יום שישי, 24 בדצמבר 2010

רון ווד. ממשיך להתגלגל



רון ווד אף פעם לא היה אצלי על הרדאר. אבל הוא הצליח להפתיע אותי בחודש האחרון, שוב ושוב. קראתי ביקורת טובה על אלבום הסולו האחרון שלו, וצירפתי אותו לכמה אלפי השירים שעל הנגן שלי. בינינו, ככה אני שומע את רוב המוזיקה שלי היום: בדרך מכאן לשם, במכון הכושר, או במכונית. לא זוכר מתי ישבתי מול הרמקולים בבית וממש האזנתי לאלבום מההתחלה ועד הסוף. את אלבומים המגיעים אלי לצורך סקירה בעיתונות, אני תוחב לכונן המחשב, ומקשיב להם תוך כדי כתיבה. כך שברגע שהעליתי את האלבום של ווד לנגן, פשוט שכחתי ממנו.

אבל מכיוון שהנגן הנייד שלי מכוון ל- Shuffle play, הוא זה שקובע בשבילי, מה יהיה השיר הבא שאשמע, באופן אקראי לחלוטין. וכך קרה שפתאום שמעתי שיר לא מוכר ומפתיע, מלא גרוב, גיטרה מפתה וקול מעניין, לא יפה מדי, לא מישהו שהכרתי, אבל מושך תשומת לב. הצצתי בנגן: רוני ווד, קטע מהאלבום I feel like playing.

או קיי, חשבתי, הצליח לו שיר אחד. אבל אחרי שעה, זה קרה פעם נוספת, עוד שיר חדש תפש לי את האוזן. זה שוב היה הוא. כשזה קרה בפעם השלישית, הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. בפעם הרביעית, החלטתי לקחת את הדיסק, ולהקשיב לו מההתחלה ועד הסוף.

רון ווד תמיד היה בשבילי: 'ההוא שהחליף את מייק טיילור'. אבל הוא כבר סוגר שלושים וחמש שנים בתור אבן מתגלגלת. מה שאומר שהייתי צריך לקחת אותו ברצינות כבר מזמן.

חוץ מזה שהוא ב'סטונס, מאמצע שנות השבעים, ידעתי שהוא היה ב- Faces עם רוד סטיוארט, שכנראה גם חולק אתו את אותו מעצב שיער, אבל כשהתחלתי לחפור קצת, גיליתי כמה דברים חדשים. הקריירה המוזיקלית של רוני -רונלד- דייוויד- ווד, התחילה בכלל אצל ה-Birds, כשניגן שם בשישה מיתרים, עוד ב-64'. אחרי זה הוא היה בלהקה בשם Creation במשך כמה חודשים. ה'קריאיישן' האלה, היו אחת ההחמצות של הסיקסטיז. הגיטריסט שלהם, אדי פיליפס, היה הראשון לנגן בגיטרה עם קשת של כינור (עוד לפני ג'ימי פייג') ופיט טאונסנד רצה אותו כגיטריסט נוסף ל"מי". הם היו לא פחות טובים מכמה להקות של התקופה, אבל התפספסו. ווס אנדרסון כלל את שירם makin' time בסרטו "ראשמור" ב-98'.

אחרי זה, רון ווד הצטרף להרכב של ג'ף בק, והשתתף בשני האלבומים הטובים של הגלגול הזה עם רוד סטיוארט: Truth ו- Beck-ola. בוודאי היה מתסכל לנגן כינור שני לאחד הגיטריסטים הטובים בסביבה, וההרכב התפרק, ממש לפני שהיה אמור להופיע בוודסטוק.

