יום שבת, 23 ביולי 2011

עדיין משוגע עליו, אחרי כל השנים האלה

הופעות ענק הן קצת כמו טיסה לחו"ל, והאצטדיון - ממלא את תפקיד שדה התעופה. לפני הטיסה (וגם אחריה) אתה מבזבז שעות בפקקים, מגיע למקום, מחפש את השער הנכון, תופס את המושב שלך- ומחכה להמראה. בהופעות כאלה, כגודל האצטדיון, כך גם הציפיות. יש מין הסכם בלתי כתוב בין האמן לבין עשרות האלפים שבאים לראות אותו: מצד אחד, אנחנו: נשלם הון תועפות על כרטיס, נשתרך שעות בדרכים, נזיע כמו בסאונה, נקנה כוס מים או בירה במחירים מופקעים - ורובנו ניאלץ להסתפק בלצפות בך רק באמצעות מסך בגודל בינוני; מצד שני, אתה - תיתן לנו תמורה מלאה לכרטיס, תנגן את רשימת השירים הפרטית של כל אחד מאתנו - ולא תשכח להגיד לנו כמה אנחנו נפלאים ושכזה קהל חם עוד לא היה לך. ביום חמישי בלילה, פול סיימון ענה על הציפיות האלה באופן חלקי. סיבובי הופעות גדולים, כמו זה שהסתיים בר"ג, ממילא אינם מאפשרים יותר מדי חופש וגמישות: סדר השירים קבוע מראש, מתוזמן עם התאורה והאפקטים בדיוק של שנייה. מדובר במכונה משומנת, שהאלתור היחידי שהיא מאפשרת - וגם זה עד לגבול מסוים - הוא סולו גיטרה, פה ושם. זה- ושינוי שם העיר הרלבנטית, בקריאה ההכרחית: "ערב טוב ...!"

אם לחזור למוטיב הטיסה, אז זו של פול סיימון יצאה באיחור, אחרי המתנה ארוכה על הקרקע. היא המריאה באמת, רק כשעה לאחר שיצאה לדרך. עד אז, סיימון חימם מנועים בניוטרל, עשה לנו "טקסי" והסיע אותנו קצת על המסלול. אבל כשהוא נסק - הוא הגיע גבוה. לפול סיימון אין שיר אחד גרוע. יש לו קאנון מפואר של עשרות שירים מרגשים ומעולים. אין על זה ויכוח בכלל. אבל איזה מהם מתאימים לביצוע באצטדיון גדול ומנוכר, שמעל הבמה שלו מבצבצים שלטי ענק של רשתות השיווק ממתחם קניון איילון, שמנפצים לך את החלום ומחזירים אותך לאדמה – זו כבר שאלה אחרת.

אחד הדברים המאפיינים את היצירה של סיימון, היא היכולת שלו לספר סיפורים אינטימיים, לשזור מילים ומנגינה לפיסות חיים מרגשות. שירים שהקלו על דור שלם של אמריקאים את המעבר מהאקטיביזם המתסכל של שנות הששים, אל ההתבוננות הפנימית שאפיינה את שנות השבעים. הי, הבנאדם בעצם המציא את הדבר הזה שנקרא "סינגר סונגרייטר", שלמעשה רשום על שמו בטאבו. אף שיר שלו לא יכול להיות "נפילה", אם אתה מקשיב לו בבית; אבל הוא יכול ללכת לאיבוד, אם מבצעים אותו בקורקטיות, גם אם היא מקצועית לעילא, מול קהל ענק. עשרים אלף איש שלרבים מהם, השירים של סיימון מזכירים רגעים מההיסטוריה הפרטית שלהם - וכל מה שהם מקווים לו, זה שסיימון יעצור בכמה מהתחנות היותר משמעותיות של חייהם. מה כבר ביקשנו? קצת התחשבות בזולת. הרי זה הוא שכתב: "התקרה של אדם אחד היא הרצפה של אדם אחר", לא? אלא שהופעות מהסוג הזה, יותר משהן מפגש של אינטרסים, הן לפעמים ניגוד שלהם. פול סיימון התבטא לא פעם ואמר, שיש לא מעט שירים שכבר לא בא לו לשיר. "אני חש מיאוס" הוא אמר כשהתייחס אליהם. לחובב מוזיקה זה יכול להישמע כמו חילול קודש: מה כבר יכול להימאס בשיר של סיימון וגרפינקל? אבל כשמדובר באמן ששר את השירים כבר חמישים שנה, זה בהחלט הגיוני שחלקם כבר לא עושים לו את זה. בכלל, יוצרים לא אוהבים רק להתרפק על העבר ולהיות מזוהים עם שירים ישנים בלבד, אפילו אם מדובר בקלאסיקות ובפסקול של דור. אז בין 25 השירים שסיימון הפריח לאוויר המהביל של רמת גן, היו גם כמה מצוינים מאלבומו החדש והטרי, אלא שאלה חלפו מעל ראשי ההמון, כמו ה'צפלין' שריחף מעל לאצטדיון. קולו של סיימון השתמר מצוין, כאילו הוא לא עומד על סף גיל שבעים, אבל בכל פעם שהוא שר שיר לא מוכר, או בחר בשיר ידוע - אבל מינורי ואינטימי מדי לנסיבות האירוע - הורגשה נפילת מתח; זה לא היה בהסכם. ואז יכולת לראות אנשים משוחחים ביניהם בקול, קמים למזנון- ובאופן כללי מאבדים עניין.

