מה שקיבלתי; סטיבן ווילסון וארבעת חבריו, טלפתיים כנראה: הם קראו את אחרונת המחשבות שלי. זה היהכאילו ששנות ה"פרוגרסיב" של הסבנטיז לא נגמרו אף פעם.

אלה היו מאה וחמישים דקות במנהרת הזמן, ואהבתי כל שנייה.

אם לעשות פרפראזה על השיר שלהם: ,”Time flies ככה זה כשנהנים.