יום שבת, 27 בספטמבר 2008

כיילב נובח Kings of Leon - Only by the night


מקובל לחשוב שהתפתחות היא דבר חשוב ליצירה מוזיקלית של זמר או להקה. אבל שמירה על סגנון מסוים היא לא תמיד דריכה במקום, והתקדמות היא לפעמים צעד מיותר הצידה. KOL עשו במשך הקריירה המהירה שלהם הרבה צעדים לכיוונים שונים, רק שכרגע זה נשמע יותר כמו אחד- לפנים- שניים - לאחור. הם התחילו לפני שבע שנים כלהקת גראז' רוק דרומית וכל העניין הזה של המוזיקה היה עבורם סוג של שחרור: את ילדותם העבירו שלושת האחים לבית פולוויל במושב האחורי של מכונית אביהם, כומר אוונגליסטי שלקח אותם לסיבובים בלתי נגמרים של הטפה לסגפנות ברחבי אמריקה. כשהם גילו את הרוק, הם אימצו את כל הקלישאות שבאות אתו: שיער ארוך, שפמים וג'ינס קרועים. המוזיקה שהם יצרו התאימה לתדמית: רוק ביצות מלוכלך ומחוספס, שהלם את קולו החורק והסדוק של האח כיילב. זה היה הסגנון שלהם ב- אי.פי. Holly roller novocaine ובאלבום הראשון Youth & young manhood. אבל כשהם ניסו לרכב על פר הפרא הזה ששמו רוקנ'רול, הוא התחיל להעיף אותם לכל מיני כיוונים: באלבום הבא Aha Shake Heartbreak הם כבר שידכו בין לינרד סקינרד, קרידנס וריי דייוויס והשפעות בריטיות נוספות, כיאה ללהקה שמוכרת יותר אלבומים באנגליה וניו-זילנד מאשר בארה"ב מולדתם. זה היה אלבום פתוח ומחושב יותר – והמצליח ביותר שלהם עד היום. בזה שבא אחריו Because of the times הם הפגישו את הפוסט-פאנק ('פ' דגושה) עם פרוגרסיב ויצא להם אלבום אפל משהו, או כמו שמישהו אמר: "זה כאילו שאלן פרסונס נתן לאחים אולמן את ספינת החלל שלו". מי שהביט למעלה, יכול היה לראות שמעל לראש שלהם, יוצקים כבר את תקרת האצטדיון. בשנה וחצי שעברו מאז אלבומם הקודם, Kings of leon השלימו את המהפך. האחים כיילב, ג'ארד ונתן פולואוויל, ובן הדוד מת'יו שינו פאזה: מלהקת ביצות מחוספסת הם נעשו הרכב שמוכר מיליונים. מלהקה שממלאת אולמות, הם הפכו למי שמופיעים לפני עשרות אלפים בכל הופעה: במשך תקופה ארוכה הם חיממו את "פרל ג'אם" ואת U2 וזה לא עשה להם טוב. פתאום הסיפורים הקצרים שהם נהגו לספר בשירים שלהם לא התאימו לבמות הענק ולדוכני המרצ'נדייס. הם גילו שאי אפשר לעלות על במת ה"וומבלי" כשהמגפיים מלאים בוץ והחליטו לשפר את הסגנון. הבעיה היא שהם הלכו על המנוני אצטדיונים. חבל. בשביל זה יש את "קולדפליי. מ- Kings of Leon ציפיתי לעוד מאותו דבר, אלא שהדבר הזה נעלם, יחד עם רוחם של האחים אולמן שירדו מהספינה והשאירו את KOL לחפש את עצמם לבד בין הגלקסיות. על ההתחלה של Only by the night ברור שמשהו אחר, ולאו דווקא טוב, קרה להם. השיר הראשון Closer מתחיל עם אפקט רפטיטיבי של גיטרה ותיפוף מונוטוני ואחרי חצי דקה מייגעת מגיע הקול של כיילב. הקול אותו קול: צרוד, עייף, עושה טובה שהוא פותח את הפה – בקיצור, כל מה שתמיד משך אותי אצלם. אבל השיר לא שיר, המנגינה לא קיימת והתוצאה אפילו מרגיזה. בקטע השני Crawl, הם קצת מעלים את הרף וגם הסינגל Sex on fire מזכיר ימים טובים יותר, אבל משם והלאה הם חוזרים לאכזב. Use somebody אפילו מזכיר את "פוליס", אבל זו של תקופת Synchronicity וזה בטח לא יכול להיחשב כמחמאה. דיסק חדש עם אחד עשר שירים שמתוכם שניים הם בינוניים פלוס והשאר מינוס מינוס זה לא מה שחשבתי לקבל מהם לראש השנה. בעמוד שלהם ב myspace כיילב מספר שהוא לא ממש זוכר את תהליך הכתיבה של הדיסק החדש, כי רוב הזמן הוא היה על כדורי שינה. זה מורגש, השירים החדשים פשוט מרדימים. חבל, כי בפעם האחרונה שהוא שר על הרדמה מקומית, ב- Holly roller Novocaine מ- 2003 הוא היה רענן ומלהיב. אבל הפעם הכיילב נובח וכבר לא נושך. אני מקווה שבפעם הבאה יזרוק לנו עצם. אני קורא את מה שכתבתי לפני שאני מעלה לבלוג ואני שם לב שכשאני מתייחס ליצירה הקודמת שלהם, אני מדבר על אלבומים, וכשאני כותב על האחרון, אני קורא לו "דיסק". זה בטח לא מקרה. אבל מוקדם מדי להספיד את KOL. בלילה, כשהם יורידו את המגפיים, הם ייזכרו בביצות של נשוויל, טנסי, בקונפדרציה הדרומית, דגל המורדים ורוח הדיקסי – וזה יבוא להם טוב. יש להם עוד הרבה מה להגיד, וכיילב הוא זמר בליגה של ניל יאנג וברוס ספרינגסטין ולא ייקח הרבה זמן עד שהוא יחזור לנשוך. נכון שעכשיו אני מעדיף כל שיר של Gomez כשאני רוצה להאזין למשהו עם אינטגריטי, על פני האחרון של KOL, אבל אני כבר מחכה לאלבום הבא שלהם.