לכן, אחרי יותר משעה שבה נצנצו לפעמים יהלומים כמו: Diamonds on the soles of her shoes, Fifty ways to leave your lover, Days of miracle and wonder, Slip sliding away, Hearts And Bones – היו גם פנינים כמו: Mother and child reunion, או

boy in the bubble The– שהשאירו טעם של החמצה קטנה. בין השירים, נראה שסיימון הפנים את 'טראומת הספינקס' של דילן, שעליה טחנו לו כאן בכל הזדמנות. נו טוב, כדי להיות יותר קומוניקטיבי מבוב, כל מה שצריך, זה מילים ספורות. אז סיימון קרא לנו "ידידיי", סיפר איך הוא נהנה בזמן הקצר שהתאפשר לו להיות כאן, ומה הוא מייחל לשלום - וקיבל מחיאות כפיים, כאילו מינימום הזמין להדרן את ארט.

אבל אז הגיע החצי השני של ההופעה. סיימון ושמונת הנגנים המולטי - אינסטרומנטליסטים המצוינים שלו ירדו מהבמה, במה שנראה כמו סיום מדי מוקדם שלה - והוא חזר לבדו, ופצח בצלילים המוכרים של The sounds of silence – שהרימו את התקרה שאין לאצטדיון. משם סיימון הפליג ל- Kodachrome האנרגטי, אותו שזר ב- Gone at last המקפיץ. מיד אחר כך הוא הביא לחלוחית עם קאבר מופלא ל- Here comes the sun של ידידו המנוח ג'ורג' האריסון, השתגע קצת עם Crazy love ורמז לנו שאו-טו-טו הוא מסיים, כי כבר Late in the evening. הוא ירד מהבמה כדי לחזור עם ביצוע סוחף של Still crazy after all these years – והזכיר לנו למה אנחנו עדיין אוהבים אותו לאחר כל השנים האלה – ואחריו נתן את:You can call me Al המלא בקטעי סולו חזקים, שהמחישו עד כמה מוכשרים המוזיקאים הרבים שעל הבמה, וגם כמה גדול באמת, הענק הקטן העומד במרכזה.

Boxer The האלמותי עורר את הקהל לשירת "לה לה ליי" ספונטנית בפזמון - ואז זה נגמר. נכון, היה יכול להיות מושלם, אם רשימת השירים הייתה טיפה אחרת. אבל ככה זה בחיים, כמו שאמר סיימון עצמו (בשירו: You're kind- שלא נכלל בהופעה):I like to sleep with the window open, and you keep the window closed

Why does my heart feel so good



דעה מוקדמת זה משהו שצריך להימנע ממנו. במיוחד כשזה נוגע למוזיקה- ועוד יותר כשמדובר בהופעה חיה. לפני המופע של מובי, לא היו לי ציפיות גדולות; אחריה- אני כבר מכה על חטא. הבנאדם נתן בראש כמו גדול. לא רק שהוא הפתיע את כל הסקפטים, הוא הצליח להמם, עם הופעה אנרגטית, סוחפת ומקפיצה. מה שהיה אתמול בגני התערוכה, זה וואחד מסיבה.

בהתחלת הערב, נראה היה שהסל של הפיק ניק מערבב חלב עם בשר: כהן@מושון הם אחלה, אבל הרי לא בשבילם התכנסנו. קאקי קינג היא גיטריסטית טובה, אבל מתאימה יותר לחללים אינטימיים (כמו ההופעה הקרובה שלה עם תמר אייזמן בבארבי ב-14.7). מי שטרח להקדים, העדיף להתרכז בלהיט: "בירה 1+1"- וחיכה למופע המרכזי. בדרך לשם, קרודר & דורפמייסטר נתנו סט ארוך, מתובל בראפ במבטא גרמני- ומילאו את משבצת החימום כמו שנדרש מהם. ואז הגיעה ההמתנה למנה העיקרית, שנתנה לנו זמן לתהות מה אנחנו הולכים לקבל.

