יום שבת, 28 במרץ 2009

בראשית היה בלוז


לגמרי במקרה גיליתי השבוע dvd חשוב וכייפי, שלא ידעתי על קיומו. שמחתי לגלות שאחרי שעשו סרטים על ריי צ'רלס, בובי דארין וג'וני קאש, החליט מישהו (בעצם מישהי: הבמאית דארנל מרטין) לעשות סרט על הולדת הרוקנ'רול וה- R&B. הסרט נקרא Cadillac Records והוא מספר את סיפורה של חברת התקליטים CHESS. בתחילת שנות החמישים נכנס למועדון בשיקגו צעיר בשם מקינלי מורגנפילד, שניגן בלוז כמו שאף אחד אחר לא ניגן לפניו. בעל המועדון, צעיר יהודי ואמביציוזי בשם ליאונרד צ'ס (השחקן אדריאן ברודי), החליט להחתים אותו בחברת התקליטים שעדיין לא הייתה לו. זה היה צעד לא פשוט באותם ימים, כי מוזיקת הבלוז הייתה אז נחלתם של השחורים בלבד. צ'ס משנה את שמו של הכישרון הצעיר ל- מאדי ווטרס, (השחקן ג'פרי רייט - "סוריאנה" , "ג'יימס בונד" - מתגלה כבלוזיסט אמיתי) - והשאר כבר היסטוריה. אחריו הוא מחתים את ווילי דיקסון, האולינג וולף, ליטל וולטר וצ'אק ברי (מוס דף)- והופך את תעשיית המוזיקה על פיה. היהלום של הלייבל היא זמרת אלמונית עם קול מדהים בשם אטה ג'יימס. מגלמת אותה ביונסה, השרה כמה משיריה הגדולים ונותנת הופעה משכנעת עם כל הכאב, המורכבות וההתמכרות שהיו בזמרת האדירה הזו.
זה
סיפור על יזם ומגלה כישרונות שהיה נוהג להעניק לטאלנטים שלו מכוניות קאדילק חדישות. סרט על תחילתו של הבלוז המסחרי, על כל הסקס, הסמים והרוקנ'רול שהיו בו ועל איך שהלבנים הפקיעו אותו . שנים אחר כך, פיצו ה"ביץ' בויז" את יורשיו של צ'אק בארי על הדמיון של השיר: Surfin’ usa לשירו Sweet Little Sixteen וגם ווילי דיקסון קיבל מיליון דולר מ"לד זפלין" על ה"השראה" שקיבלו לשיר: Whole lotta love משירו You Need Love.
הבלוז הוליד את הרוק, המטאל וההיפ-הופ, אבל רובם של חלוצי הבלוז האלה זכו להכרה של הממסד המוזיקלי רק אחרי מותם, ונכנסו, באיחור של שנים, למקום המתאים להם, ה- Hall of Fame.

הבלוZZ שמאחורי הזקן


אין הרבה הרכבי בלוז- רוק שמנגנים ארבעים שנים יחד, אבל השלישייה הטקסנית "זי. זי. טופ" מחזיקה מעמד ולא עושה רושם שהיא מתעייפת. ההומור בשירים שלה בטח עוזר.
הם התחילו להופיע בשנות השבעים כתוצאה מאיחוד של שתי להקות יריבות: הגיטריסט בילי גיבונס היה בהרכב שנקרא Moving Sidewalks דסטי היל הבסיסט ופרנק בירד המתופף, באו מלהקה בשם American Blues. לשני האלבומים הראשונים שלהם היו שורשים של בלוז דרומי והשלישי כלל את השיר שהפך לאחד המפורסמים של ההרכב,
La Grange, עם ריף גיטרה שהפך לסימן ההיכר שלהם, והיה מבוסס למעשה על Boogie Chillen של ג'ון לי הוקר.
במשך השנים הם ידעו להתאים את עצמם לשינויי הזמן, כשאימצו צליל סינטיזיירים בשנות השמונים, וכיכבו ב-MTV עם קליפים ללהיטים כמו
Legs או Sharp dressed man.
גיבונס והיל החלו לחבוש כובעי מצחיה ומגבעות מוזרות ולגדל זקן ארוך, שהפכו לסימני ההיכר שלהם. דווקא המתופף פרנק נשאר עם פרצוף מגולח והסתפק בשם המשפחה Beard.
כשאומרים בלוז טקסני מודרני, השם הראשון שקופץ לראש הוא אולי סטיווי ריי ווהן, אבל מאחורי הזקן של ביל גיבונס מסתתר אחד הגיטריסטים היותר טובים של הדרום. תשאלו את
הרולינג סטונס, או תקשיבו לשירים כמו Brown Sugar (לא זה של הסטונס, למרות שגם כאן הנושא הוא הרואין), "ישו עזב את שיקגו" או "בלו ג'ינס בלוז".
אצל ZZTOP הבלוז הוא עניין רציני: לפני כמה שנים הגיעה אליהם חתיכת עץ מהצריף בו גר אחד מאבות הבלוז,
מאדי ווטרס. הם בנו מהעץ הזה גיטרה, קראו לה בשם Mudwood ושלחו אותה לסיבוב מחוף לחוף כדי לגייס תרומות למוזיאון הבלוז של הדלתא. כבוד.