יום חמישי, 25 בספטמבר 2008

באנו לכייף


באמצע הדיסק החדש של איזבו הייתה לי לפתע תובנה: אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה. וזו לא קטילה של איזבו. להיפך. אבל בשביל להסביר את עצמי, אני צריך לחזור חמש שנים לאחור. זה הזמן שחלף בין הדיסק הראשון של איזבו, The Fun Makers, לבין הדיסק הנוכחי. איפה הם היו ומה הם עשו במשך ההפסקה הארוכה הזו, זה עניין כבר לרשימה אחרת, אבל כשמאזינים לשני הדיסקים ברצף, מסתברים כמה דברים: 1) ההשפעות העיקריות שלהם לא השתנו: לד זפלין, מוסיקה ערבית, רד הוט צ'ילי פפרס, טריפונס. 2) ההלחנה השתפרה, וכמוה גם הנגינה והפקה (טוב, זה היה ממש גרוע אם הם היו דורכים במקום ולא מנצלים את כל הזמן הזה בשביל ללטש את היכולות שלם). 3) הדיסק הזה הוא ממש טוב. לא מושלם, אבל טוב +. נכון, אין בו פילרים, אבל כמו בחיים, יש בו שירים טובים יותר, כמו: Slow disco Morning Hero, וטובים פחות, כמו שיר הנושא - וחבל שאין בו יותר מהסוג הראשון. בהתחשב בזה שהדיסק הקודם יצא לפני כל כך הרבה זמן, אפשר היה בשקט לקחת שניים שלושה מהשירים היותר טובים שהיו בו, ולכלול אותם בדיסק החדש, מה שהיה הופך אותו ללא פחות ממעולה.. אם לחזור לתובנה שאתה פתחתי, מסתבר שלא הרבה השתנה במוסיקה במשך חמש השנים האחרונות, כי הדיסק הקודם של איזבו וגם הנוכחי, רלבנטיים היום באותה מידה. ואם להקצין את זה עוד יותר, אז הדיסק הנוכחי היה יכול לצאת לפני חמש שנים ולהשתלב בפסקול התקופה בלי שום בעיה. זה שאמנים עכשוויים מושפעים ממה שעשו לפניהם זה דבר ידוע, השאלה היא מה הם עושים עם כל ההשפעות האלה. במקרה של איזבו התשובה היא: רק דברים טובים. מהאזנה להאזנה מסתבר שרן שם טוב הוא כשרון שאין לנו כאן הרבה כמוהו, וששאר חברי הרכב משלימים אותו. אחד הדברים שבולטים במוסיקה של איזבו הוא שהם באו ליהנות. הרבה שמחה ואהבה למוסיקה נשפכות מהדיסק. וגם, מצד אחד הם מתייחסים למוסיקה שלהם ברצינות – ומצד שני, הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יש בדיסק אווירה של כיף והרבה פאן. חוץ מזה, מי שמסוגל לחבר שיר בשם “Shawarma hunters”, מגיע לו פרגון...

