יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

אל תהיו כבדים, תנו לי More Cowbell


כבר ארבעים שנה שה- Blue Oyster Cult נחשבים ל"להקת המאטל של האדם החושב" ועושים רוק כבד שלא דופק את השכל סתם. יש להם גם כמה שירים הרמוניים במיוחד, והידוע בהם, Don't Fear The Reaper שימש השראה למערכון ידוע של "סטרדיי נייט לייב" (מקום חמישי ברשימת מערכוני SNL הגדולים של כל הזמנים). כריסטופר ווקן מגלם מפיק מוזיקלי בשם ברוס דיקינסון שכל מה שחסר לו בביצוע של השיר זה: "More Cowbell" (הביטוי הפך מהר למטבע לשון אמריקאי) ...וויל פארל מתפרע בהתאם.

יום שבת, 27 בדצמבר 2008

על החיים ועל המוות

(טרובדור אמריקאי חלק 1)

John Mellencamp
Life Death Love and Freedom


אם אתם מכירים את ג'ון מלנקאמפ של פעם, תשמחו לפגוש אותו שוב. אם לא, הנה הסיפור שלו בקליפת אגוז: הוא נולד עם פגם בלב שהיה אמור למנוע ממנו לשיר ולהופיע, אבל הילד היה נחוש להיות זמר. בסוף שנות השבעים ניסו לשווק אותו, בניגוד לרצונו, כתואם ברוס ספרינגסטין, תחת השם ג'וני קוגאר. הוא היה בשנות העשרים שלו, אבל התעקש להשתחרר מהתדמית של ספרינגסטין לעניים וליצור סגנון מוזיקלי אחר, שהושפע מצליל הרוק של הסטונ'ס. שמו הוזכר בנשימה אחת עם טום פטי ובוב סיגר ובתחילת שנות השמונים היו לו כמה להיטים כמו Jack & Dian ו- Hurt so good. במשך עשרים שנה הוא שר על עיירות קטנות, חוואים שפשטו רגל ועל אהבות ראשונות והוציא עשרה תקליטים, שבנוסף למכירות לא רעות, המאוחרים ביניהם הביאו לו גם הכרה של המבקרים. ב- 2003 הוא שר את Stones in My Passway של רוברט ג'ונסון בטקס לזכרו של עורך מגאזין "בילבורד", והביצוע, שהיה אחד משיאי האירוע, הביא לו "גראמי". זה גרם לו להיכנס במהירות לאולפן, וליצור תקליט קאברים בשם Trouble no more בו שר קלסיקות בלוז, פולק וקאנטרי. לפני שנה הוא הוציא את Freedom ולפי שם הדיסק החדש מ- 2008, "חיים, מוות, אהבה וחופש", כנראה שנושא החופש מטריד אותו לא מעט. הבחור כבר בן חמישים ושמונה, והקילומטראז' שלו מלא במלחמה נגד תאגידים וחברות התקליטים ובהתקף לב רציני אחד. אז אין פלא שבשיר הראשון, The longest days הוא אומר: "החיים קצרים, אפילו בימים הארוכים ביותר". המוד המוזיקלי של התקליט הוא דילן מוקדם וכן, גם ספרינגסין היה חותם על כמה שירים כאן בשקט. טי בון ברנט הפיק למלנקמפ אלבום בעל צליל חם ומחוספס, בו הוא משקיף על חייו, נזכר ושר בקולו החרוך. מלנקמפ יכול היה בשקט להוסיף עוד "מוות" אחד לשם התקליט, כי הוא עוסק בזה לא מעט. ב- If I die sudden הוא אומר: If I die sudden/ don’t tell anyone/ there ain’t nobody needs to know/ that I’m gone. או ב- Jon Cockers שם הוא מתוודה: "אני מכיר הרב הרבה אנשים, אבל אין לי חברים". Don’t need this body מספר על חברים שילכו לעולמם ועל החוליים הצפויים שתביא איתה הזיקנה, והוא די מצמרר, כי מלנקמפ שר על כל אלה בלשון עבר, כאילו כבר קרו לו. והוא עושה את זה בסגנון פולק- רוק מדבק.
אבל מלנקמפ לא מהרהר רק על חייו שלו, אלא גם על כמה חוליים של האומה האמריקאית בעידן טרום אובמה: Troubled Land הוא רוק אמריקאי יעיל וקליט עם אג'נדה חברתית. ב-
Jena הוא שר על עיוות הדין של "שישיית ג'ינה" בעיירה השלווה, על אפליית מיעוטים וחוסר צדק. Country Fair הוא רוק ביצות במיטבו, My Sweet Love הוא שיר מריר על הצד המפוכח של האהבה, ובקטע המסיים: For the children, יש קצת אופטימיות זהירה לעתיד. שום דבר מוחלט, אתם יודעים, יש עדיין הרבה שאלות בלי תשובה. אבל גם עקבות של הכרת תודה קטנה על מה שיש. עדיין נותרו סיבות לדאגה. בלי אופוריה, לא צריך להיסחף. אבל יש קרן אור. ג'ון מלנקמפ הוא פייטר ושורד בנשמה. יותר מארבעה עשורים שהוא עושה מוזיקה כנגד כל הסיכויים, עם פגם מולד בלב, מתעקש על זהותו וקולו מול המכבש של חברות התקליטים, והאחרון שלו הוא הטוב ביותר עד עכשיו.

יום שישי, 19 בדצמבר 2008

איזי סליידר


Lowell George

חייו ומותו של רוקנרול דוקטור

פרנק זאפא אמר לו שהוא מתבזבז אצלו ב"אמהות ההמצאה" ודחף אותו להקים להקה משלו. מיק ג'אגר וג'ימי פייג' אמרו שהוא המוזיקאי המועדף עליהם. ג'קסון בראון כינה אותו ה"אורסון וולס של הרוקנ'רול" וכתב עליו שיר מלא געגועים- Of Missing Persons. כריס רובינזון מה- Black Crowes מנסה להמשיך את דרכו. "לא היה שום דבר רגיל בנוגע לבחור", מתארת אותו אשתו, אליזבת ג'ורג'. הוא היה לואל ג'ורג': כותב השירים, המלחין, הזמר המוביל, נגן גיטרת סלייד, המפיק המוזיקלי והמייסד של Little Feat. הוא מת ב- 1979, רק בן שלושים וארבע.
בתחילת שנות השבעים, הלהקות מהחוף המזרחי נראו ונשמעו כמו יצאו משטנץ אחיד: שיזוף עמוק, שיער ארוך וג'ינס, הרמוניות קוליות גבוהות וחלקלקות, שירים מעובדים בשלמות וגרוב במקצב נינוח. חברות התקליטים שיווקו אותם בתדמית ארוזה היטב כחלק ממיתוס פורעי החוק המחפשים את הנירוונה החמקמקה, אי שם בין הקיצוניות של הרוקנ'רול לבין החיים הנוחים בשמש. באמצע העולם הזה היה לואל ג'ורג'. גם הוא נראה Laidback, ועטה ג'ינס ושיער ארוך. אך היה לו מראה דובי, סתור משהו, והבעה שלווה ושמחה. הוא היה כמו איזה צ'אבי גורו. ובזמן שלמוזיקה שלו היו כל המאפיינים של התקופה, היה בה גם משהו מחוספס. כן, הוא היה חלק מהדבר הקליפורני הזה, אבל יותר מלא נשמה. הסגנון שלו היה בן כלאיים: קאנטרי בלוז רוק, אבל בצד הפאנקי של הרחוב. יותר משלושים וחמש שנים אחרי, כשאני מאזין היום לטקסטים הסוריאליסטיים ולחוש ההומור המוזר של לואל ג'ורג', הם נשמעים לי בדיוק כמו שיהיו גם בעוד ארבעים שנה: אקלקטיים, משוחררים ובלתי נשכחים. מתחת לקישוטים הדרומיים המתחייבים ממוצאם, השירים של Little Feat משלבים בלוז, רית'ם אנד בלוז, קאנטרי ורוקנ'רול. שירים נצחיים כמו
Rock and roll doctor, Long distance love, Sailin’ Shoes, Dixie chicken, Fat man in a bathtub, Willin. הם היו מיוחדים בנוף הקליפורני האחיד, ההופעות היו 'סולד אאוט' ומוזיקאים עמיתים העריכו אותם. אבל אחרי שמונה תקליטים, העניין של ג'ורג' בלהקה הלך ודעך, כמו מצב בריאותו. הוא הכריז על פירוק הלהקה והקליט אלבום סולו: Thanks, I’ll eat it here הנפלא, בו שר שירים מקוריים וגם כמה קאברים בסגנונו המיוחד. שורות של אחד השירים תיארו את מצבו בכנות: Its so easy to slip/ its so easy to fall/ let your memory drift/ and do nothing at all. באמצע סיבוב ההשקה של התקליט, לואל ג'ורג' מת מהתקף לב שנגרם מקוקטייל קטלני של עודף משקל, התמכרות לסמים והמאמץ של מסע ההופעות. Little Feat התאחדו כמה שנים אחרי מותו והם מוציאים תקליטים ומופיעים עד היום. אבל כמו בהרבה הרכבים שהיו מבוססים על אדם אחד ומיוחד, כשהוא הולך, זה כבר לא אותו הדבר. הרבה קאברים ותקליטי מחווה נעשו לשירים שלו, כולל ביצוע של בתו Inara George שהיא סינגר- סונגרייטר בזכות עצמה, לשיר Trouble. אם אתם אוהבים מוזיקה, לואל ג'ורג' יעלה חכם חיוך רחב על הפנים. איפה עוד תמצאו שורות כמו: If you’ll be my dixie chicken/ I’ll be your Tennessee lamb/ and we could walk together down in dixie land

יום שלישי, 9 בדצמבר 2008

פינק. לא פינק.

את פינק (פ' דגושה, או ב-p) הפופית, מכירים הרבה. אבל לא אליה אני מתכוון, אלא ל- פינק ב-F . פיניאן גרינהול, המכונה Fink, הוא מבריסטול, ופעם הוא בכלל עשה אלקטרוניקה (בהוצאת נינג'ה טיון), אבל מהר מאוד הפך לסינגר- סונגרייטר פולקי/בלוזי. הוא אחד מאותם יוצרים שלא צריך לכתוב עליהם הרים של מילים, אלא פשוט להאזין. בחרתי קטע אחד מתוך הדיסק Biscuits for breakfast, שאחריו הוא הוציא את Distance and time אבל כל השירים שלו הם באותה אווירה מכשפת, פשוט נהדרים. http://il.youtube.com/watch?v=KNu_1ogabZk