כמה חודשים אחרי זה, סטיב מאריוט עזב את ה- Small Faces (כדי להקים את Humble Pie) וחברי ההרכב הנותרים, רוני ליין, קני ג'ונס ויאן מקלאגן, צירפו את רוד סטיוארט ורון ווד ללהקה, שהשמיטה את ה- Small והפכה ל-Faces. מלהקה של Mods בסגנון סיקסטיז פסיכדלי, הם הפכו ללהקת רוק מחוספסת, שהשפיעה על ה"סקס פיסטולס" ועל כמה הרכבי p אנק אחרים. הם הקליטו כמה אלבומים והחזיקו מעמד חמש שנים, עד שלרוד סטיוארט התחשק לנסות לעשות את זה סולו. רון ווד היה מיודד עם קית' ריצ'רדס, אתו הופיע בהרכב צדדי בשם "הברברים החדשים"- וכשמיק טיילור עזב את הסטונס בגלל סגנון החיים שלהם, המסיבות הבלתי נגמרות והחיכוכים עם ריצ'רדס- הסטונס החלו לעשות אודישנים לממלא מקום. בין השאר, הוצע הג'וב גם לג'ף בק, אבל כשהוא סירב, זה הפך להיות מכרז מכור- (התסרוקת בטח הוסיפה לו נקודות), ורון ווד הפך לאבן מתגלגלת.

במשך כל התקופה שלו עם הסטונס, ווד הוציא אלבומי סולו והשתתף בפרויקטים על ימין ועל שמאל, עם: בי.בי קינג, קלפטון, דייוויד בואי, בו בידלי, אריתה פרנלין, דונובן, ה"בנד" ובוב דילן. לא מזמן הוא ניגן עם ג'רי לי לואיס, את שיר הנושא מאלבום הקאמבק שלו: Mean old man.

ווד מנגן ב'סטונס' בגיטרת סלייד, לאפ ופדאל סטיל; באלבומים ועל הבמה, הוא מחליף תפקידים עם ריצ'רדס- ופעמים רבות מיטשטש ההבדל בין הגיטרה המובילה וגיטרת הקצב. לא פעם הוא מגוון עם גיטרה בס. גם באלבום הסולו החדש שלו, כמו בקודמיו, הוא מנגן במגוון כלים.

האלבום נפתח בשיר: why you wanna go and do a thing like that for שכתב ווד בשיתוף עם קריס קריסטופרסון. "היה לי רעיון לשיר, אבל לא הצלחתי לסיים אותו. יום אחד נתקלתי בקריס קריסטופרסון" - מספר ווד - "ואמרתי לו: בחייך, כתוב לי איזה בית". וכאן ווד מחקה את קולו הנמוך של קריסטופרסון: "אתה רציני, נכון? אז בוא מחר ויהיו לך שני בתים". כמצופה, השיר הוא קאנטרי רוק נינוח, עם כמה פראזות בלוזיות שווד משחיל בין הבתים.

השיר הבא, sweetness my weakness הוא רגאיי שנכתב, כמו מחצית משירי האלבום יחד עם ברנרד פאולר, זמר סשנים מעולה בזכות עצמו. הבא אחריו, Lucky man, הוא רוקר שנכתב עם אדי ווידר ובוב רוק. הבלוז מגיע בטרק הרביעי, I gotta see, בו פאולר שר קול שני. Thing about you, מתחיל עם ריף שיכול לפתוח שיר של הסטונס, אבל מי שאחראי לסולו, הוא בילי גיבונס שמביא לקטע את החספוס של ZZ Top. באמצע האלבום, ווד והחברים עושים ביצוע אנרגטי ל- Spoonfull של ווילי דיקסון במקצב פאנקי. I don't thik so, הוא עוד שיר שיכול לשכנע את ג'אגר-ריצ'רדס לכלול יותר שירים של ווד באלבומי הסטונס. "100%" הוא שמו של השיר הבא, עוד רוקר קליט. אמנם שלושת השירים הסוגרים את האלבום, הם כבר לא מאה אחוז, אבל בסך הכל, ווד עשה כאן עבודה טובה, ומה שלא פחות חשוב, כמו ביתר אלבומיו, (והיו לו לא פחות מעשרה כאלה עד היום), שעם חלקם עשיתי היכרות בימים האחרונים, מורגש שכל המעורבים, ביניהם הפעם גם Flea על הבס ו- Slash בגיטרה, ג'ים קלטנר ובובי וומאק - פשוט נהנו מכל רגע.