יום שלישי, 16 בספטמבר 2008

ריצ'רד רייט מ"פינק פלויד מצטרף ל- Great gig in the sky


זהו. כבר לא יהיה איחוד של ה"פינק פלויד". הם הגיחו לפני כמה שנים לכמה שירים ב-Live Aid ועכשיו,אם הם ירצו לחזור על זה, הם יצטרכו לחפש מחליף לריצ'רד רייט, שמת אתמול מסרטן בגיל 65. גיל מבוגר (אני יודע שזה נשמע נורא) יחסית לכל אותם אמני רוקנ'רול שמתו צעירים מדי, אחרי שההצלחה עלתה להם לראש ופשוט פוצצה להם אותו. מי ברובה, כמו קורט קוביין, מי ממנת יתר, כמו ג'ניס ג'ופלין, ומי על ידי קיאו שלו, כמו ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - והרשימה ארוכה מדי כדי לפרט אותה כאן. אולי זה שווה פוסט נפרד. אבל יש כל כך הרבה שצריך להזכיר אותם, עד שזה יכול בשקט לפרנס בלוג שלם. ריצ'רד רייט לא היה דמות צבעונית כמו ריק ווייקמן מ-"יס" ולא שבר פסנתרים בהופעות כמו קית' אמרסון מ- ELP. הוא היה נחבא אל הקלידים. סיד ברט, דיוויד גילמור ורוג'ר ווטרס, כדרכם של זמרים וגיטריסטים, היו בחזית בעוד רייט והמתופף ניק מייסון היו מאחור. רייט גם נחשף לצד האפל של "פינק פלויד" כשפוטר ממנה לתקופה קצרה, בעקבות סכסוך עם גילמור. האחרון בטח מרגיש הקלה על שהספיק להתפייס עם רייט וגם שיתף אותו בהקלטה ובהופעות של On an island. אחד הקטעים המפורסמים שריצ'רד רייט כתב, The great gig in the sky נשמע היום כמו קינה המוקדשת לו ולכל אותם האמנים שנותנים עכשיו את ההופעה הגדולה בשמיים, והביטוי "סופר גרופ" קטן עליהם. Wish you were here, אבל זה כבר לא יקרה. מישהו אמר שהיתרון של כל מי שהיו בני טיפשעשרה בשנות הששים זה שהם ראו את כל השמות הגדולים בהופעה חיה בזמן אמת. החסרון הוא, שהם יוכלו להתראות אתם בקרוב.