יום שישי, 13 במרץ 2009

Jack of all trades


The Dead Weather
הסופרגרופ החדש של ג'ק ווייט
ה- White Stripes צצו לראשונה בדטרויט בשנת 1997, מצוידים בגיטרה, סט תופים וכמה ריפים כסחניים. הם נראו כמו תאומים לבושים באדום – וכולם חשבו שהם אח ואחות. אבל כבר אז הם היו זוג גרוש. ג'ק ווייט כתב שירים שהושפעו מבלוז, פולק- רוק, הקינקס, קפטן ביפהארט, דיסקו- מטאל וגראז' רוק. הוא התגלה כנגן גיטרה וירטואוז, ומג ווייט הסתתרה מאחורי סט תופים מינימליסטי וידעה בדיוק מתי לא לתופף. אחרי ששה אלבומים, ג'ק התחיל להשתעמם וייסד עם הזמר ברנדן בנסון את ה- Raconteurs, שהוגדרו כ"להקה חדשה של חברים וותיקים". ההרכב הוציא שני אלבומים, ובמקביל ג'ק ווייט התארח אצל הרולינג סטונס בסרט ההופעה של סקורסזי, הקליט את שיר הנושא של הג'יימס בונד האחרון יחד עם אלישיה קיז, השתתף בהקלטת הדיסק החדש של בוב דילן, (אלבום טריביוט להאנק וויליאמס, שייצא בקרוב), ועשה פארודיה על אלביס. בינתיים, בסיבוב האחרון של ה"רקונטורס", להקת החימום הייתה צמד גיטרה-תופים שעושה pאנק-בלוז, בשם The Kills. באמצע הטור, ג'ק ווייט איבד את הקול. במקום לבטל הופעות, ג'ק ביקש את אליסון מוסהארט, הזמרת של הKills, להחליף אותו. מפה לשם, הם החליטו לכתוב ביחד, ואחרי כמה ימים כבר היה להם מספיק חומר לאלבום. הם צירפו אליהם את דין פרטיטה מה- Queens of the Stone Age, על גיטרה; על הבס ג'ק לורנס מה"גרין הורנס" וה"רקונטרס", וג'ק ווייט בתפקיד מגי: על התופים. לפני יומיים ג'ק ווייט הציג במסיבה פרטית ל- 150 איש, ביניהם שריל קרואו ומג ווייט, את ההרכב החדש: The Dead Weather. הם ניגנו עשרים דקות וסיפרו שביוני ייצא הדיסק שלהם. הוא ייקרא בשם Horehound, ויהיו בו עשרה קטעים, ביניהם קאבר לשיר של דילן. הסינגל נקרא: Hang You From the Heavens והבי-סייד, הוא קאבר ל-Are freinds Electric של גארי ניומן מהאייטיז. המוזיקה של ה- Dead Weather מושפעת באופן טבעי מהמוזיקה שכל אחד מהחברים עושה בלהקה האחרת שלו: שלושת הגברים רוקחים תערובת בוצית של רוק גיטרות פסיכדלי, מקצבים בוטים ונפיצים, ומעליהם אליסון בשירה הנעה בין הבתולי לחושני. בשונה מהשם שלהם, ה- Dead Weather מלאים חיים.
עוד על צמדי גיטרה/תופים אפשר לקרוא כאן.

יום ראשון, 8 במרץ 2009

תודה לאל. יש חיים על המאדים.