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

עוד יהיו ימים קשים יותר

אסף ארליך
חדשות מהמגירה
איזה רוקר עברי או זמר ישראלי אתם מכירים, ששמו הפרטי הוא: אסף? מי אמר אסף אמדורסקי? מי מתכוון לאסף אבידן? מישהו אמר ארליך? הה, ארליך, אתה מתכוון למקום הזה בנמל? לא, אני מתכוון לרוקיסט הזה שפספסתם.
ארליך. אסף ארליך.
מכירים את המשפט הנדוש: "תקליט הרוק העברי הכי טוב שאתם לא מכירים"? היום תוכלו לעשות היכרות עם אחד האמנים המוכשרים והמקוריים שפועלים כיום ברוק העברי. רק כמה מאות, אולי אלף איש, קנו את הדיסק האחרון שלו: "
חדשות מהמגירה", שעולה רק שלושים שקל, ובאו לראות אותו ב"בארבי" או ב"לבונטין". וחבל. חבל מאוד. כי הוא מזמן חוויה של רוק אמיתי, בועט, נושך, חשוף ורגיש. מגיע לו שיותר אנשים יכירו את מה שיש לו להגיד, וליותר אנשים מגיע להקשיב למוזיקה שלו. לא פחות מאשר לעמיר לב, נועם רותם, עמית ארז או גבע אלון. שלושים שקל כולה. אסף ארליך הוא סוג של אניגמה. הקול שלו מזכיר קצת את זה של ברי סחרוף: חרוך, מחוספס ושטוח. האינטונציה שלו מזכירה לפעמים את זו של אריק איינשטיין: משהו בהגיה של השורות, בעצלות של ביטוי המילים. אבל כאן נגמרת ההשוואה. פה לא תמצאו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אלא את אלה של תל אביב האופסימיסטית, הריאלית. ארליך הוא לא בנאדם שמתמסר בקלות ליחסי ציבור וקידום מכירות. זה מה שדפק את "טוקשואו", הדיסק הראשון שלו מ- 2004 שהפיק חמי רודנר, בו אפשר היה לשמוע על סיגריות ש"מרכלות", אור ש"מרוח", ועל מי ש"נדבק באכזבה" כמו ממחלה. וזה גם מה שהפך את "חדשות מהמגירה" שהפיק עידו אגמון ב-2007 לסודי ביותר. אבל זה לא רק הוא. זה גם אנחנו, שנופלים קורבן לכל ההייפ והספין של אומת ה"פי. אר" שמכתיבה לנו את מי נכיר, את מי נאהב ולמי נקשיב, וכן, גם את מי נזניח, נפספס ולא נדע על קיומו. בדיוק ההיפך מהמילים שלו בשיר אמצע החיים: "אם אתה לא שונה מכולם/ אתה לא שווה כאן כלום/ אם אתה לא שונה בעיר הזאת/ אתה לא שווה כאן כלום". או כמו שארליך אומר בלילות בלי חג: "כל מה שלא ראינו, אולי היה שם באמת". אז נכון, אסף ארליך הוא לא מה שקוראים "אמן אינדי": הדיסק שלו יצא בלייבל מיינסטרימי לגמרי, "הד ארצי", כתבו עליו פה ושם בעתונים, גם בדה מרקר יש עוד פוסט מעולה, אבל זה בערך הכל. אסף ארליך קיים בעיקר באינטרנט ובשביל קומץ יודעי דבר. אלה שבאים להופעות הספורות שלו בגלל האנרגיות, ומכירים בעל פה את המילים שכתב המשורר שבו: על מה שמטריד רווק תל אביבי שלושים ומשהו שהגיע לעיר הגדולה מנהריה לפני כמה שנים: בדידות, יחסים, פגיעות וחומת מגן. לא המבצע הצבאי. זו הפרטית שלו. אסף ארליך אומר שהוא "מאלתר חיים", מבקש: "תעיר אותי כשזה נגמר", מספר על "הסוף של אמצע החיים" ועל "ימים כאלה, שאיך שלא תזוז, אתה צוחק ומתרסק", מתוודה "מלכלך את עצמי במקלחת", מתלונן על "זקפת בוקר מבוזבזת" ומפוכח: "כבר לא חושב שזה יקרה לך/ מוותר על חלומות/ כבר לא חולם על הפיכה/ בשביל ארוחה טובה" כן, יהיו מי שיגידו שאלה קלישאות, אבל מה הם החיים שלנו, אם לא קלישאה אחת גדולה? החוכמה היא להפוך את הזבל הקיומי לפואטיקה ולעטוף אותה בלחנים חזקים ומחשמלים. תקשיבו לעשרה ימים ("זה מרגיש כמו תמיד/ זה רחוק כמו פעם ראשונה/ אני הולך ממך כי טוב לי/ כמעט יותר מדי"), ולא תוכלו לשכוח אותו הרבה יממות; תאזינו להתאבדות אפלטונית והוא יטריד את מנוחתכם בלילה; תתמסרו ל אמצע החיים והוא יגמול לכם רעה תחת טובה; תצללו לתוך כמו אוויר וייגמר לכם החמצן; תעצמו את העיניים ותניעו את הגוף לקצב של תן לי אהבה ("האם החיים האלה טעימים לך, מספיקים לך?") ותדפקו את הראש עם ומתרסק. כן. זה דם נוזל לכם מהאוזניים.
ותחכו. תחכו לפעם הבאה שאסף ארליך יפתח עוד מגירה.

יום שבת, 29 בנובמבר 2008

איש החשמל

Jimi Hendrix
Electric Ladyland
הכוכב של ג'ימי הנדריקס זרח רק ארבע שנים. פסיק זמן בהיסטוריה של מוזיקת הרוק, אבל האימפקט שהטביע עליה, לא רק שלא פוסק מלהשפיע, הוא מתחזק מאז בהתמדה. בתוך שנתיים מתחילת הקריירה הקצרה שלו, הנדריקס עבר ממצב של נגן אלמוני המופיע במועדונים קטנים בשביל אוכל, למעמד של מוזיקאי מוערך ולנגן גיטרה ענק ומשפיע. אבל בשנת 1968, הנדריקס התחיל להרגיש את הלחץ. היה חומר חזק באותם ימים, ומנהלי ה"טור" שלו כנראה לא התנזרו ממנו כשתכננו את סיבובי ההופעות שלו. הנדריקס התשוש מצא את עצמו מופיע יום אחד בחוף המזרחי, למחרת בחוף המערבי, ובלילה הבא - שוב בחוף המזרחי, או בקנדה. כך במשך חודשים רצופים. במקביל נמאסו עליו הבקשות לנגן עם הגיטרה מאחורי הראש או לפרוט עליה עם השיניים. בנוסף, אחרי שני האלבומים הראשונים, (Axis-bold as love ו- ?Are you experienced) ציפו ממנו לחומר מוזיקלי חדש. ואם זה לא מספיק, ידידו הקרוב ומנהלו האישי, צ'אס צ'נדלר, (האיש אשר שלף אותו מאלמוניות המועדונים בניו- יורק והביא אותו ללונדון), התפטר מתפקידו כמחאה על תופעת ה"פמליה" שהקיפה את הנדריקס, עדר של פרזיטים בעלי תיאבון בלתי נדלה לכימיקלים, על חשבונו של ג'ימי. הנדריקס נכנס אם כן לאולפן בתנאי פתיחה גרועים, אבל למרבה המזל הוא היה אז בשיא יצירתי. Electric Ladyland הוא בעת ובעונה אחת תקליט סול, קוסמי, בלוזי, פסיכדלי, פאנקי, ג'אזי וכמובן גם מאוד רוקיסטי. מצד אחד יש בו פופ בצבעי טכניקולור כמו Long Hot Summer Night, Come On או Crosstown Traffic ומצד שני קטע מעופף לגמרי: ,1983...A Merman I Should Turn To Be כמעט ארבע עשרה דקות של לופים וטייפים המנוגנים לאחור, ביצירה שהיא הרבה יותר מסתם שיר: זה שילוב של עמדה חברתית מחודדת, חלומות אופטימיים, פנטזיה אידיאליסטית - וניסוי מוזיקלי שמפוצץ את המוח. הנדריקס מספר כאן סיפור על אהבה וחיים ומתגלה ככותב רומנטי אך שקול האורג מילים וצלילים לתמונה חיה וצבעונית. מאזין שיתמסר לקטע הזה, ימצא את עצמו במימד אחר.עוד בתקליט: Voodoo Chile בגרסת רוק עם חגיגה של גיטרת "וואה וואה" ב- Slight Return וגם ביצוע נוסף בג'ם סשן בן חמש עשרה דקות עם דייב מייסון וסטיבי ווינווד מ"טראפיק", אל קופר ואחרים. הנדריקס מבריק באלתור שלו על רקע הגרוב המשוחרר של הסשן, שילוב של בלוזמן וצועני קוסמי. יש בתקליט גם את Burning Of The Midnight Lamp שהיה בכלל "בי סייד" ישן, וכמובן את האינטרפטציה ל- All Along The Watchtower של דילן. הנדריקס כאילו המציא את השיר מחדש, שיפר אותו והפך אותו לשלו. הלהט בו הוא שר ומנגן, הפכו את הביצוע שלו לאחד הקאברים הידועים והטובים ביותר אי פעם. הוא מזוהה אתו יותר מאשר עם מחברו המקורי. ההקלטות של "אלקטריק ליידילנד" היו חגיגה של סמים וחופש, מה שלא הפריע להנדריקס – ואולי גרם לו – להקליט שלושים וגם ארבעים טייקים לחלק מהשירים. הוא היה חסר בטחון לגבי קטעי השירה שלו, הקליט אותם מאחורי מסך, ובנוסף לצ'אד צ'נדלר, גם הבסיסט הקבוע שלו, נואל רדינג עזב באמצע ההקלטות. כשהנדריקס קיבל את המאסטר הראשון, הוא נשא בטעות את השם Electric Landlady וברגע האחרון לפני ההדפסה הוא תוקן. ובמקביל, חברת התקליטים "פולידור" הוציאה את המהדורה האנגלית עם צילום של חבורת מעריצות ערומות, (הן קיבלו חמש פאונד כל אחת, אבל בעיקר הסכימו להצטלם כי אמרו להן שהנדריקס בעצמו יהיה בצילומים, מה שכמובן לא היה נכון) בניגוד לדעתו: הוא בכלל רצה שעל העטיפה יהיה אחד מצילומי השחור-לבן שלינדה איסטמן (אח"כ מקרטני) צילמה באולפן. אבל למרות כל התלאות, התקליט הכפול זכה עם צאתו להצלחה אומנותית ומסחרית גדולה. עד היום הוא מככב ברשימות "האלבומים הגדולים, של מבקרי ועיתוני המוזיקה המובילים. ארבעים שנה אחרי, עדיין לגמרי מובן מדוע. האלבום לא רק שהקדים את זמנו ב- 1968, הוא עדיין עושה את זה כיום. יותר מכל דבר אחר, הוא ממחיש את העובדה שהנדריקס לא היה סתם עוד נגן גיטרה מוכשר. הגיטרה הייתה החצנה, ההמשך הרוחני שלו. ולכן הוא נשמע כל כך שונה ומיוחד. התקליט הכפול שיצר באותו סשן בניו- יורק הוא אחד מאותם רגעים מכוננים ברוק, שמרמז לאן הנדריקס יכול היה להתפתח מוזיקלית – אם לא היה מת לפתע שנתיים לאחר צאת התקליט, מה שנותן לכמה שורות שהוא אומר בשירVoodoo Chile, משמעות מצמררת:
“If I don't meet you no more in this world, then I'll meet you in the next one, and don't be late, don't be late"
בזמן שהוא ממשיך במסע הקוסמי שלו אי שם, תקליט האולפן האחרון שהשאיר לנו, ממשיך להדגים כמה מיוחד ושונה היה המטאור הזה שנקרא ג'יימס מרשל הנדריקס.

