יום שני, 2 בינואר 2012

כישוף

אחרי שהייתה בשנות התשעים בהרכב "גוונים כהים", וניגנה לפעמים בס בהופעות הלהקה של ערן צור (המורה שלה לגיטרה בס), - "כרמלה גרוס ואגנר"- החלה ירונה כספי לשתף פעולה עם משוררים. באלבומה הראשון מ-2005, "תני לשתיקה לבעור", היא הלחינה ושרה את "אתה הוא האיש החדש " של וולט ויטמן ואת "פרידה מן הנוף" של ויסלבה שימבורסקה. עד שיצא אלבומה השני, ירונה כספי שיתפה כספי פעולה עם משוררים כמלחינה ומבצעת בפרויקטים כגון ערב משירי תותחים כמו: רוני סומק, רחל חלפי ודוד אבידן. בשני האלבומים הבאים שלה, ירונה, יוצרת מקורית בזכות עצמה, כתבה והלחינה את כל השירים, למעט שניים- שלושה. היוצרת שבה, הצטרפה אל המבצעת המיוחדת שהיא- והאלבום השלישי, "אגו", היה רוק תיאטרלי מהורהר, שנשמע כמו פגישה בין פי. ג'יי. הארווי ופטי סמית' על במת פרינג' כלשהי- ורבים רואים בו את אלבום השנה של 2010.

עכשיו יוצא אלבומה החדש, "מאפיה של אישה אחת", (לא המקום בו אופים עוגות, אלא הכינוי של הפשע המאורגן)

פרפראזה על השיר-והכינוי- של רוני סומק. מלבד היותו אלבום מיוחד ומשובח, הוא גם מעין המשך לאלבומה הראשון: הפעם, כל תריסר שירי האלבום נכתבו על ידי משוררים. מלבד חלפי, סומק ואבידן, אתם היא סוגרת כאן מעגל, ירונה כספי בחרה לטפל גם בשירים של: יהודה עמיחי, רפי וייכרט, ויסלבה שימבורסקה, אווה ליפסקה, ברטולד ברכט, ילנה שוורץ , מירון איזקסון ועזיזה אחדיה עומר שקוארי – ששירה "אל תבקש ממני רשות," שיר של קריאת תיגר נשית על חברה שמרנית ומדכאת, הוא גם הסינגל הראשון מתוך האלבום; מעניין שלמרות שהשיר הוא ערבי (מרוקני, ליתר דיוק) במקורו, העיבוד המוזיקלי מוותר במודע על סממנים מזרחיים כלשהם- ונצמד לקו המאפיין את כל האלבום: עמית מגן ויריב עציון, אנשי מכללת BPM למוזיקה, לוקחים את ההפקה המוזיקלית לכיוון אלקטרוני, אבל עם עוויתות רוק כמו: "לא עברו אפילו יומיים", או: "מות המשורר". מבחינה סגנונית, האלבום מבטא בגרות מוזיקלית, אפילו סוג של התמתנות יחסית, בקטנה, שהן מובנות לגמרי, כשמדובר באלבום רביעי. אבל גם אם נדמה שציפורני החתולה קצת קהו, הסירו דאגה מלבכם: הן עדיין חדות כתער.

הקודם של כספי, "אגו", הצטיין באנרגיה גבוהה, ברמה של עשר מתוך עשר. הפעם, ירונה כספי מורידה הילוך או שניים. אבל אל תטעו, אנרגיה של 8 מתוך 10 אצל הגברת כספי, משולה להתקפת תסמונת 'טורט' אצל רובנו; בין השורות המושחזות, אפשר עדיין לזהות את השריטה. "השיגעון לא מניח לרפאו".

אבל תשכחו כל מה שאתם יודעים על מה שמכונים: "שירי משוררים". הפירושים שכספי נותנת לשירים המגוונים שבאלבום, הם לגמרי אישיים, עד כדי שהם מתעתעים ונשמעים כאילו לא רק הולחנו - אלא גם נכתבו - על ידה. ההגשה הטוטאלית של כספי כאילו מנכסת אותם לעצמה; למרות מגוון סגנונות הכתיבה והביטוי האישי של המשוררים, יש קול אחד, דומיננטי, באמצעותו מתעוררים השירים האלה לחיים והופכים לסרטים קצרים, תמונות מהחיים.

האלבום מאופיין בסגנון מקורי ומספק הרבה "עניין שמסרב להיגמר", כמו שאומרת השורה מתוך רצועה מס. 6: "עניין מסרב". מדובר בחוויה שאפשר להגדיר אותה, כמו שם רצועה מספר 5: "כישוף", או מספר 11: "מכשפה שניסתה".