האלבום הזה הוא גם הראשון שווד הוציא אחרי הבלגאן בחייו הפרטיים: ב-2008 הוא נפרד מאשתו (מזה עשרים וחמש שנה) השנייה, אותה עזב בשביל אחת, אקטרינה איבנובה. ווד, אז בן ששים ומשהו, פגש את הבלונדינית בת התשע עשרה ומשהו, במועדון. הוא נכנס ויצא ממכוני גמילה כדי לטפל בבעיית האלכוהוליזם שלו, אבל לפני שנה הוא נעצר והוזהר באופן רשמי, עקב "סכסוך משפחתי", שבעקבותיו נפרד מאקטרינה. היא סיפרה שמדי יום שתה ליטר אלכוהול לפחות, הסניף 'קוק' ועישן כחמישים סיגריות בשעות המעטות בהן היה ער. מה שלא מפריע לו להיות גם צייר מוערך; חלק מעבודות העיצוב לשו הפכו להדפסים על גבי קו אופנה- והוא גם בעליה של גלריה לונדונית בשם Scream

ההנאה מהאלבום הושלמה, כשגיליתי שהוא גם מגיש תכנית שבועית בתחנת רדיו בשם Absolute Classic Rock. יש לא מעט אמנים שמגישים תכניות מוזיקה רדיופוניות, אבל רון ווד עושה את זה בסטייל: הוא יושב באולפן עם גיטרה אקוסטית ומנגן 'אינטרו' מאולתר לכמה שירים, שהם בדרך כלל סטנדרטים של בלוז, ג'אז, רוקאבילי ורוקנרול; בנוסף, הוא מארח חברים באולפן, כמו 'סלאש' שוב, שווד מספר שהוא זה שלימד אותו לנגן גיטרה...התכנית משודרת במוצאי שבתות, וזמינה כמובן ברשת. מאמצע ינואר ווד יגיש אותה ארבע פעמים בשבוע. הקשבתי לכמה שידורים, וממש כמו אלבומו האחרון, אפשר היה לקרוא לה בשם: I feel like playing.

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

הבלדה על יורמה ויאיר



לפעמים, הסיפורים המעניינים מתגלים לגמרי במקרה. כמו הסיפור על הוט טונה ויאיר דלאל:

לפני כמה שבועות, ראיינתי את ג'ו בונאמסה לקראת ההופעה שלו בארץ. מכיוון שהאלבום האחרון שלו, הוקלט ביוון, בשילוב בוזוקי ואוזו, שאלתי אותו אם ירצה לפגוש בארץ מוזיקאי המנגן על עוד. "בטח", אמר בונאמסה, "סדר משהו". מיד חשבתי על יאיר דלאל, מוזיקאי בינלאומי המתמחה כבר שנים רבות במוזיקת עולם ויוצא מכאן להופעות ברחבי הגלובוס. אלא שביום בואו של בונאמסה לארץ, דלאל היה אמור להיות בשבדיה. "אבל אתה יודע עם מי הייתי מאוד רוצה לנגן?", שאל אותי דלאל- ולא יודע למה, נפלט לי השם "יורמה", במהירות. "איך אתה יודע?" התפלא דלאל, "סתם, ניחוש", אמרתי, "אולי בגלל שגם הוא בדרך לארץ". ואז יאיר סיפר לי את סיפור הפגישה שלהם.

בשנות השישים העליזות, יורמה קאוקונן היה הגיטריסט של Jefferson Airplane, עם הזמרת גרייס סליק ששרה בקולה המיוחד, את- White rabbit המופלא, ו"מישהו לאהוב" שכיכב בסרטם האחרון של האחים כהן.

יאיר דלאל, אז מעריץ נלהב, גדל על המוזיקה של התקופה ונשבה בצלילי הכינור של המוזיקאי פאפא ג'ון קריץ', שניגן עם"ג'פרסון איירפליין". שניים מחברי הלהקה, הגיטריסט יורמה קאוקונן והבסיסט ג'ק קאסדי, הקימו כבר אז הרכב צדדי בשם Hot Tuna שאפשר להם להשתעשע בג'אמים של בלוז- רוק. בינתיים, המטוס של ג'פרסון הפך לחללית, ואחרי חילופי הרכבים, התפוגג יחד עם העשן המתקתק של התקופה. "הוט טונה", לעומת זאת, ממשיכים להיות סחורה חמה בסצנת הבלוז- רוק העולמית. ב-2004, נערך פסטיבל WOMADהשנתי ברדינג, אנגליה, (World of Music Arts and Dance) – בו הופיעו גם 'הוט טונה' - והערב האחרון נקבע כג'אם סשן. יאיר דלאל, שבינתיים הפך למוזיקאי מוערך בזכות עצמו- היה אחראי על ארגון הסשן הליילי. דלאל פנה אל יורמה וג'ק, הציג את עצמו והציע שינגנו יחד. "בסוף הערב כולם היו עם דמעות בעיניים", נזכר השבוע דלאל. "זה היה חד פעמי".