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008

אלף כבאים

The Fireman/Paul McCartney
Electric Arguments

כשפול מקרטני היה בארץ, הוא שר כמה שירים מהדיסקים האחרונים שלו, מלפני שנה- שנתיים. אבל כשהוא עמד על הבמה בפארק, כבר היה בהדפסה דיסק חדש יותר שלו, שיצא ממש עכשיו. היו מי שאמרו שמקרטני כבר לא רלבנטי, שהשיא שלו היה בימי הביטלס ושהחדשנות מאחוריו- אבל הדיסק החדש מוכיח שגם ארבע שנים מגיל שבעים, כשמדובר ביצירה מוזיקלית, מקרטני עדיין סחורה חמה. מאוד. מאז ימי הביטלס למקרטני יש את ה"צליל" המוכר שלו. אבל ליצירה שלו יש צד נוסף. כשהביטלס הקליטו את Tomorrow never knows, מקרטני היה זה שניגן ובישל את הטייפים עם האפקטים שנשמעים ב- לופ מתחת לשירה של לנון. הוא גם רקח את הסיום הפילהרמוני ב- A day in the life. עוד באמצע שנות הששים מקרטני היה פעיל בסצנת המוזיקה האלקטרונית והאוונגרדית בלונדון, ושלושים שנה מאוחר יותר, ב- 1993, הוא החל לשתף פעולה תחת השם Fireman עם מפיק מוזיקלי קשיש כמעט כמוהו שנקרא Youth (שהיה בעבר הבסיסט של Killing Joke ו- The Orb). בשני הדיסקים הראשונים שלהם, Rushes ו- Strawberries Oceans Ships Forest הייתה מוזיקת האוס ואמביינט. אבל עכשיו מתברר שהם היו רק ניסוי כלים לדבר האמיתי: ב- Electric Arguments שמו של פול מקרטני כבר מתנוסס על העטיפה ובפנים יש שלוש עשרה הוכחות בועטות (שהוקלטו בשלושה עשר יום בלבד) לכך שיש יוצרים מוזיקליים שכמו יין טוב, רק משתבחים עם הזמן. הדיסק החדש הוא לא אינסטרומנטלי - אקספרימנטלי כמו השניים הקודמים של "הכבאי". יש בו הרבה שירים – ושירים טובים. יש גם כמה כאלה שאם לא היו אומרים לכם, לא הייתם מנחשים שזה מקרטני. נדמה שכל הזמן היו שני פול מקרטני: האחד של השירים הקליטים והשני של הניסיונות המוזיקליים. אלא שהם לא נפגשו בתקליט אחד. עד עכשיו. מקרטני של Electric arguments הוא יוצר שגילה את הרעב מחדש, מלחין שמונע על ידי סקרנות, זמר שמבקש להפתיע את עצמו, ובעיקר- אמן ויוצר שלא דופק חשבון לאף אחד. אם יאהבו את זה, טוב, ואם לא, שיקפצו לי. נו מור מיסטר נייס גאיי. הוא יכול היה להמשיך ולהיצמד לסגנון שכל כך מזוהה איתו ולנפק עוד תקליט "מקרטני טיפוסי" שהתרגלנו לצפות קבל ממנו בשנים האחרונות – אלא שהוא זרק את טבליות הסכרין מחלון האמבטיה, ובדיסק החדש אין שום דבר צפוי. אם מישהו מתעקש למצוא בו עקבות של ימי הביטלס, הם יוליכו אותו לא לשירים כמו "מישל", אלא לתקופה של "האלבום הלבן" ו"אבי רואוד". זה דיסק תובעני שאי אפשר לשמוע אותו כבדרך אגב. בקטעים רבים הוא מאתגר את המאזין. אבל למי שיקשיב לו מצפה מקרטני אחר. מי שהתפלא לראות אותו מנגן בפארק קטעי גיטרה מובילה כסחניים, ישפשף גם כאן את האוזניים. אם להשתמש בקלישאה של עיתונות הספורט, מקרטני "מתפוצץ על המגרש" על ההתחלה: השיר הפותח, Nothing too much just out of sight הוא בלוז רוק חצי כבד שבו עוטף את הקול של מקרטני אפקט דיסטורשן מכוון והוא יכול היה בשקט להיות קטע של ה- White stripes. גם השני,Two magpies הוא בלוז אקוסטי עם קול צרוד. בכלל, בדיסק הזה מקרטני לא מתאמץ לשיר יפה או נקי. Sing the changes הוא שיר המנוני וקליט, Travelling lightהוא מעין שיר- עם בו מקרטני שר בקול נמוך כשמתחתיו מצע כמו של בריאן אינו, ואם היו אומרים לכם שזה ה-Gutter twins שרים, הייתם מאמינים. Light from your lighthouse הוא כמו גוספל ישן, ולבא אחריו, l Dance til we’re high יש קיר סאונד כמו בהפקה של פיל ספקטור. Is this love מתחיל עם נגינת חליל בסגנון בלקני והופך לקטע פסיכדלי רפטטיבי בסגנון Dream No. 9 כשמקרטני חצי מדבר, חצי שר ברקע, והדרך הכי טובה לתאר אותו היא לומר שזה קטע מדיטטיבי. לפני הסוף יש את Universal here, everlasting now שמתחיל בנגינת פסנתר שקטה ומתפתח למשהו שמתכתב עם ה- לופ של Tomorrow never knows שהוזכר קודם. הדיסק מסתיים ביצירה בת יותר מעשר דקות בה משולבים אפקטים, לופים, קטעים של שקט גמור וקולו של מקרטני השר בקול גבוה וחשוף, וחוזר, כמו מנטרה, על שם השיר שהוא גם המוטו של התקליט כולו - ויש לקוות גם של הבאים אחריו: Don’t stop running.

יום שבת, 15 בנובמבר 2008

אלביס זפלין מארלי

כבר בקריאת השם Draed Zeppelin על העטיפה, עולה חיוך על הפנים: לד זפלין ורגאיי?...והחיוך הזה הופך לצחוק של הנאה כשרואים את Gregg Tortell עם מאה וחמישים קילו של תואם אלביס (הוא בכלל קורא לעצמו Tortelvis) ואת הכיסוי המוטרף ל Heartbreaker. לא פלא שרוברט פלאנט עצמו מתראיין ואומר שהוא מעריץ שרוף ושהביצוע שלהם ל Your time is gonna come עולה על זה של זפלין. בין אם הם מתעללים ב Immigrant Song , מבצעים את Black Dog, עושים Kashmir, או חוטאים בחילול Stairway to heaven, רואים שהם נהנים מכל רגע. עם בסיסט המכונה בשם butt boy ומתופף הקורא לעצמו fresh cheese, שירים כמו Heartbreaker hotel ,No quarterponder, ודיסק שנקרא The Fun Sessions זה לא פלא. מאז Easy star allstars לא היה כל כך שמח. ולסיום: קוריוז.

יום רביעי, 12 בנובמבר 2008

מאז שאהבתי אותך

זה לא ממש פוסט, רק משהו קטן/גדול לאמצע השבוע: אחד השירים היותר מושלמים של אחת הלהקות היותר טובות, בביצוע אחת הזמרות המרגשות של היום: Since I've been loving you, מהתקליט השלישי של "לד זפלין" בביצוע של קורין ביילי ריי. אחד מה"קאברים" המוצדקים שיש. ארבע וחצי דקות של כיף.

Shot my lady

ישנם אלפי קאברים לשירים של ג'ימי הנדריקס ומאות של "היי ג'ו". אבל רובם של גיטריסטים, ולמרות שחלקם נגנים טובים, עדיין, לעשות קאבר לגיטרה של הנדריקס זה כמו להתאבד. הזמר ווילי דוויל, לשעבר מלהקת Mink Deville, שר בדרך כלל רוק ובלוז וגם שיתף פעולה בעבר עם מרק קנופלר (שהפיק לו דיסק וניגן בו). הוא לוקח את סיפור ה"רצח על רקע רומנטי" ונותן לו פירוש לטיני. העיבוד והשירה כאילו מנותקים מהמילים הטעונות, והקליפ נראה כמו סרט מפעם. אחד הטובים.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2008

The Queen is dead

Cosmos Rocks - Queen & Paul Rodgers
זו הפעם הראשונה שזה קורה לי. אני כותב ביקורת על דיסק ואני קרוע לשניים. מצד אחד, מדובר באחד הזמרים האהובים עלי ביותר. מצד שני: מדובר בחרא של דיסק. יכולתי להתעלם ממנו ופשוט לא לכתוב עליו, אבל צריך קצת אינטגריטי, לא? במיוחד כשזה בדיוק מה שחסר למוזיקה שבדיסק הזה. אז החלטתי להרחיב קצת את היריעה ולכתוב על דברים אחרים, טובים יותר, שהזמר המוביל את הדיסק, עשה עד היום - וככה אולי חלקו של הדיסק החדש במאזן הכללי יהיה פחות דומיננטי.הדיסק המדובר הוא החדש של שרידי "קווין" יחד עם אחד הקולות המיוחדים של הרוק: פול רוג'רס. כותב, מלחין וזמר ענק שמאחוריו יותר ממאה עשרים וחמישה מיליון (!) תקליטים ודיסקים של הרכבים שונים אותם הוביל ביותר מארבעה עשורים. יחד הם נקראים Queen and Paul Rodgers ואני אגיע לדיסק החדש שלהם עוד מעט. בינתיים אני מוציא אותו מה- סי.די ושם משהו אחר: את אחד הדיסקים המוקדמים של להקת Free, שם הייתה ההיכרות שלי עם פול רוג'רס. בזמנים ההם לא היה MTV (וגם אם היה, גולדה לא הייתה מרשה לצפות) והאינטרנט עתיד היה להיוולד כשלושים שנה מאוחר יותר. מי שרצה להיות מעודכן, הקשיב ל- BBC world service בו השמיעו את הלהקות הטובות של אותה תקופה. בשנת 1968 פול רוג'רס היה צעיר בריטיבן 18 וחצי ואני הייתי חייל בסדיר. כשקמתי כל בוקר בחמש, הקשבתי לו בגלים הארוכים מלונדון. בדיוק אז "לד זפלין" נולדו ואריק קלפטון, סטיבי ווינווד, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ' הקימו את blind faith. אבל הצליל של Free היה משהו אחר: בלי הקסאח של זפלין או הילת ה"סופרגרופ" של קלפטון ושות'. הם ניגנו בלוז/רוק בסיסי הכי טוב ונקי שאפשר. השיר שפרסם אותם היה All Right Now, אבל לטעמי היו להם אחרים הרבה הרבה יותר טובים. הגיטריסט שלהם נקרא פול קוסוף, והיו לו ההשפעות הנכונות (מאדי ווטרס, צ'מפיון ג'ק דופרי, ג'והן מייאל ואריק קלפטון) וכישרון בהתאם, אנדי פרייזר היה משורר על הבס, סיימון קירק תופף במרץ – ומעל לכל היה את הקול של פול רוג'רס. אבל אחרי שש שנים ושבעה תקליטים, פול קוסוף, ילד טוב לונדון, כבר לא ממש תיפקד. הוא פיתח התמכרות לסמים, (ומת מהתקף לב שלוש שנים מאוחר יותר), אז השאר קיבלו את ההחלטה הנכונה והתפרקו. כי מה שהיה להם, היה הסך של ארבעתם יחד, ולא היה טעם לחפש מחליף ל- Koss. תוך כמה חודשים רוג'רס קרא לסיימון קירק, הוסיף בסיסט וגיטריסט יוצאי King Crimson ו- Mott the hoople והקים הרכב אחר: Bad Company לא ניסו להיות Free מספר שתיים: הסגנון שלהם עדיין היה בלוז/רוק, אך הצליל היה שונה והכיוון היה אמריקה. אבל כל דבר טוב נגמר פעם, וכשרוג'רס הרגיש שגם ההרכב הזה מיצה את עצמו, הוא פירק אותו בתחילת שנות השמונים. אחר כך הייתה לו תקופה של קריירת סולו בה הוציא כמה תקליטים, הרבה להופיע וגם נתן ביצוע מרגש לשירו הידוע של אוטיס רדינג, Sitting on the dock of the bay. המהלך הבא שלו, באמצע שנות השמונים, נראה על הנייר כמו זיווג משמיים: הגיטרה של ג'ימי פייג' והקול של פול רוג'רס, מה עוד אפשר לבקש? האמת, רק כמה שירים טובים. אבל הצמד המנוסה הבטיח הרבה ולא ממש קיים: The Firm, למרות השם, לא היו פירמה ולא היו בפורמה: שני התקליטים שלהם היו, אין דרך אחרת לומר את זה, משעממים. אחרי "הפירמה" רוג'רס פנה לחלוק כבוד להשפעות שלו: בשנת 1993 הוא הוציא ep שנקרא The Hendrix set שבו עשה (יחד עם הגיטריסט ניל שון) קאברים לא רעים לחמישה שירים של הנדריקס, ואחריו הוציא תקליט כפול שתוכנו נשמע טוב כמו שמו: Muddy waters blues. על מידת הריספקט ממנו נהנה, מעידה רשימת הגיטריסטים שגייס לפרויקט: באדי גאי, רוג'ר ווטרס, סלאש, ג'ף בק, גארי מור, סטיב מילר, בריאן מיי ואחרים. באותה שנה שוקי וייס הביא אותו לפסטיבל הבלוז בחיפה. בתחילת המילניום רוג'רס הקים הרכב שנקרא The Law שאפילו מעריציו השרופים ביותר בקושי מכירים. הרעיון היה לשיר שירים שאחרים יכתבו בשבילו – וגם ינגנו בתקליט. אבל למרות שרוג'ר ווטרס, כריס ריאה ובריאן אדמס היו באולפן, התקליט לא התרומם. בלי שירים טובים, הקול שלו לא הספיק. ואז, ב-2005, פול רוג'רס לפתע הצטרף לסיבוב הופעות של בריאן מיי ורוג'ר טיילור, שרידי "קווין", (ג'ון דיקון הבסיסט עשה בשכל ופרש), שלא הופיעו מאז שפרדי מרקיורי נפטר לפני ארבע עשרה שנים.יש דברים שאסור לנסות ולשחזר אותם. פרדי מרקיורי, עם האקסטרווגנטיות הקאמפית הבי- סקסואלית שלו, העניק לשם "קווין" משמעות מיוחדת. העיבודים הקיטשיים והפסבדו קלאסיים של השירים נסמכו על קול ה- פאלצט שלו, שהגיע לגבהים של שירת אופרה, (כמו שממחיש התקליט שלו, "ברצלונה"). ורוב השירים של "קווין" התבססו על האוקטבות הגבוהות שפרדי מרקיורי הרגיש בהן בבית. לפול רוג'רס אין את המנעד הזה. שלא תבינו אותי לא נכון: לרוג'רס יש קול ענק, אבל הוא באריטון חם ועמוק. אין לו את הרג’יסטרי הגבוה של מרקיורי, שבלעדיו, "קווין", במרכאות כפולות ומכופלות, היא משהו אחר. בכלל, יש להקות שהצליל שלהן מזוהה עם הזמר, שאם הוא הולך, יותר טוב לסגור את הבאסטה. מישהו יכול לתאר לעצמו את "הדלתות" עם מישהו במקום ג'ים מוריסון?, אתFree בלי פול רוג'רס, או את "לד זפלין" בלי רוברט פלאנט? (למרבה הצער, ג'ימי פייג' חושב שכן). אז בסיבוב ההוא לפני שלוש שנים, פול רוג'רס שר את שירי "קווין" בגרסא שלו, וממילא רוב השירים בהופעות היו של Bad Company ו-Free כי זה מה שהקהל ציפה לראות. היו גם דיסק ודי.וי.די בשם "הצ'מפיונס חוזרים" - פרדי מרקיורי ופול קוסוף בטח ישבו שם למעלה וחשבו שיש משהו קצת מורבידי בניסיון של רוג'רס ומיי לשחזר את ה'ליקים' והשירה שלהם. אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור מחזיקים את הזכויות לשם Queen ויש להם מותג ביד, אז הם לקחו ברצינות מוגזמת את שם השיר הישן של "קווין" והחליטו ש- the show must go on למרות הכל, והוציאו חומר חדש עם רוג'רס. הבעיה שלי עם הדיסק מתחילה כבר בשלב העטיפה: איזה מין שם זה Cosmos Rocks ? ולמה בנוסף, השיר הראשון נקרא The cosmos rocking ? בדיסק הזה אין זכר ל"קווין", אבל רוג'רס נשאר מלך, גם כשהוא שר רוק "כבד" וגם כשהוא מוריד הילוך בבלדות. אלא שהקול שלו מתבזבז על ארבעה עשר שירים מיותרים, (כולל אחד שרוג'ר טיילור המתופף מתעקש לשיר עם קול במשקל נוצה) שמעל כולם כתוב בתאורה צבעונית "אצטדיון" ואף אחד מהם לא ייזכר בעוד יומיים. יש בו סינגל בסגנון אייטיז C lebrity כמה קלישאות רוק משומשות וחופן בלדות (אחת מהן, some things that glitter, כמובן מוקדשת לפרדי מרקיורי). במקום להגשים את שמו של שיר מספר שתיים,time to shine, הוא מצליח להיות כמו שיר מספר ארבע: small, עליו הם חוזרים בשיר האחרון: small reprise. כמה סמלי. רק שיר אחד,voodoo הצליח להזיז לי. יותר מכל, מה שחסר בשירים, זה רעב. זהו דיסק של שלושה אנשים שבעים שאיבדו את הניצוץ ופשוט באו לדפוק כרטיס ולעשות קופה. אבל הוא נמכר היטב והטור האירופי כבר סולד אאוט. אני חייב לראות אותם לייב. שוקי שומע?