וול סטריט שאפל


הידיעות על קריסת הבנקים והבורסה בארה"ב, העלו על פני חיוך אווילי. לא, אני לא שמח לאידם של אחרים, וזה ממש לא נושא לצחוק עליו, אבל מה לעשות שצמד המילים "וול סטריט" מזכיר לי את The wall street shuffle של אחת הלהקות האהובות עלי: 10cc. הם התפרסמו עם להיטים כמו I'm not in love, או Dreadlock holiday אבל היו להם עוד עשרות שירים מלאים במשחקי מילים והתחכמויות ו- Toungue in cheeck. (דרך אגב, עשרה סי.סי זו כמות הזרע הממוצעת שגבר פולט, וזה המקור לשם הלהקה). אפשר לקרוא להםהם סרקסטים, אבל אני לא נשאר אדיש מול שורות כמו: Do the wall street shuffle / let your money hassle / bet you'd sell your mother / you can buy another ובמיוחד שהן מולבשות, כמו בכל השירים שלהם, על מנגינות קליטות מלאות "הוק'ס" זכירים. וכשאני שומע את הפזמון: "אוה הווארד יוז, האם הכסף שלך עשה אותך יותר טוב, האם אתה מחכה לשעת כושר כדי לדפוק אותי, כי אתה גדול מספיק?" אני חושב על השמות האחרים שיכולים לבוא במקום שמו של המיליארדר התמהוני. הקליפ של השיר נראה היום קצת מיושן ותמים, אבל תמימים תמיד היו סחורה טובה בוול סטריט, עד השבוע. אני מקשיב ל- 10cc ושמח שתמיד העדפתי את חברתם ואת זו של האחים אולמן, על פני חברת האחים ליהמן.

יום ראשון, 14 בספטמבר 2008

השילוש הקדוש, או: הקומבינה לשלושה

למרות שזה יכול להשתמע מהכותרת, לפוסט הזה אין כל קשר לאב, לבן ולרוח הקודש כמו גם למנאז'- א- טרואה (אני נמנע מלכתוב על דברים שאני לא בקיא בהם), אלא על השילוב של גיטרה - בס - תופים: הרכב רוק שבו רק "חטיבת קצב" (Rhythm Section) וגיטרה. בלי קלידים או גיטרת קצב, (הגיטרה המובילה עושה הכול), ואחד הנגנים מבצע גם את קטעי השירה. (מה שאומר שיותר גרופי'ס מתחלקות על פחות אנשים, וזו שמעדיפה את הזמר, מוצאת את עצמה במיטה עם ההיא שבאה בשביל הגיטריסט). רוקנ'רול בייבי, פחות זה יותר. בקצור, אני מדבר על Power Trio.
זאת אומרת שאייקונים המונים ארבעה או חמישה חברים בלהקה, כמו "לד זפלין", ה"מי", Free, ה"ראמונ'ס", ה"סטוג'ס","קווין", וה"רולינג סטונ'ס" למשל, לא יכולים להשתייך לקטגוריה הזו, למרות שלא חסר להם "פאואר" ושהמוזיקה שהם יצרו, הושפעה מהפורמט וחיקתה אותו.