בשבוע הבא, 'הוט טונה' יופיעו בארץ, בנסיבות מיוחדות: יורמה עומד לחגוג כאן, את יום הולדתו ה-70 – ולא במקרה, כמו שהסתבר בראיון שערכתי אתו:

פעם ראשונה שלך בישראל

"הרבה זמן אני רוצה לבוא אליכם- וכשזה התאפשר, עשיתי כדי שאוכל לחגוג את יום הולדתי השבעים, בישראל".

יורמה, בן לאב ממוצא סקנדינבי (מכאן השם ה'מוזר') ולאם יהודיה ממוצא רוסי, התחבר שוב לשורשיו, בהשפעת אשתו: "במשך כל ילדותי, גדלתי באווירה יהודית לגמרי. אבל כשהתבגרתי ופניתי למוזיקה, לא כל כך הקדשתי לזה מחשבה. אלא שלפני כמה שנים אשתי התגיירה – ואני למדתי יחד אתה לקראת הגיור- וגיליתי את היהדות שלי מחדש".

מה עוד אתה עושה בעניין?

הוא צוחק: "שיחות ארוכות עם הרבי שלי, רק שהוא ממין נקבה, עם המון קעקועים".

איזו הופעה מצפה לנו?

"ראיתי שהיו אצלכם כמה אושיות בלוז לאחרונה – בונאמסה, ג'ף בק, ג'ון לי הוקר ג'וניור, Gov’t mule- כך שאתם רגילים לרמה גבוהה. אני מאמין שתאהבו את מה שננגן: סטנדרטים של בלוז, חומרים מהאלבומים שלנו, יהיה פאן".

בסיקסטיז, דמיינת שבגיל 70 עדיין תופיע בכל העולם?

"מה פתאום. כשאתה צעיר, אתה לא חושב לטווח רחוק. אבל האלוהים עובד בדרכים מסתוריות".

אתה מתראה עם מישהו מהתקופה ההיא?

"כן. מרטי באלין מהג'פרסון בא לעתים קרובות להופעות שלנו, וגם גרייס סליק שומרת על קשר. רק שהיא הפסיקה לשיר לגמרי בגלל בעיות במיתרי הקול – והיום היא מקדישה את הזמן לציור". יורמה ממשיך ומספר על החווה שלו ושל אשתו באוהיו, למרגלות הרי האפלאצ'ים: מקום בו הם מנהלים 'מחנה גיטרות' אליו באים מדי שנה עשרות צעירים, המקבלים שיעורי גיטרה מיורמה עצמו, ומנגני גיטרה מפורסמים אחרים: "רק השבוע הסתיים קורס עם כריס הלמן ורובי רוברטסון מ'הבנד' ולארי קוריאל; זה לא רק ביזנס, החווה הזו מאפשרת לי לנגן עם גיטריסטים מצוינים. אבל יש שני איקונות בלוז שמאוד הייתי רוצה לנגן אתם: בי.בי קינג ואוטיס ראש".

יש מוזיקאי ישראלי שמחכה לפגישה אתך

"אני יודע למי אתה מתכוון, יאיר דלאל, נכון? היה לנו מפגש מדהים לפני כמה שנים. עד שניגנו אתו את 'סיינט לואיס בלוז', לא שמעתי מישהו מנגן את זה ככה, בדיוק כמו פאפא ג'ון. אני אשמח לנגן שוב עם יאיר"

אז שנשיר לך 'יום הולדת שמח' כשתהיה כאן?

"חסר לכם שלא". הוא צוחק.