יום שבת, 25 באוקטובר 2008

השטן, הסמויה וטום ווייטס




בימים אלה משודרת בערוץ "אקסטרה הוט" העונה החמישית של סדרת הטלוויזיה הכי טובה, לדעתי, כן אפילו יותר מ"הסופרנוס: The Wire שמשום מה זכתה לשם העברי "הסמויה". מבחינת הז'אנר אליו היא משתייכת, זו סדרת משטרה, אבל התואר הזה עושה לה עוול. זו סדרה על החיים. בפוסט הזה אני לא מתכוון להרחיב על הסדרה עצמה, אלא על המוזיקה שהיא חלק בלתי נפרד ממנה. פסי קול של סרטים וסדרות הם כבר מזמן הרבה יותר מסתם אוסף של כמה שירים המלווים את ההתרחשות. ו"הסמויה" מלאה מוזיקה אורבנית שמתאימה לתכנים שלה. זהו פסקול שנקרא diegetic: כזה הנובע ישירות מהעלילה: זה אומר שבסצנה שבה השוטרים מורידים כמה בירות בבאר, המוזיקה האירית שנשמעת, מנוגנת מה"ג'וקבוקס" שבמקום; מוזיקת הראפ שנשמעת בכמה סצנות חוץ, בוקעת מהרדיודיסק ברכב של סוחרי הסמים – וכן הלאה. לסדרה יצאו לאחרונה שני פסי-קול מעניינים, אבל הסיפור האמיתי הוא הסיפור של שיר הנושא. "הסמויה" (מבית HBO) מגלה מקוריות גם בתחום הזה: השיר המלווה את כותרות הפתיחה של כל פרק הוא Way down in the hole של טום ווייטס, שהופיע לראשונה בשנת 1987 בתקליטו .Franks Wild Years השיר מדבר על הצורך לשמור את השטן (יצר הרע, התמכרות, פיתויים, הרס עצמי – תבחרו מה מתאים לכם) עמוק בבור והוא אחד מהשירים הטעונים יותר בארסנל של ווייטס. אבל מפיקי הסדרה לא הסתפקו בגרסא המקורית של ווייטס, ושיבצו בכל אחת מעונות הסדרה, ביצוע אחר של השיר: The blind boys from Alabama מלווים את פתיחת כל פרקי העונה הראשונה. טום וויטס עצמו נותן את הביצוע שלו בעונה השנייה; בעונה השלישית משובצים האחים נוויל; עבור הרביעית הוקלט במיוחד ביצוע של חמישה נערים מבלטימור תחת השם "DoMaJe" ובעונה החמישית זו הגרסה של סטיב ארל, שגם ממלא בסדרה דמות של ג'אנקי לשעבר המפעיל קבוצת תמיכה לנגמלים. הביצועים שונים זה מזה בהתאם לאופי המבצעים: The blind boys from Alabama מבליטים אווירת הגוספל של השיר. טום ווייטס הוא טום ווייטס. האחים נוויל מבליטים את קול הקטיפה של האח אהרון בביצוע מלא נשמה. DoMaje נותנים ביצוע laid back והאינטרפטציה של סטיב ארל היא יותר בלוזית. מה שמשותף לכל ביצועי הקאברים, זה שהם חושפים את המלודיה של השיר, שבביצוע המקורי של וויטס, מכסה אותה, כרגיל, יש לומר, שכבה עבה של לכלוך, חספוס והבוץ של החיים.
הקאברים והעיבודים החדשים ממחישים את העובדה שחוץ מכישרון הכתיבה והקול המרוסק והייחודי שלו, טום ווייטס הוא גם מלחין מגוון מאוד. אבל כדי להגיע לזה, צריך לגרד. ככה זה עם יהלומים: צריך לדעת איפה לחפש אותם, לחפור ולחשוף. כאן הוא עושה את זה בהופעה. ולמי שמעוניין במילים, הנה:
When you walk through the gardenyou gotta watch your back
well I beg your pardonwalk the straight and narrow track
if you walk with Jesushe's gonna save your soul
you gotta keep the devilway down in the hole
he's got the fire and the furyat his command
well you don't have to worryif you hold on to Jesus hand
we'll all be safe from Satanwhen the thunder rolls
just gotta help me keep the devilway down in the hole
All the angels sing about Jesus' mighty sword and they'll shield you with their wingsand keep you close to the lord don't pay heed to temptation
for his hands are so coldyou gotta help me keep the devilway down in the hole

יום שבת, 18 באוקטובר 2008

טדי. בקרוב באצטדיון הקרוב לביתך

Teddy Thompson
a Piece of what you need
זה לא קל להיות זמר שהוא "הבן של". תשאלו את ג'קוב דילן, את ליאם פין או את כריס סטילס. שלא לדבר על הבנים של לנון: מצד אחד, גנים מוצלחים הם דבר חשוב, וקשרים טובים אף פעם לא הזיקו בעולם המוזיקה, אבל מצד שני, לא פשוט לעמוד בציפיות. אלא ששום דבר מהדברים האלה לא מטריד את טדי תומפסון בדיסק החדש שלו. אם מדברים על התפוח והעץ, אבא ואמא הם שני עצים מפוארים: הוא - ריצ'רד תומפסון, זמר פולק- רוק משנות השבעים שהוציא עד היום עשרות אלבומים; היא - לינדה תומפסון, הזמרת שהייתה הקול השני (הראשון הייתה סנדי דני) של Fairport Convention. טדי לא נפל רחוק. מאביו הוא לקח את הוורסטיליות המוזיקלית ומאימו את החום והרגש. על העטיפה של a Piece of what you needהוא נראה כמו סוג של ג'ייסון טימברלייק או רובי וויליאמס, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. זה לא סוג המוזיקה שמחכה לכם בתוך הדיסק. גם לא פולק אנגלי במסורת של הוריו. בכלל, הוא מנפץ כמה מיתוסים על החיים בצל שתי אגדות פולק- רוק: "הורי לא ישבו כל היום בבית וכתבו שירים, נולדתי בשנת 1976בקומונה מוסלמית מחוץ ללונדון שבה הם חיו באותו זמן...כך שאי אפשר לומר שקיבלתי חינוך מוזיקלי. כשהייתי בן שבע הורי התגרשו; חייתי עם אמי, שהפסיקה ליצור מוזיקה והתחתנה עם איש עסקים..."
אחרי שחיפש את הסגנון שלו בקאנטרי ובמלנכוליה, טדי תומפסון, שחי מגיל 18 בלוס אנג'לס ובניו- יורק, שר פולק-רוק אמריקאי לגמרי, עם נגיעות "פופיות" קלות והשפעה של רוי אורביסון. זה כבר האלבום הרביעי, והשלם ביותר שלו: הוא כותב שירים מצוינים, נגינת הגיטרה שלו מלאת כוח, והקול שלו חם וחזק. הסינגל
In my arms יכול להטעות. (כן, זה רופוס וויינרייט בתחפושת אלביס מנגן בפסנתר בקליפ: השניים התHידדו כששרו יחד בפסקול של Brokeback mountain). הסינגל אמנם קליט וקצבי, אבל בדיסק יש כמה וכמה שירים יותר מהורהרים ואישיים. טדי תומפסון לא כותב על דברים שאחרים לא כתבו עליהם לפניו - הרי 99 אחוזים מהשירים הם על יחסים ופרידות, אהבות ואכזבות, והשירים שלו לא שונים מהבחינה הזו - אבל טדי טומפסון מביא לשירים שלו הומור שחור וכתיבה אישית, כמו שמדגים הקטע: Things I do. הוא לא מהסס לחשוף את קרביו בשיר Turning the Gun on Myself המקאברי, בו הוא שר על הרהורי התאבדות, וגם באחרים, עם שורות כמו:
Look at me/fully grown/look at me/all alone
או:
what's this what's this/am I happy or something/oh shit oh shit/am I happy or something
ברוב השירים מלווה אותו להקה מצוינת של גיטרה/בס/קלידים ותופים, אבל המפיק המוזיקלי מריוס דה-ווריז (מדונה, ביורק, רופוס וויינרייט, ניל פין) מוסיף לכמה מהשירים חטיבת כלי נשיפה וגם תזמורת מיתרים, והתוצאה מדברת בעד עצמה. ההצלחה של טדי תומפסון לא באה לו בחסד, ולא בזכות הוריו – וגם לא בקלות. היא הגיעה בדיסק הרביעי שלו, שהוא גם המגובש ביותר שלו עד כה. כל האזנה מגלה בו שכבה נוספת של יופי. ואי אפשר שלא להסכים למילים של שיר הנושא: Stop getting what you want/and get a piece of what you need