מזל טוב, יש לנו שלישייה
אומרים שדברים טובים באים בזוגות. דברים ממש טובים, באים בשלישיות. ההיכרות שלי עם ה Power Trio התחילה בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, באדיבותם של ג'ימי הנדריקס, ה- Cream וה"מאדי ווטרס טריו". רק לאחרונה, סגרתי שני מעגלים: נסעתי לפני שנתיים לאיחוד של קלפטון - ברוס - בייקר ב"רויאל אלברט הול", וגיליתי את השילוש המקורי שהתחיל את הכול כמה שנים לפני כן, הלוא הם ביל היילי וה"קומטס", שייסדו את הטרנד. לאוזניים של היום הם נשמעים כמו חבורת צופים, אבל אז היה מדובר במהפכה אמיתית. באותה תקופה פותח האמפליפייר, שאפשר להגביר בצורה רצינית את הבס, וכשזה ניגן בווליום גבוה, הגיטרה והתופים היו יכולים לתת בראש מבלי לדאוג שלא ישמעו את הבס.
כל החשמל הזה אפשר לשלושה אנשים להישמע כמו להקה של הרבה יותר נגנים וליצור אימפקט רב דציבלים. מהר מאוד נוספו לגיטרה אפקטים כמו "וואה - וואה", "דיליי" "דיסטורשן", "פאז", ו"ססטיין" והרכבים כמו Blue Cheer או Rush לקחו את המוזיקה לכיוון "הארד רוק" ו- Heavy Metal. לא התלוננתי. גם "גראנד פאנק" היו בעסק, עד שהם התקשו (או שמא לא התקשו) עם הגרופיות והפכו לרביעייה. עד אז, הגיטרה-בס- תופים שלהם מכרו 25 (עשרים וחמישה) מיליון תקליטים ושברו את השיא של ה"ביטלס", כשכל הכרטיסים להופעה שלהם באצטדיון "שיאה" בניו-יורק אזלו תוך 72 שעות. כמו כן האזנתי באותה תקופה ל ZZ Top, BTO, Beck-Bogart-Appice, The Jam - Johnny Winter's Blues Experiment
וכמובן ל- Robin Trower שאחרי שעזב את "פרוקול הארום", דומה היה שרוחו של ג'ימי הנדריקס נכנסה בו, והשמחה הייתה גדולה. למזלי, ראיתי כמה מההרכבים האלה בהופעה, בזמן אמת. מפה לשם שנות הששים נגמרו, שנות השבעים פינו את מקומן לשנות השמונים (הזמן טס כשנהנים), הגראנג' הגיע והשלישיות המשיכו להפציץ: "נירוונה" ", "פרימוס", "דינוזאור ג'וניור", "ת'רפי?", ה"מלווינ'ס", "גרין דיי" ו"ג'ון ספנסר" יצרו "קיר סאונד" והראו לכולם כמה רעש אפשר לעשות עם עשרה מיתרים וסט תופים. הגדיל לעשות רוברט פריפ כשטבע את המונח “double power trio” כשבסוף שנות התשעים היו באחד מגלגולי "קינג קרימזון" שני גיטריסטים, שני בסיסטים ושני מתופפים.... באותה תקופה צברתי גם הרבה שעות טיסה עם Gov’t Mule, King’s X ו- Police. אבל למה לדבר בלשון עבר? הרבה מההרכבים האלה אני שומע עד היום, וכמה מהם נותנים לי כוח לכתוב את הפוסט הזה, ממש עכשיו, as we speak. ה"פאואר טריו" עדיין לא מת: שלישיות חדשות צצות כל הזמן: אני לא ממש בעניין של Muse אבל מאזין ל-Wolfmother ,John Mayer Trio, אלא שכשמדובר בגיטרה – בס – תופים, כמו בז'אנרים אחרים במוזיקה, אני עדיין הכי נהנה מהדברים שנוצרו פעם. והיום רק Radio Moscow עושים את זה כמו אז.

יום ראשון, 7 בספטמבר 2008

אני מה שאני שומע. בערך.