הוט טונה יופיעו ברידינג 3, ביום ד', 22.12









יום שבת, 11 בדצמבר 2010

היפה והחיה



קשה לחשוב על שני ניגודים גדולים יותר, מאשר איזובל קמבל, לשעבר מ-"בל וסבסטיאן" ומארק לאנגן, הסולן לשעבר של: סקרימינג טריז, קווינס אוף דה סטון אייג', סול סייברס, טוויילייט סינגרס, גאטר טווינס, UNKLE ועוד.

בעוד איזובל גדלה בבית מהוגן בסקוטלנד וכבר כילדה, קיבלה שיעורי צ'לו מוקפדים, מארק לאנגן בא ממשפחה לא מתפקדת בפרבר של וושינגטון. בגיל 12 הוא נאסר על גניבת אלכוהול, גדל להיות עבריין צעיר, וגם בחלק מתקופת היותו מוזיקאי, המשיך לסחור באסיד. ב-96', באמצע טור של סקרימינג טריז, הוא נעצר על אחזקת קראק. אבל מאז הוא לקח את עצמו בידיים, התנקה והתרכז במוזיקה. מה שנשאר לו, אחרי שנים של ניקוטין, אלכוהול ומה לא, זה הקול העמוק, המסולע, החרוך.

החיבור שלהם כצמד, נשמע בלתי אפשרי על הנייר, כמו זיווג של היפה והחיה: היא באה ממחוזות האינדי - פופ, בזמן שהוא, ג'אנקי שנגמל, נטוע בגראנג' וברוק הכבד. קולה מרחף ושמימי, בעוד שלו חורק ומחוספס, זדוני משהו. אבל הם חובקים כבר אלבום משותף שלישי, Hawk, שנשמע הכי טבעי בעולם: שירים מלאי אווירה, בלוז, רוק, גוספל, סול וקאנטרי, כמו שרק החיבור המר- מתוק שלהם יכול לייצר. הם שרים על אהבות, אכזבות, חשבון נפש והתפכחות. היא חושנית ואוורירית, הוא מגלה לפתע את ההנאה הגלומה ביציאה מאזור הנוחות שלו, ושר כמו שלא חשב שהוא יכול. מישהו אמר, שהיא - סרג'יו לאונה, והוא- קלינט איסטווד. לכבוד ההופעה הקרובה שלהם כאן, ראיינתי את את לאנגן השבוע:

זה יהיה הביקור הראשון של איזובל קמבל בישראל, אבל אתה כבר 'נוסע מתמיד'.

הוא נשמע כמשתעל, אבל מסתבר שככה הוא צוחק, "כן, הייתי אצלכם כבר כמה פעמים, לבד - ועם גרג דולי כ'גאטר טווינז': טיילתי בירושלים, בשפת הים והכרתי את ההקהל הישראלי".

עבדת פעם על פרוייקט שירי בלוז, עם קורט קוביין.

"זה לא יצא לאור בגלל ענייני לייבלים. אני עדיין מתגעגע לקורט, היינו חברים טובים עד לרגע שבו התאבד.הוא חסר לי מאוד".

נוהגים להשוות אותך ואת איזובל, לננסי סינטרה ולי הייזלווד. "כל צמד של זמרת ומישהו עם קול עמוק, יזכיר אותם בדרך כלשהי. ההשוואה הזו מחמיאה לי".

מישהו אמר שביחד, אתם נשמעים כאילו אתם אחרי זיון טוב במיוחד.

שוב שיעול הצחוק הזה: "אני מצהיר רשמית, שאין בינינו עניינים כאלה. אבל מוזיקה צריכה לגרום לך להרגיש, ואם אנחנו מעוררים תחושה סקסית, אני מרוצה".

בדרך כלל אתה כותב מוזיקה ומעורב בהפקה. אבל לא הפעם.

"אני אוהב את הסגנון של איזובל, והתפקיד שלי הוא לאכלס את השירים, לבטא אותם. הם לקוחים מהחיים שלה – והיא אומרת שהקול שלי הכי מתאים לספר אותם - ושהוא מזכיר לה את הצ'לו, מלא בחרטה וניסיון. עבורי זה תהליך של למידה, מסע של גילוי".