יום שלישי, 7 באוקטובר 2008

אחותי, פיטרתי את הבסיסט

באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על הרכבים של גיטרה-בס-תופים. הכותרת שלו הייתה: "השילוש הקדוש". לפוסט הנוכחי, העוסק בצמדים של גיטרה ותופים, חשבתי לקרוא בשם: "הזוג המוזר".
גיטרה ותופים. יותר לא צריכים.
בעידן שבו מוזיקת טראנס מפמפמת את הבסים ב"אומצה אומצה" אכזרי ומקהה חושים, בזמן שמוזיקת דאב מקדשת את התדר הנמוך ואנשים שמים בסלון סאב- וופר שיכול לתת פייט רציני למערכת ב"סינמה סיטי", יש משהו מתריס ואפילו אנרכיסטי בהרכב רוק שמחליט לוותר על הבס. בכל זאת, בס, אתם יודעים, אף הרכב רוק אינו שלם בלעדיו. מישהו הרי צריך לתת בסיס לכל העסק, שלא לדבר על חטיבת הקצב המסורתית של בס-תופים.
אם כל הרכבי הגיטרה/תופים היו על טהרת צמדי בנים, אפשר היה לחשוב שזו מין המצאה שוביניסטית כזו, כדי שיותר גרופי'ס יתחלקו לפחות נגנים, וזו שמעדיפה את הזמר, תמצא את עצמה במיטה יחד עם ההיא שבאה בשביל הגיטריסט: רוקנ'רול בייבי, פחות זה יותר. אבל לא.
יש שוויון מיני בצמדים.
ראשונים היו ה-
White Stripes. בשנת 1997 הם צצו בדטרויט, מצוידים בגיטרה וסט תופים בלבד. ג'ק ווייט כתב שירים שהושפעו מבלוז, פולק- רוק, הקינקס, קפטן ביפהארט, דיסקו- מטאל וגראז' רוק- והם נשמעו כמו תערובת של כל ההשפעות האלה. בנוסף ג'ק גם התגלה כנגן גיטרה וירטואוז, ומג ווייט הסתתרה מאחורי סט תופים מינימליסטי וידעה בדיוק מתי לא לתופף. אבל הטרנד שהם התחילו לא היה הדבר המוזר היחידי בנוגע אליהם: הבגדים, הבמה, כלי הנגינה ועטיפות הדיסקים שלהם היו באדום - לבן והשניים נראו כמו תאומים ובגלל זה אנשים חשבו שהם אח ואחות, אבל האמת היא שכבר אז הם היו זוג גרוש.
כשיצא הדיסק השלישי שלהם ב-2001, התגלה ב-אקרון, אוהיו, צמד מינימליסטי נוסף: ה-
Black Keys. הגיטריסט/זמר דן אוורבך והמתופף פטריק קרני יצרו מוזיקה מהפנטת, שילוב של רוק וסול, עם השפעות כמו ג'ימי הנדריקס וג'יימס בראון. המינימליזם אצלם בדם כנראה: את הדיסק השני שלהם הם הקליטו ב'סשן' רצוף של ארבע עשרה שעות.
בשלב הזה כבר היו צמדי גיטרה- תופים של גבר/אישה ושני גברים ומה שהיה חסר זה צמד של שתי נשים: ב- ואנקובר התגלה הצמד:
The Pack AD ומילא את החסר: בקי בלאק היא גיטריסטית/זמרת ורסטילית שיכולה להישמע בקטע אחד גסה ומחוספסת כמו ג'ניס ג'ופלין, ובשיר אחר להיות שברירית כמו שינייד א'קונור. חברתה מאיה מילר היא אולי לא הגרסה הנשית של ג'והן בונהאם או קית' מון, אבל נותנת בראש בלי הפסקה.
ואם זה לא מספיק, בבוסטון החלו להרעיש צמד בנות נוספות:
Mr. Airplane Man שהן מרגרט גארת וטארה מקמנוס. השתיים שידכו בין בלוז ל- punk והוחתמו בחברת התקליטים בה היו גם ה"ווייט סטרייפס".
בינתיים, במקומות אחרים על הגלובוס, הטרנד תפש תאוצה: שני בנים שקוראים לעצמם
Johnossi צצו בשטוקהולם, אוחזים, ניחשתם, גיטרה ותופים: הגיטריסט/זמר ג'והן אנגלברט והמתופף אוסקר "אוסי" בונד אולי נראים כמו שני חנונים מ"אבבא", וחלק מהשירים שלהם מתחילים עם פתיחה שקטה, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם: יש להם ביצים עם סטרואידים: הרוק שלהם קשוח והבלוז שלהם מלוכלך, ממש כמו שצריך. צמד pאנק בלוז נוסף הם The Kills: אליסון מוסהארט המכונה A וג'יימי הינס, המכונה Hotel. היא אמריקאית והוא בריטי. בשלב הזה, האנגלים קצת התבאסו שאין להם עוד נציגים בפטנט הזה של צמדי רוק מינימליסטים, ולא רצו להישאר מאחור, ומי שהציל את המצב היו The Congregation מלונדון: ויקטוריה יולט (שירה) והגיטריסט בנג'מין פרוסר (שניהם נותנים בתופים), נראה כמו בוני וקלייד של המאה העשרים ואחת והבלוז שלהם אפל בהתאם. הם יותר שקטים ומופנמים מהצמדים האחרים, אבל לא פחות מוכשרים.
למרות שפה ושם מישהו נרדם בשמירה (האחרון של הווייט סטרייפס נפתח עם חצוצרות מריאצ'י מכסיקניות ובנוסף ג'ק ווייט הקים עוד הרכב:
The Raconteurs ובו ארבעה חברים, כולל בסיסט), כנראה שצמד גיטרה-תופים הוא לא אופנה חולפת. חלק מההרכבים האלה כבר הוציאו בין שלושה לששה דיסקים כל אחד, ולא מתכוונים להפסיק.
מעניין מה הולך להיות הדבר הבא...אולי תזמורת של איש אחד?

יום חמישי, 2 באוקטובר 2008

דבר אחד מוביל לשני

את השיר Unicornio של סילביו רודריגז שלא הייתי מגלה אותו אם לא הייתי אוהב לצפות בסרטי פרסומת מחו"ל. לפני כמה שנים BMW הרימו פרויקט של שמונה סרטים קצרים של במאים כמו אנג לי, טוני סקוט (עם ג'יימס בראון וגארי אולדמן), ג'והן פרנקנהיימר, גיא ריצ'י (שכמובן ליהק את מדונה בתפקיד ביצ'י, אבל אל תתחילו אתו, זה אחד החלשים בפרויקט). הבמאי Wong Kar Wai ("לילות בלוברי", 2046) יצר סרט בשם The follow: קלייב אואן (המככב בכל סרטי הסדרה) הוא בלש שנשכר ע”י פורסט וויטקר לעקוב אחר אשתו של מיקי רורק (אדריאנה לימה) והפסקול הוא הביצוע של ססיליה נואל. תקדישו שש דקות מהחיים למשהו יפה (לא להבהל מהאורך הנקוב של 8.5 דקות כי הקרדיטים בסוף אורכים 2.5 דק') ולא תצטערו. יש גם גרסא ערוכה של ארבע דקות עם השיר בביצוע מרצדס סוסה, אבל תעשו לעצמכם טובה, הסרט עם הביצוע של ססיליה נואל עדיף. חיפשתי ומצאתי גם בלוג עם תרגום לאנגלית של המילים. תבלו.

יום שבת, 27 בספטמבר 2008

כיילב נובח Kings of Leon - Only by the night


מקובל לחשוב שהתפתחות היא דבר חשוב ליצירה מוזיקלית של זמר או להקה. אבל שמירה על סגנון מסוים היא לא תמיד דריכה במקום, והתקדמות היא לפעמים צעד מיותר הצידה. KOL עשו במשך הקריירה המהירה שלהם הרבה צעדים לכיוונים שונים, רק שכרגע זה נשמע יותר כמו אחד- לפנים- שניים - לאחור. הם התחילו לפני שבע שנים כלהקת גראז' רוק דרומית וכל העניין הזה של המוזיקה היה עבורם סוג של שחרור: את ילדותם העבירו שלושת האחים לבית פולוויל במושב האחורי של מכונית אביהם, כומר אוונגליסטי שלקח אותם לסיבובים בלתי נגמרים של הטפה לסגפנות ברחבי אמריקה. כשהם גילו את הרוק, הם אימצו את כל הקלישאות שבאות אתו: שיער ארוך, שפמים וג'ינס קרועים. המוזיקה שהם יצרו התאימה לתדמית: רוק ביצות מלוכלך ומחוספס, שהלם את קולו החורק והסדוק של האח כיילב. זה היה הסגנון שלהם ב- אי.פי. Holly roller novocaine ובאלבום הראשון Youth & young manhood. אבל כשהם ניסו לרכב על פר הפרא הזה ששמו רוקנ'רול, הוא התחיל להעיף אותם לכל מיני כיוונים: באלבום הבא Aha Shake Heartbreak הם כבר שידכו בין לינרד סקינרד, קרידנס וריי דייוויס והשפעות בריטיות נוספות, כיאה ללהקה שמוכרת יותר אלבומים באנגליה וניו-זילנד מאשר בארה"ב מולדתם. זה היה אלבום פתוח ומחושב יותר – והמצליח ביותר שלהם עד היום. בזה שבא אחריו Because of the times הם הפגישו את הפוסט-פאנק ('פ' דגושה) עם פרוגרסיב ויצא להם אלבום אפל משהו, או כמו שמישהו אמר: "זה כאילו שאלן פרסונס נתן לאחים אולמן את ספינת החלל שלו". מי שהביט למעלה, יכול היה לראות שמעל לראש שלהם, יוצקים כבר את תקרת האצטדיון. בשנה וחצי שעברו מאז אלבומם הקודם, Kings of leon השלימו את המהפך. האחים כיילב, ג'ארד ונתן פולואוויל, ובן הדוד מת'יו שינו פאזה: מלהקת ביצות מחוספסת הם נעשו הרכב שמוכר מיליונים. מלהקה שממלאת אולמות, הם הפכו למי שמופיעים לפני עשרות אלפים בכל הופעה: במשך תקופה ארוכה הם חיממו את "פרל ג'אם" ואת U2 וזה לא עשה להם טוב. פתאום הסיפורים הקצרים שהם נהגו לספר בשירים שלהם לא התאימו לבמות הענק ולדוכני המרצ'נדייס. הם גילו שאי אפשר לעלות על במת ה"וומבלי" כשהמגפיים מלאים בוץ והחליטו לשפר את הסגנון. הבעיה היא שהם הלכו על המנוני אצטדיונים. חבל. בשביל זה יש את "קולדפליי. מ- Kings of Leon ציפיתי לעוד מאותו דבר, אלא שהדבר הזה נעלם, יחד עם רוחם של האחים אולמן שירדו מהספינה והשאירו את KOL לחפש את עצמם לבד בין הגלקסיות. על ההתחלה של Only by the night ברור שמשהו אחר, ולאו דווקא טוב, קרה להם. השיר הראשון Closer מתחיל עם אפקט רפטיטיבי של גיטרה ותיפוף מונוטוני ואחרי חצי דקה מייגעת מגיע הקול של כיילב. הקול אותו קול: צרוד, עייף, עושה טובה שהוא פותח את הפה – בקיצור, כל מה שתמיד משך אותי אצלם. אבל השיר לא שיר, המנגינה לא קיימת והתוצאה אפילו מרגיזה. בקטע השני Crawl, הם קצת מעלים את הרף וגם הסינגל Sex on fire מזכיר ימים טובים יותר, אבל משם והלאה הם חוזרים לאכזב. Use somebody אפילו מזכיר את "פוליס", אבל זו של תקופת Synchronicity וזה בטח לא יכול להיחשב כמחמאה. דיסק חדש עם אחד עשר שירים שמתוכם שניים הם בינוניים פלוס והשאר מינוס מינוס זה לא מה שחשבתי לקבל מהם לראש השנה. בעמוד שלהם ב myspace כיילב מספר שהוא לא ממש זוכר את תהליך הכתיבה של הדיסק החדש, כי רוב הזמן הוא היה על כדורי שינה. זה מורגש, השירים החדשים פשוט מרדימים. חבל, כי בפעם האחרונה שהוא שר על הרדמה מקומית, ב- Holly roller Novocaine מ- 2003 הוא היה רענן ומלהיב. אבל הפעם הכיילב נובח וכבר לא נושך. אני מקווה שבפעם הבאה יזרוק לנו עצם. אני קורא את מה שכתבתי לפני שאני מעלה לבלוג ואני שם לב שכשאני מתייחס ליצירה הקודמת שלהם, אני מדבר על אלבומים, וכשאני כותב על האחרון, אני קורא לו "דיסק". זה בטח לא מקרה. אבל מוקדם מדי להספיד את KOL. בלילה, כשהם יורידו את המגפיים, הם ייזכרו בביצות של נשוויל, טנסי, בקונפדרציה הדרומית, דגל המורדים ורוח הדיקסי – וזה יבוא להם טוב. יש להם עוד הרבה מה להגיד, וכיילב הוא זמר בליגה של ניל יאנג וברוס ספרינגסטין ולא ייקח הרבה זמן עד שהוא יחזור לנשוך. נכון שעכשיו אני מעדיף כל שיר של Gomez כשאני רוצה להאזין למשהו עם אינטגריטי, על פני האחרון של KOL, אבל אני כבר מחכה לאלבום הבא שלהם.