מובי היה בצעירותו מוזיקאי Pאנקיסט; אחרי זה הוא העביר כמה שנים בטכנו – ופתאום, ממש בסוף המילניום, הוא הפציע עם:Play - אלבום מפתיע שלקח את מוזיקת הדאנס למקום אחר; הוא ערבב סימפולי בלוז וגוספל, פסנתרים מהפנטים, אלקטרוניקה לייט וקולות אנושיים- והתוצאה הייתה לא פחות ממכושפת. כל 18 שירי האלבום נמכרו מראש לפרסומות (של: "אינטל", "סקיי", מקסוול האוז", "יגואר" ו"נוקיה") ולתכניות טלוויזיה; היו אף מקרים בהם אותו שיר נמכר כמה וכמה פעמים למפרסמים שונים. הדיסק היה הצלחה כלכלית עצומה, עוד לפני שמכר עותק אחד – ואח"כ מכר עוד ים עותקים. אם עד אז מובי היה מוזיקאי נישתי- לפתע הוא הצליח לכבוש קהל חדש- וגדול- של מוזיקת מיינסטרים.

אחר כך הוא התחיל קצת לחזור על הטריק, ולפעמים המוזיקה שלו נשמעה ממוחזרת.

כל המחשבות האלה, שחלפו בראשם של האלפים שחיכו להופעה שלו - נעלמו ברגע שהיא החלה: הממזר עלה חמוש בגיטרה ומוקף בהרכב מפתיע: מתופף, כנרת ובסיסטית חייתיות, וזמרת, ג'וי מלקולם – בעלת מנעד קולי בלתי אפשרי. כבר מהצלילים הראשונים של In my heart היה ברור שהרבה אנשים הולכים לבלוע את הכובע. כשהוא המשיך עם Go ו-

Why Does My Heart Feel So Bad – אפשר היה להבין ששמחה גדולה תהיה פה. האנרגיה זרמה מהבמה לרחבה בכמויות, לפעמים גולשת להופעת רוק כסחנית, לעתים מרחפת- אבל כל הזמן מתקיפה את כל החושים, תופשת את הראש, מכה בבטן ומקפיצה את הרגליים. לא יהיה מוגזם לומר שהייתה אקסטזה באוויר.Body rock ו- Porcelain מרימים את התקרה, קאברים חזקים של Whole lotta love ו- Walk on the wild side נוחתים בזה אחר זה, ו-Lift me up באמת לקח את כולם לריחוף גבוה – והזכרתי כאן רק חלק מ-24 הקטעים המצוינים שהרכיבו את הסט ליסט והפכו את ההופעה הזו לרייב מדבק. אני הופך לצמחוני, אם זו התוצאה של חומוס, ג'ינג'ר, גזר ותרד אורגניים שמובי ביקש לפני ההופעה. הוא אמר על עצמו פעם: "אני איש מוזר וקירח בגיל העמידה, שמקליט אלבומים לבד בחדר השינה שלו. הלוואי והיה לי משהו נוצץ יותר להציע, אבל זאת האמת" – אבל האמת, אתמול הפרסונה הבימתית שלו נצצה וזהרה, כמו גיבור גיטרה המגובה בהרכב חלומי שנתן את הכל- והשאיר את הקהל, ממש כמו שם אלבומו האחרון: Destroyed.

FRANTIC



בריאן פרי הוכיח אתמול שהוא יודע מילים בודדות בעברית, כמו "שלום" ו"תל אביב", אבל אחרי ההופעה המצוינת שלו, מתגנבת המחשבה שהוא מכיר גם את הפתגם "פעמיים כי טוב": אתו על הבמה היה כמעט כפול מהכל: שני גיטריסטים, שני מתופפים (אחד מהם בנו של פרי), שני נגני קלידים (אחת מהם גם סקסופוניסטית), שתי זמרות ליווי – ושתי רקדניות גוגו/בורלסק/לאפ-דנס. יחד עם הבסיסט וכמובן פרי עצמו, היו על הבמה בהיכל התרבות, תריסר אנשים (בצירוף וידאו-ארט וקליפים באווירה הנכונה) - שבאו לתת שואו מהוקצע, מקצועי, שרמנטי וזורם, שלמרות שהיה משומן ובהילוך אוטומטי- לא נעדרו ממנו גם נשמה, זיעה וכן, גם רוקנ'רול. זו הייתה הופעה נוצצת, לפעמים קרקסית, לעתים מרגשת; מסע במנהרת הזמן שעבר בסבנטיז ובאייטיז ובמחוזות הגלאם רוק.