בדרך כלל אני כותב על מוזיקה, ואם יש לי יציאה לכיוון טלוויזיה, זה גם קשור למוזיקה: כמו במקרה בו כתבתי על "הסמויה" או על סדרת הפרסומות של ב.מ.וו.
גם הפוסט הזה עוסק בסדרות טלוויזיה, כאלה שהמוזיקה בשבילן היא הרבה יותר מכמה שירים בפסקול.
Life On Mars היא גן עדן לאנגלופילים. זו סדרת מתח בריטית מעולה שבגלל השם שלה, אפשר לחשוב שהיא מז'אנר המדע הבדיוני, אבל היא לא. אולי רק קצת. השנה היא 2006. סם טיילר הוא בלש במנצ'סטר שמנסה לגלות מי חטף את החברה שלו ובמקביל חוקר סדרת רציחות אלימה. אבל אז הוא נוסע ברכב, ברדיו מתנגן
"החיים על מארס" של דייוויד בואי, ולפתע- תאונה. סם טיילר נפגע קשה ומתעורר ב...שנת 1973. הוא לא יודע אם הוא נסע בזמן, איבד את שפיותו או נמצא בחלום, או גרוע מזה, שרוי בקומה. הוא מוצא את עצמו ביחידת משטרה קוקנית, עם בלשים מצ'ואיסטים, סקסיסטים ואלימים, בפיקודו של בוס קשוח. הוא מנסה ליישם שיטות בילוש מודרניות, אבל זה באמת מיותר: ממילא כולם מסביב מפברקים ראיות ומוציאים הודאות במכות. חוץ מזה, אין מחשבים, אלא מכונות כתיבה ישנות, וכשהוא מנסה להסביר על דנ"א, חושבים שהוא מדבר יוונית. הסדרה המיוחדת הזו נמשכה שתי עונות מקוריות עם סיום מופתי. סצנות האקשן מלאות בשירים המוקדמים והקלאסיים של בואי, רוקסי מיוזיק, באד קומפני, ויסאג', אולטראווקס, אטומיק רוסטר (שקליר כתב עליהם פוסט מחכים) ועוד.
גם האמריקאים התרשמו, והרימו
גרסא משלהם, עם הארווי קייטל המצויין ומייקל אימפריולי, שגילם את כריסטופר מולטיסנטי ב"סופרנוס".
בינתיים, האנגלים השרוטים לא התבטלו, עשו סדרת "ספין אוף" ונתנו גם לה שם מתוך שיר של בואי:
Ashes to Ashes
השנה היא 2008. הבלשית אלכס דרייק
חוטפת כדור מפושע סדרתי ומתעוררת ב...תחילת שנות השמונים בלונדון. נשמע כמו אטריות מחוממות? תחשבו שוב. אלכס דרייק מוצאת סביבה את כל הבלשים המחוספסים מ"החיים על מארס" ובראש מתנגן לה כל הזמן השיר של בואי. הטרדה מינית היא מושג שעדיין לא הומצא בתחילת שנות השמונים, וטקס חניכה בו היא צריכה לחשוף את ישבנה, הוא רק אחד הדברים שהיא צריכה להתמודד אתם, לפני שהבלשים חובבי הבירה יקבלו אשה כשווה בין שווים. בשונה מסם טיילר מהסדרה הקודמת, אלכס דרייק מודעת למצבה: היא יודעת שהיא נמצאת בתוך תת-ההכרה שלה ושכל מה שקורה לה, מתרחש בתוך ראשה שלה בלבד. אבל זה לא מפריע לה לפענח בכל פרק מקרה פשע אחר, ובמקביל גם לפתור את רצח ההורים שלה, שאותם, ואת עצמה כילדה, היא פוגשת בסגנון "בחזרה לעתיד". אלכס דרייק, כמו הסדרה כולה, לא לוקחת את עצמה ברצינות. בדיאלוגים שיש לה עם השוטרים והגנבים המקיפים אותה, היא מודיעה להם שהם לא אמיתיים ושהם בסך הכל יצירי המוח ההוזה שלה. כשהיא שואלת את אחד הבלשים על או.סי.די (Obsessive Compulsive Disorder), הוא אומר לה שהוא מכיר רק את או.אם.די (Orchestral Manoeuvers in the Dark). כמה אנגלי.
הליצן מהשיר של בואי מופיע בסיוטים של אלכס דרייק, על תקן של מלאך המוות, ומלבדו מלא הפסקול בקלסיקות הבריטיות של שנות השמונים. תענוג לעיניים ולאוזניים. או כמו שאפשר לומר רק באנגלית:
Life on Mars has risen from the ashes…