יום חמישי, 25 בספטמבר 2008

באנו לכייף


באמצע הדיסק החדש של איזבו הייתה לי לפתע תובנה: אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה. וזו לא קטילה של איזבו. להיפך. אבל בשביל להסביר את עצמי, אני צריך לחזור חמש שנים לאחור. זה הזמן שחלף בין הדיסק הראשון של איזבו, The Fun Makers, לבין הדיסק הנוכחי. איפה הם היו ומה הם עשו במשך ההפסקה הארוכה הזו, זה עניין כבר לרשימה אחרת, אבל כשמאזינים לשני הדיסקים ברצף, מסתברים כמה דברים: 1) ההשפעות העיקריות שלהם לא השתנו: לד זפלין, מוסיקה ערבית, רד הוט צ'ילי פפרס, טריפונס. 2) ההלחנה השתפרה, וכמוה גם הנגינה והפקה (טוב, זה היה ממש גרוע אם הם היו דורכים במקום ולא מנצלים את כל הזמן הזה בשביל ללטש את היכולות שלם). 3) הדיסק הזה הוא ממש טוב. לא מושלם, אבל טוב +. נכון, אין בו פילרים, אבל כמו בחיים, יש בו שירים טובים יותר, כמו: Slow disco Morning Hero, וטובים פחות, כמו שיר הנושא - וחבל שאין בו יותר מהסוג הראשון. בהתחשב בזה שהדיסק הקודם יצא לפני כל כך הרבה זמן, אפשר היה בשקט לקחת שניים שלושה מהשירים היותר טובים שהיו בו, ולכלול אותם בדיסק החדש, מה שהיה הופך אותו ללא פחות ממעולה.. אם לחזור לתובנה שאתה פתחתי, מסתבר שלא הרבה השתנה במוסיקה במשך חמש השנים האחרונות, כי הדיסק הקודם של איזבו וגם הנוכחי, רלבנטיים היום באותה מידה. ואם להקצין את זה עוד יותר, אז הדיסק הנוכחי היה יכול לצאת לפני חמש שנים ולהשתלב בפסקול התקופה בלי שום בעיה. זה שאמנים עכשוויים מושפעים ממה שעשו לפניהם זה דבר ידוע, השאלה היא מה הם עושים עם כל ההשפעות האלה. במקרה של איזבו התשובה היא: רק דברים טובים. מהאזנה להאזנה מסתבר שרן שם טוב הוא כשרון שאין לנו כאן הרבה כמוהו, וששאר חברי הרכב משלימים אותו. אחד הדברים שבולטים במוסיקה של איזבו הוא שהם באו ליהנות. הרבה שמחה ואהבה למוסיקה נשפכות מהדיסק. וגם, מצד אחד הם מתייחסים למוסיקה שלהם ברצינות – ומצד שני, הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יש בדיסק אווירה של כיף והרבה פאן. חוץ מזה, מי שמסוגל לחבר שיר בשם “Shawarma hunters”, מגיע לו פרגון...

יום שלישי, 16 בספטמבר 2008

ריצ'רד רייט מ"פינק פלויד מצטרף ל- Great gig in the sky


זהו. כבר לא יהיה איחוד של ה"פינק פלויד". הם הגיחו לפני כמה שנים לכמה שירים ב-Live Aid ועכשיו,אם הם ירצו לחזור על זה, הם יצטרכו לחפש מחליף לריצ'רד רייט, שמת אתמול מסרטן בגיל 65. גיל מבוגר (אני יודע שזה נשמע נורא) יחסית לכל אותם אמני רוקנ'רול שמתו צעירים מדי, אחרי שההצלחה עלתה להם לראש ופשוט פוצצה להם אותו. מי ברובה, כמו קורט קוביין, מי ממנת יתר, כמו ג'ניס ג'ופלין, ומי על ידי קיאו שלו, כמו ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - והרשימה ארוכה מדי כדי לפרט אותה כאן. אולי זה שווה פוסט נפרד. אבל יש כל כך הרבה שצריך להזכיר אותם, עד שזה יכול בשקט לפרנס בלוג שלם. ריצ'רד רייט לא היה דמות צבעונית כמו ריק ווייקמן מ-"יס" ולא שבר פסנתרים בהופעות כמו קית' אמרסון מ- ELP. הוא היה נחבא אל הקלידים. סיד ברט, דיוויד גילמור ורוג'ר ווטרס, כדרכם של זמרים וגיטריסטים, היו בחזית בעוד רייט והמתופף ניק מייסון היו מאחור. רייט גם נחשף לצד האפל של "פינק פלויד" כשפוטר ממנה לתקופה קצרה, בעקבות סכסוך עם גילמור. האחרון בטח מרגיש הקלה על שהספיק להתפייס עם רייט וגם שיתף אותו בהקלטה ובהופעות של On an island. אחד הקטעים המפורסמים שריצ'רד רייט כתב, The great gig in the sky נשמע היום כמו קינה המוקדשת לו ולכל אותם האמנים שנותנים עכשיו את ההופעה הגדולה בשמיים, והביטוי "סופר גרופ" קטן עליהם. Wish you were here, אבל זה כבר לא יקרה. מישהו אמר שהיתרון של כל מי שהיו בני טיפשעשרה בשנות הששים זה שהם ראו את כל השמות הגדולים בהופעה חיה בזמן אמת. החסרון הוא, שהם יוכלו להתראות אתם בקרוב.

וול סטריט שאפל


הידיעות על קריסת הבנקים והבורסה בארה"ב, העלו על פני חיוך אווילי. לא, אני לא שמח לאידם של אחרים, וזה ממש לא נושא לצחוק עליו, אבל מה לעשות שצמד המילים "וול סטריט" מזכיר לי את The wall street shuffle של אחת הלהקות האהובות עלי: 10cc. הם התפרסמו עם להיטים כמו I'm not in love, או Dreadlock holiday אבל היו להם עוד עשרות שירים מלאים במשחקי מילים והתחכמויות ו- Toungue in cheeck. (דרך אגב, עשרה סי.סי זו כמות הזרע הממוצעת שגבר פולט, וזה המקור לשם הלהקה). אפשר לקרוא להםהם סרקסטים, אבל אני לא נשאר אדיש מול שורות כמו: Do the wall street shuffle / let your money hassle / bet you'd sell your mother / you can buy another ובמיוחד שהן מולבשות, כמו בכל השירים שלהם, על מנגינות קליטות מלאות "הוק'ס" זכירים. וכשאני שומע את הפזמון: "אוה הווארד יוז, האם הכסף שלך עשה אותך יותר טוב, האם אתה מחכה לשעת כושר כדי לדפוק אותי, כי אתה גדול מספיק?" אני חושב על השמות האחרים שיכולים לבוא במקום שמו של המיליארדר התמהוני. הקליפ של השיר נראה היום קצת מיושן ותמים, אבל תמימים תמיד היו סחורה טובה בוול סטריט, עד השבוע. אני מקשיב ל- 10cc ושמח שתמיד העדפתי את חברתם ואת זו של האחים אולמן, על פני חברת האחים ליהמן.

יום ראשון, 14 בספטמבר 2008

השילוש הקדוש, או: הקומבינה לשלושה

למרות שזה יכול להשתמע מהכותרת, לפוסט הזה אין כל קשר לאב, לבן ולרוח הקודש כמו גם למנאז'- א- טרואה (אני נמנע מלכתוב על דברים שאני לא בקיא בהם), אלא על השילוב של גיטרה - בס - תופים: הרכב רוק שבו רק "חטיבת קצב" (Rhythm Section) וגיטרה. בלי קלידים או גיטרת קצב, (הגיטרה המובילה עושה הכול), ואחד הנגנים מבצע גם את קטעי השירה. (מה שאומר שיותר גרופי'ס מתחלקות על פחות אנשים, וזו שמעדיפה את הזמר, מוצאת את עצמה במיטה עם ההיא שבאה בשביל הגיטריסט). רוקנ'רול בייבי, פחות זה יותר. בקצור, אני מדבר על Power Trio.
זאת אומרת שאייקונים המונים ארבעה או חמישה חברים בלהקה, כמו "לד זפלין", ה"מי", Free, ה"ראמונ'ס", ה"סטוג'ס","קווין", וה"רולינג סטונ'ס" למשל, לא יכולים להשתייך לקטגוריה הזו, למרות שלא חסר להם "פאואר" ושהמוזיקה שהם יצרו, הושפעה מהפורמט וחיקתה אותו.

מזל טוב, יש לנו שלישייה
אומרים שדברים טובים באים בזוגות. דברים ממש טובים, באים בשלישיות. ההיכרות שלי עם ה Power Trio התחילה בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, באדיבותם של ג'ימי הנדריקס, ה- Cream וה"מאדי ווטרס טריו". רק לאחרונה, סגרתי שני מעגלים: נסעתי לפני שנתיים לאיחוד של קלפטון - ברוס - בייקר ב"רויאל אלברט הול", וגיליתי את השילוש המקורי שהתחיל את הכול כמה שנים לפני כן, הלוא הם ביל היילי וה"קומטס", שייסדו את הטרנד. לאוזניים של היום הם נשמעים כמו חבורת צופים, אבל אז היה מדובר במהפכה אמיתית. באותה תקופה פותח האמפליפייר, שאפשר להגביר בצורה רצינית את הבס, וכשזה ניגן בווליום גבוה, הגיטרה והתופים היו יכולים לתת בראש מבלי לדאוג שלא ישמעו את הבס.
כל החשמל הזה אפשר לשלושה אנשים להישמע כמו להקה של הרבה יותר נגנים וליצור אימפקט רב דציבלים. מהר מאוד נוספו לגיטרה אפקטים כמו "וואה - וואה", "דיליי" "דיסטורשן", "פאז", ו"ססטיין" והרכבים כמו Blue Cheer או Rush לקחו את המוזיקה לכיוון "הארד רוק" ו- Heavy Metal. לא התלוננתי. גם "גראנד פאנק" היו בעסק, עד שהם התקשו (או שמא לא התקשו) עם הגרופיות והפכו לרביעייה. עד אז, הגיטרה-בס- תופים שלהם מכרו 25 (עשרים וחמישה) מיליון תקליטים ושברו את השיא של ה"ביטלס", כשכל הכרטיסים להופעה שלהם באצטדיון "שיאה" בניו-יורק אזלו תוך 72 שעות. כמו כן האזנתי באותה תקופה ל ZZ Top, BTO, Beck-Bogart-Appice, The Jam - Johnny Winter's Blues Experiment
וכמובן ל- Robin Trower שאחרי שעזב את "פרוקול הארום", דומה היה שרוחו של ג'ימי הנדריקס נכנסה בו, והשמחה הייתה גדולה. למזלי, ראיתי כמה מההרכבים האלה בהופעה, בזמן אמת. מפה לשם שנות הששים נגמרו, שנות השבעים פינו את מקומן לשנות השמונים (הזמן טס כשנהנים), הגראנג' הגיע והשלישיות המשיכו להפציץ: "נירוונה" ", "פרימוס", "דינוזאור ג'וניור", "ת'רפי?", ה"מלווינ'ס", "גרין דיי" ו"ג'ון ספנסר" יצרו "קיר סאונד" והראו לכולם כמה רעש אפשר לעשות עם עשרה מיתרים וסט תופים. הגדיל לעשות רוברט פריפ כשטבע את המונח “double power trio” כשבסוף שנות התשעים היו באחד מגלגולי "קינג קרימזון" שני גיטריסטים, שני בסיסטים ושני מתופפים.... באותה תקופה צברתי גם הרבה שעות טיסה עם Gov’t Mule, King’s X ו- Police. אבל למה לדבר בלשון עבר? הרבה מההרכבים האלה אני שומע עד היום, וכמה מהם נותנים לי כוח לכתוב את הפוסט הזה, ממש עכשיו, as we speak. ה"פאואר טריו" עדיין לא מת: שלישיות חדשות צצות כל הזמן: אני לא ממש בעניין של Muse אבל מאזין ל-Wolfmother ,John Mayer Trio, אלא שכשמדובר בגיטרה – בס – תופים, כמו בז'אנרים אחרים במוזיקה, אני עדיין הכי נהנה מהדברים שנוצרו פעם. והיום רק Radio Moscow עושים את זה כמו אז.

יום ראשון, 7 בספטמבר 2008

אני מה שאני שומע. בערך.