וגם הצליחה.

http://www.youtube.com/watch?v=V_7SF5kJLWI

ירונה כספי: מָאְפיה של אישה אחת

אחרי השקט שלפני

איזה רוקר ישראלי אתם מכירים, ששמו הפרטי הוא: אסף? לא, לא אסף אבידן. גם לא אמדורסקי. מישהו אחר. אני מתכוון לארליך. אסף ארליך.

מכירים את המשפט הנדוש: "אלבום הרוק העברי הכי טוב שאתם לא מכירים"? אסף ארליך כבר הוציא יותר מאחד כזה.

ארליך הוא לא בנאדם שמתמסר בקלות ליחסי ציבור וקידום מכירות. זה מה שדפק את "טוקשואו", הדיסק הראשון שלו שהפיק חמי רודנר בתחילת המילניום, בו ארליך שר על מי ש"נדבק באכזבה" כמו ממחלה. וזה גם מה שהפך את "חדשות מהמגירה" המצוין, שהפיק עידו אגמון ב-2007 - לסוד שמור, שמעט מדי יודעי דבר, נחשפו בו לטקסטים כמו: "זה מרגיש כמו תמיד/ זה רחוק כמו פעם ראשונה/ אני הולך ממך כי טוב לי/ כמעט יותר מדי".

כן. הבחור לא צוהל בנקל.

נאמן לקצב של אלבום כל כמה שנים, אסף ארליך פותח עוד מגירה- ומוציא עכשיו את "שקט עכשיו". עידו אגמון שוב הפיק (ומנגן בגיטרה, יחד עם אורן לאור על הבס ואורן רביב בתופים). במידה מסוימת, שמו של האלבום משקף גם את השינוי הקטן שמבטאים השירים הכלולים בו: דומה שארליך נרגע קצת. אבל רק טיפה. מזכיר במשהו את התהליך שעבר פורטיס באחרון שלו, "החבר ואני". אולי זה הגיל, אולי סוג של התפכחות והאטת קצב- ארליך נשמע הפעם טיפונת מפויס עם החיים. (נו טוב, זה לא מפריע לו לשיר: "תהרגי אותי, לא בא הביתה"). אבל את תתנו להתמתנות- המינורית- להטעות אתכם. זה עדיין רוק שורט, עם דיסטורשן שמגיע גם מהטקסטים.

הקול של ארליך- חרוך, מחוספס ושטוח משהו, מתכתב קצת עם זה של ברי סחרוף, עם

אינטונציה המזכירה לפעמים את זו של אריק איינשטיין: משהו בהגייה העצלה של המילים. אבל כאן נגמרות ההשוואות. פה לא תמצאו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אלא את אלה של זו האופסימיסטית – על הדברים המטרידים תל אביבי נשוי על סף ארבעים, שאולי מתגעגע לפסטורליות של נהרייה: זוגיות, בדידות, יחסים, פגיעות וחומת מגן. לא המבצע הצבאי. זו הפרטית שלו. כן, יהיו מי שיגידו שאלה קלישאות, אבל מה הם החיים שלנו, אם לא קלישאה אחת גדולה? החוכמה היא להפוך את הזבל הקיומי לפואטיקה ולעטוף אותה בלחנים חזקים ומחשמלים- ואת זה הוא עושה כאן, שוב. זה מתחיל עם ריף שלוכד את האוזן ב"על בודדת", עובר לשיר הנושא, בלדה עטופה בנייר זכוכית – וממשיך ב"תעלה כבר/תפסיק לדבר עם עצמך/תאפס את כל ההבדלים ביני לביני". ארליך מקפיד לשפוך עלינו לסירוגין מים חמים וקרים, לאורך עשרה שירים כתובים היטב, מוגשים בכנות ומבוצעים לעילא; המילים והלחנים כרוכים יחד, השירה והנגינה משלימות האחת את השנייה. עד שזה מסתיים, לאחר כ-50 דקות מזוקקות, עם קאבר ל "רעש לבן", של סחרוף, שהורדת ההילוך שמבצע בו ארליך, מיטיבה אתו לגמרי.

"שקט עכשיו" מזמן חוויה של רוק אמיתי, בועט, נושך, כן, ישיר, חשוף ורגיש. מגיע לארליך שיותר אנשים יכירו את מה שיש לו להגיד, וליותר אנשים מגיע להיחשף למוזיקה שלו. אם לעשות פרפראזה על המילים של "סוס משוגע"- אני מוכן להתמכר, לא להפסיק לרגע אחד. אז אחרי שאני מתיידד עם השירים שבאלבום, אני הולך לשמוע אותם "לייב" במופע טרום בכורה באוזןבר במוצאי חג סוכות. בצד השני של גוש דן, בדיוק עכשיו מתמלאת חוות רונית באוהדי ברי סחרוף ובלקן ביט בוקס, בהופעה שללא ספק תהיה מצוינת. אבל אני, יחד עם עוד כמה עשרות אנשים, מעדיף את הרוק שלי יותר אינטימי, וורוצה לראות את הלבן בעיניים של חברי הלהקה, ממרחק נגיעה. ארליך נוסע דרך שירי האלבום החדש ומוסיף גם –מעט מדי לטעמי-שירים מהעבר. אבל אין מה לעשות, יש עוד הופעה (נערות ריינס) אחריו. צלילי הדיסטורשן, הבס המפמפם וחבטות התופים נותנים קרשנדו אחרון- ואז נמוגים. שקט עכשיו.

