יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

WISH YOU WERE THERE




"כל החתיכים אצלי"- מופע השקה

איזה לילה. בצד אחד של תל אביב, ב"אוזן בר, "אלקטרה" משיקים את האלבום החדש שלהם. בקצה השני של העיר, " ב-בארבי, כל החתיכים אצלי" עושים השקה לדיסק הבכורה שלהם. דילמה רצינית. זו אחת מאותן פעמים שאתה מצטער שלא נולדת אמבה. אבל במקרה של "אלקטרה", זה כבר ערב ההשקה השלישי הרצוף בפסטיבל סו"ש שלהם, אז אני מתייצב בדרום העיר.

עניין מוזר, השקת אלבום. באים מלא משפחה ופונקציונרים מחברת התקליטים וכאלה, שהבארבי הוא לא הסביבה הטבעית שלהם. אז לכבוד זה, ומכיוון שיש ביניהם לא מעט שערות לבנות, כנראה סבים וסבתות של החתיכים, סידרו ברחבה המרכזית של הבארבי, שולחנות וכסאות. עושה רושם ש"כל החתיכים אצלי", שהם להקה מובהקת של מופע עמידה, המיועד לכאלה שבאו לקפוץ, להזיע וליהנות, הולכים לתת "מופע ישיבה", לאנשים שבאו לאכול משהו. אבל כשהרביעייה עולה לבמה ומתחילה לתת בראש, החששות שלי נעלמו.

"כל החתיכים אצלי", הם קודם כל, חתיכה. חתיכת זמרת, חתיכת כותבת וחתיכת טיפוס:

איה זהבי פייגלין. תזכרו את השם הזה. וגם: גלעד מאיר, נמרוד לביד והוד שריד המצוינים, בגיטרה, בס ותופים. וכמו שהסתבר לי אתמול בלילה, הם גם חתיכת פרפורמרים. יש מעט להקות שנשמעות בהופעה יותר טוב מאשר באלבום אולפן מופק היטב. החתיכים הם אחת מאותן להקות. הם התחילו עם השיר הראשון של האלבום: "מתישהו", כשאיה פותחת ב: 'תעזבו אותי בשקט/כי אני שורטת ונושכת' – ומקווה: 'מתישהו יהיה לי טוב/בבקשה קרוב'. בחורה קטנטונת איה, אבל עם ונוכחות גדולה וקול ענק, בלי הרבה מניירות או מחוות מיותרות. הגיטרה שהיא אוחזת, היא לא איזה 'פרופ' או קישוט סתם: הבחורה מנגנת – ועוד איך. "איה תגידי" ו"נימי" מאפשרים ללהקה להראות מה שהיא יודעת. הסאונד שלהם חזק, פרוע ולפנים. כמה מהמוזמנים אוטמים את אוזניהם בידיהם. אני לא יודע אם זה בגלל הווליום הרצחני, או בגלל שורות כמו 'אבל בא לי על מי שלא שם עלי זין'. בחזית הבמה מתרכז הגרעין הקשה, הקהל הטבעי של הלהקה, אבל השולחנות לא משאירים להם הרבה מקום, אז אחרים גודשים את סביבת הבאר והרמפה, מתנועעים בלי הפסקה. אלי לולאי, לשעבר הסולן של 'רוקפור' הוא האורח הראשון הערב, והוא עושה עם הלהקה את "אולי" הנהדר, הוא ואיה חולקים ביניהם את השירה. אלי יורד. הוא עוד יחזור, איה מבטיחה – ופורצת ב"למה לי לקחת ללב" מלא אדרנלין. שלום היה אוהב את זה. "איזה יום גרוע לשיער" הוא השיר הבא, והשיער נדבק לאיה לפרצוף, היא נותנת הכל. חמי רודנר עולה לבמה, הוא ואיה קורעים לנו את האוזניים ב"אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך", שיר שעד היום ישב על איה בול, ועכשיו נשמע קצת מוזר, אבל מלהיב, מפיו של חמי.גם הוא עוד יחזור. נקסט: "'פולניה" הוא ללא ספק אחת ההברקות של החתיכים: 'בא לי להיות כלבה ולזרוק אותך בסמס/אבל בא לי טוב להיות נחמדה רק מתוך אינטרס', שיר ממזרי, מדבק ומקפיץ, עם קריצה יוונית/מזרחית, שמסרב לצאת מהאוזן, שאם יש צדק בעולם, יהיה הכי מושמע השנה. ארבעת הפולנים מראים לזמרים המזרחיים איך עושים להיט קסטות אמיתי, עם מילים מצחיקות, "הוק" מדבק וריף גיטרה בנזונה. נימי ופודי בבס-תופים הם תחנת כוח שלא מפסיקה לשנייה וגילי הוא אחד הגיטריסטים היותר טובים שתשמעו בזמן הקרוב. הם נשמעים הרבה יותר מגובשים ושפיציים מלהקה שרק עכשיו מוציאה את דיסק הבכורה שלה. יהודה עדר הוותיק ("תמוז") מצטרף, החתיכים התחילו אצלו בבי"ס רימון. יחד הם הופכים את "שבעים איש" למה שהוא באמת: בלוז איטי מלא נשמה, שיר אהבה, קינה עצובה, על חסרונו של מי שלא בא ולא נמצא בין אלה ש"עומדים בתור ללקק לך בכוס". אוטמי האוזניים לא יודעים את נפשם. הם לא מנחשים שזה יהיה גם ההדרן...אל תתנו לטקסטים הבוטים להטעות אתכם. זה רוקנרול בייבי, יש הרבה נשמה והרמוניות כובשות מתחת לכל הקסאח הזה. "לא להאמין", איה אומרת, "יצא לנו דיסק...והגענו לסוף ההופעה, אין לנו יותר שירים". הלפני אחרון הוא "אף אחת לא" המצוין. אם לא הייתם בהשקה בבארבי, חבל, אבל יהיו עוד הופעות כאלה. לכו לפחות לאחת מהן, מהר- ובעוד שנה, כש"כל החתיכים אצלי" יהיו גדולים כמו שמגיע להם, תוכלו להגיד שראיתם אותם בהתחלה. אף אחד לא יעשה לכם טוב כמו שהם. אתמול בלילה, היה כיסוי לסיסמא שעל השלט בכניסה: "בארבי- בית ליוצרים ישראלים".