תמיד ידעתי שאני איש של ניגודים ולא פעם אמרו לי שיש לי סתירות פנימיות. אבל עכשיו זה קיבל גושפנקא מדעית. מסתבר שערכו עלי מחקר. פרופסור אדריאן נורת' מאוניברסיטת 'האריוט ווט' מסקוטלנד, אמנם לא התכוון אלי באופן אישי, אבל הוא קובע שאפשר להגדיר את האופי והאישיות של אנשים, לפי סוג המוזיקה שהם שומעים. מזמן מדברים על זה שמוזיקת הבי מטאל פונה לדופקי ראשים צעירים, רווקים ומחוצ'קנים ושהמוזיקה של בריטני ספירס ודומותיה קוסמת בעיקר לברביות כדוגמתה, אבל פרופסור נורת' לקח את זה צעד אחד קדימה: הוא ערך סקר בין שלושים וששה אלף משתתפים (!) והוא טוען משהו כמו: "אמור לי מה אתה שומע ואומר לך מי אתה". נשמע מעניין, אבל אני לא מכיר הרבה אנשים שנצמדים לסוג מוזיקה אחד. בכלל, זה מה שיפה במוזיקה, שהיא מלאה בז'אנרים שמשפיעים ומושפעים זה מזה. מה שמביא אותי לשאלה בנוגע למחקר של הפרופסור הסקוטי: מה בנוגע לאנשים, ויש לא מעט כאלה, בעלי טעם אקלקטי שאוהבים כמה סוגי מוזיקה במקביל?. אני למשל, מוגדר לפי תוצאות המחקר כבעל ביטחון עצמי גבוה, יצירתי, עדין ונדיב, לא מוחצן - אבל בטלן - וכל זה כי אני נהנה לשמוע בלאק סאבאת', לד זפלין ושאר רוק כבד; לעומת זאת, בגלל שאני אוהב גם את המוזיקה של ווילי נלסון ולפעמים קצת גלן קמפבל (הכיסוי שלו ל- Times like these של ה'פו פייטרס' ממש מצויין), אז כמו כל אוהבי מוזיקת קאנטרי אני דווקא חרוץ וכן מוחצן. ויש עוד סתירות באופי שלי: זה שאני אוהב בלוז ולפעמים גם צ'ייקובסקי, עושה אותי לבעל הערכה עצמית גבוהה, אבל יחד עם זה, מופנם...וכל מיני להקות אינדי שאני שומע, מגדירות אותי כבעל הערכה עצמית ירודה, עצלן (שוב), וממש לא עדין. אבל מה, קריאטיבי...אגב, המחקר לא מתעסק עם אוהבי מוזיקת עולם או פולק, ומעניין איך הוא היה מאפיין אוהבי מוזיקה ישראלית...דרך אגב, המחקר נמשך, ומי שרוצה, יכול להשתתף.
אז מצד אחד, טוב שיש מחקר שמבטל את הסטיגמה של חובבי רוק כבד כדכאוניים ובעלי נטיות אובדניות המהווים סכנה לעצמם ולחברה, ושקובע שיש להם הרבה משותף עם חובבי מוזיקה קלאסית (טוב, לבטהובן יש כמה 'ריפים' שחבל על הזמן) - אבל מצד שני, אם אני מנסה ללמוד משהו מהמחקר הזה, אני מבין שאני...מבולבל.
נזכרתי גם במחקר קודם של הפרופסור הנכבד, שגם הוא עסק במוזיקה ואישיות, וגם בו היו כמה ממצאים מעניינים:
מאזיני היפ הופ עושים יותר סקס, עם יותר בני זוג (טוב,לא סתם הקליפים שלהם מלאים כוסיות שמנענעות את הישבן) ולעומתם רק 1.5 אחוזים מאוהבי מוזיקת קאנטרי קיימו יחסים עם יותר מבן זוג אחד (אבל בטח רבים מהם מפנטזים על דולי פרטון)...חמישים אחוז מאוהבי 'היפ הופ' הודו בביצוע מעשה פלילי, אבל גם החנונים לא יוצאים נקיים: רבע מחובבי מוזיקה קלאסית מעשן גראס ("בו'נה המאהלר הזה מטיס אותי") ואחד מכל עשרה חובבי אופרה, ניסה פטריות הזיה. שימו לב: אם מציעים לכם טרמפ, תבדקו טוב שהנהג הוא לא איזה טיפוס שאוהב גם מוזיקה קלאסית -וגם אופרה.
במחשבה שנייה...

יום שבת, 30 באוגוסט 2008

כוכב נולד. לא מה שאתם חושבים



ארצ הוא יוצר צעיר שנושם היפהופ ואוכל רגאיי. לא מזמן ה'מאד פרופסור' העביר אצלו באולפן לילה של דאב אחרי הופעה בתל אביב. לארץ יש בטן מלאה על כמה דברים שקשורים לתעשיית המוזיקה בארץ, ובתור אמן אינדי עצבני, הוא מתבאס מזה שהפלייליסט ברוב תחנות הרדיו הוא טריטוריה של יחצנים, סוכנים עם קשרים, חברות תקליטים וכוכב נולד. הוא חושב שיש עוד הרבה אמנים כמוהו, שיש להם מה להגיד, אבל אין להם במה. אז הוא כתב על זה שיר וקרא לו: "כוכב נולד". טוב שיש אינטרנט וארצ ועוד הרבה אמנים והרכבים מקוריים יכולים להגיע לקהל שמגיע להם. תציצו ביוטיוב (גילוי נאות: את הקליפ ביים בני, גיא ברדך)

במדינת הגמדים


אני לא איזה מעריץ עיוור או חסיד שוטה של פול מקרטני. היצירה העכשווית שלו, מהנה ככל שהיא, לא מתקרבת למה שעשה בימי הביטלס. אבל בכל זאת, כמה מהשירים שהוא חיבר ושר, היוו את הפסקול של כמה תחנות בחיים שלי ושל לא מעט אנשים. לאיש יש רקורד מוזיקלי שאין להרבה אחרים. ב"ידיעות תל אביב" יש מי שחושבים אחרת: מתפרסמת שם אסופת הגיגים בנוגע להופעה המתוכננת שלו בארץ, תחת הכותרת: "אנחנו נשארים בבית". כל אחד זכאי לדעה משלו, וטעם מוזיקלי הוא עניין אישי. אני לא מצפה מאף אחד להיות בעל העדפות מוזיקליות זהות לשלי, ויכול להבין שיש כאלה שצמד המילים "לנון - מקרטני" מזיז להם פחות מ"גאטר טווינס", (למרות שאישית אני שומע בכיף את אלה וגם את אלה), ואין לי בעיה לקרוא טיעונים אמוציונלים או הסבר רציונלי למה לא ללכת להופעה של מקרטני. אבל כשקוראים את הרשימות בעמוד 59 ב"ידיעות תל אביב", המילה 'ליליפוט' קופצת לראש:
נעם גיל אומר על מקרטני ש"פעם חנון, תמיד חנון, ובשביל חנונים אני לא יוצא מהבית", ומוסיף: "כשאלוהים הוריד כריזמה על ליברפול...מקרטני היה בשיעור חלילית". כנראה שכשאלוהים הוריד קרתנות על תל אביב, היה מי שדאג לתפוש מקום בראש התור עוד בלילה שלפני. ויש עוד: "מקרטני הוא חביב האמהות ונותן מופע לכל המשפחה...אין לי כוונה ללכת להופעה ולקבל תצוגת תכלית של אדם שיוצר כבר יותר מ-45 שנה", אומר רונן כוכבי, שיצר כמה שנים עם ה'מרסדס בנד'. מיה סלע, שכמה דפים לפני זה מתפקדת על תקן גרופית של קלי דיל מ'הברידרס' בבית קפה בבוגרשוב ("קים לא באה"), על כפולת עמודים (ויש גם צילומים), חושבת שמקרטני היה ונשאר "מלודיסט חלקלק, ואולי נמוך מזה...אני לא מאמינה לו. הוא נקי מדי. מגולח מדי. עשיר מדי. הוא בידור מדי ובשביל בידור יש לי טלוויזיה". אכן, נמוך מזה. בקיצור פול, תגדל זקן, תפרע את הבגדים, תפשוט רגל ותתחיל לסרוג. אולי אז יהיה לך סיכוי אצל שלישיית חומה ומגדל. 'רבולבר'? 'האלבום הלבן'? סרג'נט פפר'? 'אבי רואוד'? הצחקתם אותם. נקודת האור היחידה בפולמוס, לטעמי, הוא משה מזרחי שאומר: "כל הספקנים, הציניקנים והמלעידים, הניחו בשקט את כלי המשחית. מדובר בפול מקרטני. האיש שהיה שם ועדיין כאן...אחת מאבני הדרך של תרבות המאה ה-20."
לא יכולתי להגיד את זה יותר טוב בעצמי.

יום שישי, 22 באוגוסט 2008

עושים כבוד לסרג'נט פפר: It was 40 years ago today


ביצועים חדשים לשירי הביטלס במשדר מחווה מיוחד

זה היה היום לפני ארבעים שנה.
טוב, בעצם, לפני קצת יותר מארבעים ואחת שנה.
ב –1 ליוני 1967 הביטלס הוציאו את 'מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר', אלבום הקונספט הראשון, והתקליט ששינה את מוסיקת הפופ. כרגיל, ג'ורג' מרטין היה המפיק המוסיקלי, ויחד אתו עבדו שני מהנדסי קול צעירים, גאוף אמריק וריצ'רד לאש, שכבר עבדו עם הביטלס על 'רבולבר' (ואח"כ גם על האלבום הלבן ו'אבי רואוד'). גאוף אמריק פרסם ב – 2006 את זיכרונותיו: "כאן, שם ובכל מקום, חיי בהקלטת המוסיקה של הביטלס". אחד הקוראים, בוב גלדוף, סר בוב גלדוף, התרשם מהתיאורים שלו על איך התאמץ לרצות את ג'ון לנון ואת פול מקרטני בהקלטה של 'סרג'נט פפר' וליצור את האפקטים שהשניים רצו בתקליט. בוב גלדוף חשב שאי אפשר להתעלם ממלאת 40 שנה ליציאתו של אחד האלבומים החשובים ביותר אי פעם, אם לא החשוב ביותר - והחליט שצריך לארגן אירוע מוזיקלי: שורת אמנים עכשויים שיבצעו את 'סרג'נט פפר' בספיישל רדיופוני ובסרט דוקומנטרי.
וכשבוב גלדוף מחליט לעשות משהו, רוב הסיכויים שמישהו ירים את הכפפה. מי? ה-בי.בי.סי.
רשות השידור הבריטית מינתה את גאוף אמריק למפיק האירוע וההכנות החלו.

מעלים זכרונות
לפני הכל, שני אנשי הקול הוותיקים, גאוף אמריק וריצ'רד לאש, קפצו לאולפני 'אבי רואוד',בהם לא היו יחד מ - 1969 בהקלטת האלבום הלבן: "בשנת 1966, הביטלס החליטו להפסיק להופיע. הם היו מתוסכלים מכך שלא הצליחו לשחזר את הצליל והאפקטים של 'רבולבר' בהופעה חיה, בגלל ההפקה המיוחדת שלו . ג'ון לנון אמר שנמאס לו לשיר שירים טיפשיים לאנשים טיפשיים ושהוא רוצה ליצור כמה אפקטים חדשים - ואז כולם הסתכלו עלינו, מחכים לשמוע מה אנחנו מסוגלים לעשות. היינו שני בני תשע עשרה – וג'והן לנון ציפה מאתנו להתעלות על ההפקה המקורית של 'רבולבר'. אנשים שוכחים שאפשרויות הפקת הסאונד היו כל כך מוגבלות אז, והרבה היה תלוי ביכולת ההמצאה והדמיון של הטכנאים והמפיקים. הדרך היחידה בה יכולנו לשנות את הצלילים הייתה להתעלל בציוד: היינו מנענעים את הטייפים או מחזיקים בסלילי הקלטה, כדי שיסתובבו לאט יותר" .
בעקבות הקונסולות האבודות
גאוף אמריק החליט לשחזר את איכות ההקלטות המקוריות ולהשתמש לצורך הביצוע המחודש של שירי 'סרג'נט פפר, בציוד ההקלטה המקורי מלפני ארבעים שנה. 'סרג'נט פפר' היה התקליט הראשון שהוקלט ב- 8 ערוצים. בפועל היו שם שני טייפים אנלוגייםשל ארבעה ערוצים כל אחד שהופעלו ב- סינק. הביטלס הקליטו את 'סרג'נט פפר' במשך 400 שעות הקלטה שהתפרשו על פני 129 ימים.
גאוף אמריק נזכר: "שתי הקונסולות המקוריות של EMI שהיו באולפני אבי רואוד כבר מזמן נקנו על ידי אספנים. אחת מהן הייתה באולפני בריטיש גרוב של מרק קנופלר ("דייר סטרייטס") בצ'יזיק במזרח לונדון. קנופלר ידוע כאספן ציוד הקלטה אנלוגי ופריטי אספנים. ולמרות שלא הוזמן להשתתף בהקלטה, הסכים להשאיל להפקה את הקונסולה המקורית. אבל הוא סירב להעביר את הקונסולה ההיסטורית מעבר לתמזה והתנה את השימוש בה בכך שהקלטת השירים תהיה אצלו באולפן. הכל כבר כמעט היה סגור, אלא שבניגוד לכל הלהקות, שהסכימו לתנאי הזה, 'אואזיס' עשו שריר והתעקשו להקליט את השיר שלהם באולפן מס. 2 באולפני אבי רואוד, היכן שסרג'נט פפר המקורי הוקלט. גאוף אמריק מיהר לברר היכן נמצאת הקונסולה המקורית השנייה. הסתבר שהיא בארצות הברית, באולפן הפרטי של לני קרביץ שרכש אותה כמה שנים לפני כן. ה- בי.בי.סי הצליחו לשכנע את לני קרביץ להשאיל להם את הקונסולה לכמה ימים והיא הוטסה לבריטניה. גאוף אמריק הצליח לקבל בהשאלה שני מיקרופונים וינטג' מהמוזיאון של AKG בוינה - ועכשיו היה לו את רוב הציוד המקורי ששימש אותו בהקלטת 'סרג'נט פפר' המקורי.
לייב טו טייפ
בינתיים, למרות שהליין-אפ של האמנים מבצעים היה סגור, וההקלטות היו אמורות להתחיל תוך שבועיים, כמה להקות ביטלו את השתתפותן בפרויקט. אמריק אומר: "אנשים קיבלו רגליים קרות כששמעו שנשתמש בציוד אנלוגי וכמעט נקליט לייב- טו- טייפ בארבעה ערוצים.כשעבדנו על 'סרג'נט פפר' שימש ערוץ אחד לתופים (שהוקלטו במונו), ערוץ שני לגיטרה, בס וקלידים שהוקלטו יחד, וערוץ שלישי לשירה. הערוץ הרביעי שימש להכפלות. הביטלס היו שרים לייב – טו - טייפ ולא ממש הפרידו בין הערוצים. לחלק מסלילי ההקלטה עשינו מיקס ביניים בטייפ ארבעה ערוצים נוסף, כדי שיהיו לנו עוד טרקים להכפלות."
אחרי לא מעט עיכובים ומאמצים, נסגרה רשימת המשתתפים.
חוויות
איזק סלייד, הסולן של ה FRAY : "המוסיקאים של היום נעשו עצלנים. אתה נכנס לאולפן, מקליט את השירה שלך והולך, ביום אחר נכנס הגיטריסט, והמתופף נותן את החלק שלו שבוע אחרי זה. התרגלנו לסמוך על הפוסט-פרודקשן. בעזרת מחשבים והמילה האחרונה בציוד הקלטה דיגיטלי מערבלים הכול יחד, מתקנים את כל הפישולים הקטנים, מחליקים את הפינות, משפצים. כאן, בגלל הציוד וטכניקת ההקלטה, היינו צריכים להקליט לייב. כולנו, וגם הלהקות האחרות היינו בפאניקה. כבר לא מקליטים ככה היום, ועוד שירים של הביטלס. ולא סתם, אלא סרג'נט פפר. אפילו בבחינות הגמר באקדמיה למוסיקה לא התחרפנתי ככה ".