אסף ארליך: "שקט עכשיו"

http://assaferlich.bandcamp.com/album/sheket-achshav

http://www.myspace.com/assaferlich

Yours Faithfully, Marianne



העוברים ושבים ברחוב הירקון, לא ממש שמו לב לאישה הבלונדינית שעמדה בצהרי היום ועישנה ליד מלון "דן", כשלידה כמה מעשנים פאסיביים, שגיל רובם הוא כמחצית משלה. מריאן פיית'פול, דיווה ללא גינונים, עושה הפסקת עישון בחברת כמה עיתונאים, באמצע שרשרת הראיונות שהיא מקיימת בביקורה השישי בארץ. ביום ב' היא תשיר לקהילת העסקים באירוע סגור שמארגנת "הייניקן" בזאפה. ביום ג' היא תופיע בפני הקהל הטבעי שלה, באמפי שוני.

יש אמנים שכדי להבין את ההיסטוריה שלהם, צריך להיכנס לויקיפדיה. אצל פיית'פול, אלה הפנים מלאי ההבעה שמספרים את כל הסיפור- וניבטים בי עכשיו ממרחק נגיעה, על הספה בלובי המלון.

חשבת פעם שבשנת 2011 תהייה לך קריירה ותסתובבי בעולם?

"חשבתי שכבר אהיה מתה"- היא עונה מיד, בקול עמוק וחם. מהסמים והאלכוהול שיצרו אותו, נותרו כיום רק הסיגריות, עליהן היא לא מוותרת - "ככה זה נראה אז, שנועדתי למות צעירה. רק אחרי האלבום ''broken English ב-79', הצלחתי לאסוף את עצמי. אז הבנתי שכנראה בכל זאת אחזיק מעמד – ולא רק שאינני מתה - אלא גם אצטרך להמשיך הלאה, להוציא עוד אלבום, ועוד אחד- ושיש לי קריירה, שנמשכת עד עכשיו. זה מאוד משמח אותי שהחלומות שלי התגשמו, שאני כאן ואני בריאה לגמרי"

בכל זאת, רוב השירים שלך עדיין נוטים לצד האפל

"כמובן שיש בי צד מאוד רציני. אני לא הבנאדם המתאים לאלבומי פופ שמחים. זה יהיה אבסורד. אבל אני יכולה להיות שמחה ורגועה- ובמקביל ליצור שירים שמוטל עליהם צל כלשהו. עדיין, כל מילה שאני שרה, היא אמת. אני יכולה לבוא לשיר כשאני מאושרת, אבל להפוך אותו לקודר יותר בגלל שזה בא מבפנים, מתוך הנשמה שלי. קח למשל את השיר 'That's why every empire falls' שהוא אולי השיר שאני הכי אוהבת, או ''Stations שמעביר את התחושה מצוין, במיוחד אם מקשיבים למילים"

אבל אפילו "Eternity", שיר שמח, כהגדרתך, עוסק במוות

"For fuck sake" - היא יורה- "בטח. תמיד יהיה אצלי הקונטרסט בין חום וקור, אור וחושך. אבל את השיר הזה כתבתי מתוך אושר טהור. אני קוראת המון פואמות של וויליאם בלייק- והנצח הוא יסוד רציני ביצירה שלו. השיר הוא על השלמה עם הזמן שחולף. הייתי בסיבוב באוסטרליה ואחד מידידי הוותיקים הוא אמן, צייר בשם מרטין שארפ. הוא עשה את ציורי הפופ במגזין OZ בסיקסטיז". (הוא גם יצר את עטיפת' 'Disraeli Gears של Cream וגם כתב אתם את 'Tales of brave Ulysses'. ר"ב). "הלכתי לרטרוספקטיבה שלו בגלריה בסידני, והוא שאל אותי איזו עבודה שלו אני הכי אוהבת. ישר הצבעתי על ע איור לא גדול עם המילה Eternity. והוא בכלל הושפע מאמן גרפיטי אוסטרלי מהמאה ה-19, שהיה מסתובב וכותב את המילה בכל מקום. באמת רציתי לכתוב שיר שמח- וזה מה שעשיתי"