תמיד ידעתי שאני איש של ניגודים ולא פעם אמרו לי שיש לי סתירות פנימיות. אבל עכשיו זה קיבל גושפנקא מדעית. מסתבר שערכו עלי מחקר. פרופסור אדריאן נורת' מאוניברסיטת 'האריוט ווט' מסקוטלנד, אמנם לא התכוון אלי באופן אישי, אבל הוא קובע שאפשר להגדיר את האופי והאישיות של אנשים, לפי סוג המוזיקה שהם שומעים. מזמן מדברים על זה שמוזיקת הבי מטאל פונה לדופקי ראשים צעירים, רווקים ומחוצ'קנים ושהמוזיקה של בריטני ספירס ודומותיה קוסמת בעיקר לברביות כדוגמתה, אבל פרופסור נורת' לקח את זה צעד אחד קדימה: הוא ערך סקר בין שלושים וששה אלף משתתפים (!) והוא טוען משהו כמו: "אמור לי מה אתה שומע ואומר לך מי אתה". נשמע מעניין, אבל אני לא מכיר הרבה אנשים שנצמדים לסוג מוזיקה אחד. בכלל, זה מה שיפה במוזיקה, שהיא מלאה בז'אנרים שמשפיעים ומושפעים זה מזה. מה שמביא אותי לשאלה בנוגע למחקר של הפרופסור הסקוטי: מה בנוגע לאנשים, ויש לא מעט כאלה, בעלי טעם אקלקטי שאוהבים כמה סוגי מוזיקה במקביל?. אני למשל, מוגדר לפי תוצאות המחקר כבעל ביטחון עצמי גבוה, יצירתי, עדין ונדיב, לא מוחצן - אבל בטלן - וכל זה כי אני נהנה לשמוע בלאק סאבאת', לד זפלין ושאר רוק כבד; לעומת זאת, בגלל שאני אוהב גם את המוזיקה של ווילי נלסון ולפעמים קצת גלן קמפבל (הכיסוי שלו ל- Times like these של ה'פו פייטרס' ממש מצויין), אז כמו כל אוהבי מוזיקת קאנטרי אני דווקא חרוץ וכן מוחצן. ויש עוד סתירות באופי שלי: זה שאני אוהב בלוז ולפעמים גם צ'ייקובסקי, עושה אותי לבעל הערכה עצמית גבוהה, אבל יחד עם זה, מופנם...וכל מיני להקות אינדי שאני שומע, מגדירות אותי כבעל הערכה עצמית ירודה, עצלן (שוב), וממש לא עדין. אבל מה, קריאטיבי...אגב, המחקר לא מתעסק עם אוהבי מוזיקת עולם או פולק, ומעניין איך הוא היה מאפיין אוהבי מוזיקה ישראלית...דרך אגב, המחקר נמשך, ומי שרוצה, יכול להשתתף.
אז מצד אחד, טוב שיש מחקר שמבטל את הסטיגמה של חובבי רוק כבד כדכאוניים ובעלי נטיות אובדניות המהווים סכנה לעצמם ולחברה, ושקובע שיש להם הרבה משותף עם חובבי מוזיקה קלאסית (טוב, לבטהובן יש כמה 'ריפים' שחבל על הזמן) - אבל מצד שני, אם אני מנסה ללמוד משהו מהמחקר הזה, אני מבין שאני...מבולבל.
נזכרתי גם במחקר קודם של הפרופסור הנכבד, שגם הוא עסק במוזיקה ואישיות, וגם בו היו כמה ממצאים מעניינים:
מאזיני היפ הופ עושים יותר סקס, עם יותר בני זוג (טוב,לא סתם הקליפים שלהם מלאים כוסיות שמנענעות את הישבן) ולעומתם רק 1.5 אחוזים מאוהבי מוזיקת קאנטרי קיימו יחסים עם יותר מבן זוג אחד (אבל בטח רבים מהם מפנטזים על דולי פרטון)...חמישים אחוז מאוהבי 'היפ הופ' הודו בביצוע מעשה פלילי, אבל גם החנונים לא יוצאים נקיים: רבע מחובבי מוזיקה קלאסית מעשן גראס ("בו'נה המאהלר הזה מטיס אותי") ואחד מכל עשרה חובבי אופרה, ניסה פטריות הזיה. שימו לב: אם מציעים לכם טרמפ, תבדקו טוב שהנהג הוא לא איזה טיפוס שאוהב גם מוזיקה קלאסית -וגם אופרה.
במחשבה שנייה...