ג'וני בורל, 'רזורלייט': "אנחנו לא הביטלס. אף אחד הוא לא הביטלס. אנחנו מי שאנחנו. אז מצד אחד, רצינו לתת משהו מעצמנו. מצד שני, לא רצינו להתרחק מהגרסאות המקוריות ולשנות את השירים יותר מדי. זו לא הייתה הכוונה של הפרויקט. התוצאה משקפת את זה. אני מאמין שהשירים עושים כבוד למקור – ויחד עם זה נשמעים עכשוויים".

רומיאו מה'מג'יק נמברס': "אתה עומד באולפן ועוצם את העיניים ומרגיש שזה גדול עליך. עצם המחשבה שאתה משתתף בטריביוט מיוחד לתקליט שאתה הכי אוהב, זה מלחיץ. במיוחד שיר כמו She’s leaving home שאין בו כלי נגינה כמו גיטרות או תופים, אלא רק רביעיית מיתרים ונבל. אתה צריך להיות מאוד מדויק בשירה שלך, להתחרות בגבהים של צלילי הכינורות, לתפוס את האווירה המלנכולית של השיר ולהעביר את הסיפור שלו ".

ריקי ווילסון, 'קייזר צ'יפס': "מה שלוקח היום עשר דקות באולפן, לקח אז שבועיים. האמנים היו צריכים לתת מאתיים אחוז מהיכולת שלהם בשביל להגיע לתוצאות טובות. וכשאתה חושב כמה זמן הביטלס הקדישו להקלטות אתה מבין שבגלל שהשקיעו יותר, התוצאות טובות הרבה יותר. לקח לנו משהו כמו עשרים טייקים להקליט את Getting betterעד שנשמענו בסדר. כל טייק היה גרוע מהקודם...בשלב מסוים אפילו ביקשנו מצוות הצילום להניח לנו וישבנו ארבעתנו ושברנו את הראש איך לצאת מזה. מסתבר שהציוד האנלוגי מצריך גישה שונה ממה שהורגלנו בהקלטה דיגיטלית ".

גיאוף אמריק: "מיקס סאונד זה כמו לצייר ציור עם החומרים שהלהקה נותנת לך. זה יותר מסתם למקסס את הגיטרות והתופים. אני חושב על זה במונחים של ציור. Lucy in the sky מבחינתי זה הרבה כחול עם נגיעות של ירוק ואדום. זה כמו לצייר ציור עם הצלילים".

דוגי פיין, 'טראביס': "כל להקה מקליטה גרסא לשיר של הביטלס בשלב מסוים. אנחנו חשבנו שזה כבוד גדול שהזמינו אותנו להשתתף בשחזור של סרג'נט פפר. Lovely Rita הוא שיר אהבה של פול מקרטני לפקחית תנועה...לכבוד האירוע, החלטנו להישאר נאמנים עד כמה שניתן לביצוע המקורי של השיר ושמרנו על ההרמוניות והתזמור המקוריים.כולל חיקוי הקולות ש ג'ון לנון השמיע כשהשתטה בהקלטה המקורית וחיקה התנשפויות של כלב בין הטייקים - שבסופו של דבר נכנסו לשיר..."

ה"זוטונס" מליברפול לא התלהבו בהתחלה: "כשפנו אלינו חשבנו שזה בערך כמו שבריאן פרי מקליט תקליט שלם של שירי בוב דילן...מה הטעם? אבל אחרי שחשבנו על זה עוד קצת, הבנו שזה יהיה טירוף לוותר, אומר דיוויד מקייב: "החלטנו לתת לשיר Good morning good morning את הכבוד המגיע לו ולקחת את הפרויקט בכל הרצינות"
גיאוף אמריק נזכר: "ג'ון לנון לא היה טוב בלהסביר למה הוא מתכוון. לא בדיוק הבנתי איך לשלב את כל הקולות של החיות בסוף השיר, במעבר לשיר הבא. אבל הוא אהב את התוצאה.לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל את ההשראה לשיר הוא קיבל מג'ינגל של קלוגס..."

הפסנתרן ג'יימי קולום, 'קרונר' מודרני, בחר לבצע את For the benefit of Mr. Kite
"זה שיר שבמקור ההפקה שלו מלאה עיבודים מתוחכמים. לא רציתי לבזבז שעות בניסיון לשחזר אותם. שמתי לב שמתחת לכל הצלילים החכמים שממלאים אותו, השיר עצמו הוא די מדהים. החלטתי להיצמד לשיר העירום עצמו – וכך הקלטנו אותו. אני רגיל להקליט לייב ולא עושה חמישים טייקים על כל קטע. נתתי לשיר גוון קצת ג'אזי וסמכתי על הפסנתר שלי"

נואל גלאגר, אואזיס: "Within you without you של ג'ורג' האריסון הוא אחד השירים שעושים את סרג'נט פפר לכל כך מיוחד. לשיר יש גוון הודי והשפעה מזרחית, יחד עם קצב רוקיסטי לגמרי. אבל יחד עם זאת, הוא לא היה הבחירה הראשונה ליאם הוא זה שהציע אותו. בשבילי, סרג'נט פפר הוא תקליט מיוחד. נולדתי ב- 29 במאי 1967 והתקליט יצא בראשון ליוני והושמע כל היום ברדיו ברחבי בית היולדות, כך שזו הייתה המוסיקה הראשונה ששמעתי בחיי...אפשר להגיד שינקתי אותה. אבל מצד שני, הרבה שנים לא הייתי חובב ביטלס מובהק. כשהתחלתי להתעניין במוסיקה, סרג'נט פפר כבר היה בן עשרים. כשחברים שלי שמעו על הפרויקט, הם התלהבו יותר ממני: וואו, אתה תקליט שירים של הביטלס עם הציוד המקורי... אבל זה לא כמו שזה נשמע. אי אפשר להשוות להקה של היום ללהקה משנות הששים של המאה שעברה. הביטלס היו להקה של הסיקסטיז. אנחנו להקה של היום. אתה לא יכול להשוות. בסופו של דבר זו הייתה חוויה מיוחדת. היינו צריכים, כל הלהקות, להתרגל לנגן כולם באותו חדר קטן ולסבול את הנוכחות של כולם בזמן ההקלטה. זה לא היה קל."

קלי ג'ונס,'סטריאופוניקס': "בעצם רצינו להקליט את השיר 'מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר' שפותח את האלבום, והגענו לאולפן מוכנים לבצע אותו. אבל אז הסתבר לנו שבריאן אדמס כבר הקליט אותו ואנחנו נבצע את הגרסא השנייה, שנמצאת לפני הקטע המסיים את התקליט ('יום בחיים'). ישבתי עם התווים והבנתי את הגדולה שלהם. יש לא מעט אמנים שהטביעו חותם על עולם המוסיקה. אבל הביטלס הם היחידים שעשו את זה עם כל כך הרבה שירים מיוחדים במינם."

זה גם הביצוע שגאוף אמריק הכי נהנה להקליט: "ג'ון לנון חשב לשבץ גרסא נוספת של השיר הפותח, גם לפני השיר האחרון. אבל הוא בא עם הרעיון אחרי שההקלטות הסתיימו והאולפן היה תפוש. ככה שבעצם הביצוע הנוסף הוקלט אחרי שסרג'נט פפר היה גמור. אהבתי את השירה של הסטריאופוניקס, שומעים שהם באו ליהנות. כך גם היה עם הביטלס. לא משנה כמה מתח היה באוויר, הוא נעלם כשהם התחילו לשיר. ברגע שההקלטה התחילה, הם היו כמו ארבעה ילדים סביב המיקרופון."
הביצועים
"או קיי", אני שומע אתכם אומרים, "מספיק עם הפכים הקטנים. מה עם השירים בביצועים החדשים"?
השירים של הביטלס זכו להרבה מאוד קאברים, תקליטי טריביוט והומאז'. בין אלפי הגרסאות אפשר למצוא כמה הרבה יותר מוצלחות מחלק מהשירים בפרויקט לציון 40 שנה לסרג'נט פפר. למרות שרוב הביצועים נשמעים טוב, רשימת המבצעים תמוהה משהו. פיט דוהרטי וקארל בראט (Babyshambles, Dirty pretty things) רוצחים את "יום בחיים" בדם קר, והשיר שבמקור הוא השיא של התקליט, מהווה בביצוע החדש אנטי קליימקס. גם ה"מג'יק נמברס" לא ממש מצליחים להתמודד עם She’s leaving home. על הביצוע המשעמם של "כשאהיה בן ששים וארבע" אין מה להרחיב את הדיבור: הוא הופקד בידיו של ראסל ברנד, קומיקאי בריטי חסר יכולת שירה מינימלית, שמדקלם אותו לדעת. (והוא גרוע כמו הביצוע של וויליאם שטנר ל Lucy in the sky with diamonds - שנבחר לקאבר הגרוע ביותר בעולם, לפני כמה שנים). וחבל, כי היו בעבר גם עיבודי דיקלום מוצלחים לשירים של הביטלס: הביצוע של שון קונרי ל- In my life הוא אישי ומרגש, והאינטרפטציות של פיטר סלרס ל- Help ,A hard day's night

ו - She loves you2, She loves you1 הן גאוניות. (זה לא ממש שייך ל'סרג'נט פפר', אבל הנה תיעוד של פגישה גנובה של הביטלס ופיטר סלרס)
חבל גם ששני בעלי הקונסולות, מייק קנופלר ולני קרביץ (האחרון מושפע ידוע מהביטלס), לא השתתפו בפרויקט.
רובם של הביצועים בטריביוט - שכאמור שודר ברדיו 2 של ה-בי.בי.סי ותועד בסרט דוקומנטרי - מעניינים למדי, אבל אף אחד מהם הוא לא קאבר בלתי נשכח. ואולי בעצם זו הייתה הכוונה: להישאר באווירה של השירים המקוריים בלי זיקוקים מיותרים, לשחזר את הצליל החם והמדויק של פעם, ולעשות כבוד ל- מאסטרפיס.


רשימת השירים והמבצעים + לינקים:
(מומלץ לפתוח בחלון נפרד)
Sgt. pepper's lonely hearts club band – Bryan Adams
Lucy in the sky with diamonds - Athlete
Being for The benefit of Mr. Kite - Jamie Cullum
When I'm sixty four - Russell Brand
Good morning good morning - The Zutons