הכתיבה שלך עכשיו יותר ישירה, עם פחות מטאפורות

"היא משתפרת. אני יותר ישירה, בלי משחקים. זה הגיל, כנראה. אני כותבת שירים אוטוביוגרפיים עכשיו. במשך שנים התגוררתי בדבלין. שם התחלתי לכתוב את שיר הנושא של האלבום האחרון, Horses and high heels'', שמצד אחד מספר על כרכרות הסוסים לפנות בוקר- ומצד שני על נערות בעקבים גבוהים- הממלאות את פריס- בה אני מתגוררת בשנים האחרונות ושם סיימתי לכתוב את השיר, שהוא על הקשבה לדברים, ועל חיי הטובים, בעצם"

מה הביא אותך להקליט את האלבום האחרון עם ציוד אנלוגי?

"אני שונאת כל מה שדיגיטלי" היא אומרת ומחייכת אל טייפ הקסטות הקטן שהבאתי אתי- "יש לי פטיפון ואני מעדיפה את הצליל האנלוגי. האל ווילנר המפיק, הציע שנקליט בניו-אורלינס, מכמה סיבות. קודם כל, זה חסכון גדול. במחיר של אולפן ניו-ירקי לשבוע, קיבלנו שלושה שבועות בניו-אורלינס. חוץ מזה, אני מעדיפה לשים את הכסף שם- ולא במנהטן. זה גם אפשר לי לעבוד עם מוזיקאים מקומיים, כמו ג'ורג' פורטר ג'וניור, הבסיסט של ה-Meters. וואו, איזה בסיסט. .ככה גם שכנעתי את ד"ר ג'ון להשתתף באלבום. בכלל, זה לא כמו אמריקה שם, יותר כמו הקאריביים."

באלבומים האחרונים שלך, יש מעט קטעים מקוריים ויותר קאברים. מתישהו תוציאי אלבום עם חומר מקורי בלבד?

"כן, זה אמם לא יקרה בשנתיים הקרובות, אבל אני מכוונת לשם. רק שלא אקליט אותו עם האל ווילנר, כי הוא מעדיף לעשות קאברים ולא מעודד את הכתיבה שלי"

בשני האלבומים האחרונים שלך, התארחה רשימה חלומית של אמנים

"כן, שוב, זה בעיקר בגלל האל ווילנר. הוא ה'סטאר פאקר' האמיתי, לא אני. הוא שכנע אותי להזמין את...בוא נראה" היא מנסה להיזכר- "רופוס וויינרייט, טדי טומפסון, ניק קייב, ג'ארוויס קוקר, שון לנון וקית' ריצ'רדס לאלבום הקודם. אני לא אחזור על זה שוב. אבל בנוכחי, אני מאוד שמחה שהצלחתי להביא גם את לו ריד- שהוא חבר וותיק- רק כדי שינגן בגיטרה. אנשים לא יודעים את זה, אבל חוץ מאמן יוצר, לו הוא גיטריסט מצוין, בשורה אחת עם קית' ריצ'רדס"

האזכור של ריצ'רדס מציף את שנות השישים העליזות והמתוסבכות. אבל למריאן פיית'פול של היום, יש עיקרון: היא לא מדברת על הרולינג סטונז ועל מה שקשור בהם. בתקופה ההיא, פיית'פול הייתה ג'אנקי וניסתה להתאבד, בסמוך למותו הטראגי של בריאן ג'ונס. כשפקחה את עיניה אחרי ששה ימי 'קומה', הפרצוף הראשון שראתה, היה של מיק ג'אגר. האגדה מספרת שהיא אמרה לו: "Wild horses couldn't drag me away". אז אני שואל אותה בכל זאת:

את שרה את tears go by" As" שהסטונז כתבו לך ואת "Sister morphine" שכביכול נכתב עליך. יש סיכוי שתשירי גם את "Wild Horses" ?

"ניסיתי לשיר אותו בעבר. אבל השיר מתייחס אלי יותר מדי. אני חושבת שזה שיר יפיפה, אני יודעת שהוא נסב עלי וזה לכבוד לי. הוא תמיד יהיה קיים. אבל זה לא שיר טוב עבורי. גם את שני השירים האחרים שהזכרת, אני מבצעת כי אני חייבת, בגלל שהקהל רוצה"

אז מה יהיה בהופעה?

"הגיעו אתי חמישה מוזיקאים מצוינים, ואני מבצעת חלק משירי האלבום החדש- וגם כמה פייבוריטס מכל השנים והאלבומים. את הסט-ליט הקודם החלפתי, כי התחיל לשעמם אותי- אבל עם הנוכחי- אני ממש נהנית".