בריאן פרי הוא אמן ופרפורמר בעל פנים רבות. אישית, הייתי יכול ליהנות גם מערב שכולו שירים שקטים כמו: Smoke gets in your eyes" " ו-: "These foolish thing מראשית קריירת הסולו שלו, או משירי אלבום אינטימי כמו: As time goes by מסוף המילניום. אבל הטור הנוכחי שלו, שנועד לקדם את אלבומו האחרון, "אולימפיה", כולל שירים שמתאימים למדינות בהן הוא מופיע לראשונה, כאלה שהקהלים שלהם מצפים ל- Play list שיעצור בכל התחנות החשובות בקריירה שלו. בניגוד לאיחורים המקובלים בהופעות רוק, זו של פרי התחילה דווקא מוקדם יותר ממה שפורסם. כמעט חצי שעה לפני המועד שבו היה אמור לעלות על הבמה, קצת לפני תשע ורבע, בריאן פרי עלה בעקבות הנגנים שלו לבמת ה"אודיטוריום ע"ש הוברמן", שהיה מלא, גם בציפיות. אפשר היה להרגיש את החשמל ואת הכישוף באוויר, כשנשמעו הצלילים הראשונים של I put a spell on you, אשר התחבר ל- "Slave to love" וגלש ל- "Don't stop the dance, ששחזרו הצליל של "רוקסי מיוזיק", עם הבייס-ליין המוכר, באריזה חדשה מודל 2011. אחרי פתיחה מוחצת כזו, פרי עבר לכמה שירים פחות צפויים, אבל כלל מחרוזת של פנינים, כמו:, "Sign of the times"," Avalon", "If there is something", "Bitter sweet","In every dream a heartbreakמתקופת רוקסי. פרי נהנה מהחום שזרם אליו מהאולם, ואפילו הופתע קצת כשהקהל ליווה אותו בשירת "או או או או" נלהבת, במקומות המתאימים ב-Love is the drug" " ואולי הזכיר לפרי את אחד משיריו המוקדמים: "I'm in with the in crowd".

פרי נתן הרבה מקום לנגנים שלו, והשאיר להם את הבמה כמה פעמים במשך הערב, כדי להפגין את היכולות האינסטרומנטליות הבלתי מבוטלות שלהם. ואולי זה כי הוא היה צריך את ההפסקות האלה בשביל אוויר. מה זה חשוב, אם ככה הוא נשמע ומופיע בצד הצפוני של גיל ששים וחמש, חודש אחרי התקף לב וצנתור, אין לי טענות. הקהל נשבה בפירוטכניקה של זמרות הליווי (שניסו לפעמים להגיע לגבהים של:"The great gig in the sky" ), של הסקסופוניסטית (ג'ורג'יה צ'אלמרז) ושל הגיטריסט הצעיר אוליבר תומפסון, שנולד כאשר פרי הוציא את Bette Noire" " ב-88. אבל כשפרי הציג את הנגנים, הופתעתי לגלות שמאחורי התופים יושב אנדי ניומארק הוותיק, שניגן עם כ ו ל ם (לנון, קלפטון, האריסון, גילמור- ועוד) ואילו הגיטריסט הנוסף, הוא לא אחר מאשר כריס ספדינג, אשר שמו אולי לא אמר הרבה לקהל, אבל אמנים כמו: דונובן, ג'ק ברוס, בריאן אינו, ג'ון קייל, טום ווייטס ואחרים – מכירים מצוין את התרומה שלו לאלבומים שלהם. אייקון נוסף שאי אפשר היה שלא להיזכר בו, לפחות שלוש פעמים במשך ההופעה אמש, היה מר צימרמן, שפרי הגיש קאברים מהממים לשיריו: "Just like Tom Thumb's blues", "Make you feel the love" – וכמובן ""All along the watchtower שהרים את התקרה של האולם, כמו גם Let's stick together" הסוחף ו- "Jealous guy" המרגש, כולל השריקה והכל, בהדרן שהשאיר טעם של עוד, אצל הקהל, שבשלב זה, היה Frantic לגמרי.

כשקמתי בבוקר, יכולתי להישבע שראיתי כמה "נצנצים" מהאיפור, שנותרו על הכרית.