אמרת פעם שהיית מתופף גרוע, אז ה'סקימינג טריז' גרמו לך לשיר במקום זה.

"כן, שניים מאתנו רצו לתופף, אבל הבחור השני היה טוב ממני, בזמן שאני, לא ידעתי - לא לתופף ולא לשיר".

בפעם הראשונה ששאיזובל ראתה אותך בהופעה , היא נדהמה מהכאב בקול שלך.

"זה משהו שאני לא חושב עליו יותר מדי, אני לא עושה את זה במודע. אני שמח להביא משהו חדש לחיים של אחרים. בכל מקרה, זה הכל באזני המאזין, אתה יודע".

שיתפת פעולה עם מגוון אמנים והרכבים. יש לך איזו משאלה?

"אני חושב שאם לאונרד כהן ירצה לשיר אתי, אני לא אתנגד". שוב שיעול הצחוק הזה.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

היי ג'ו

בעוד פחות מחודש, ג'ו בונאמסה חוזר לארץ. לכבוד זה ראיינתי אותו. מתאבן לקראת ההופעות בארץ...

לפני שנה, עלה ג'ו בונאמסה, גיטריסט וזמר הבלוז- רוק המעולה, על הבמה בתל אביב, ואמר לקהל שמילא את רידינג 3, שכאשר פנו אליו והציעו לו להופיע בישראל, הוא התפלא שבכלל מכירים אותו כאן. מי שהיה בהופעה שלו אז, לא שוכח אותה. בונאמסה מצדו, לא שוכח את קבלת הפנים הנלהבת לה זכה כאן:.בתחילת נובמבר הקרוב, בונאמסה חוזר לשתי הופעות, בתל אביב ובחיפה. בשנה שחלפה מאז הביקור האחרון שלו, בונאמסה לא נח לרגע: הוא מופיע בכל רחבי הגלובוס, הוציא אלבום אולפן חדש, מגוון ומפתיע, ה-9 שלו עד כה, שה"טור" הנוכחי נועד לקדם אותו, בשם: "בלק רוק"- ואפילו מצא זמן לפרויקט נוסף: להקת "הארד רוק" חדשה. בראיון שערכתי אתו השבוע, הוא נשמע נלהב לקראת הביקור החוזר בארץ: "זה היה פיצוץ ('בלאסט') כשהופעתי אצלכם בשנה שעברה. הפעם אלה יהיו שני מופעי ישיבה. אני חושב שככה אפשר ליהנות יותר". גם ה-די.וי די האחרון שלו, צולם במופע ישיבה ב"רויאל אלברט הול", ושם התארח אריק קלפטון. "ניגנת עם הרבה מוזיקאים גדולים", אני אומר לו, "יש מישהו שהיית מעוניין לשתף אתו פעולה?" בונאמסה צוחק: "ג'ף בק וג'ימי פייג' הם בראש הרשימה שלי". במקביל לקריירת הבלוז המצליחה שלו, בונאמסה חבר לאחרונה לשלושה מוזיקאים נוספים, אתם הקים את "בלק קאנטרי קומיוניון": הבסיסט והזמר גלן יוז (לשעבר מ"סגול כהה" ו"טרפז"), הקלידן דרק שריניאן ("דרים תיאטר") והמתופף ג'ייסון- הבן של- בונהאם. האלבום החדש-והמצוין – של ההרכב הזה, יצא בימים אלה. לשאלה אם יש סיכוי לראות את הלהקה הזו בארץ, בונאמסה עונה: "הייתי מאוד שמח לתת הופעה עם הלהקה הזו בישראל, אבל זה יהיה מופע עמידה...כמו שצריך ברוק כבד. אנחנו ארבעה חברים שמאוד נהנים לנגן יחד, ולא מחשיבים את עצמנו כ'סופרגרופ".

אני חוזר לאלבום האחרון שלו, ואומר לו שהצליח להפתיע הרבה אנשים עם גרסה אתנית ל"'ציפור על תיל של לאונרד כהן. "אני אוהב לעשות אקספרימנטים", הוא אומר, "לכן גם הקלטתי חלק מהאלבום באי היווני סנטוריני,עם כמה מוזיקאים מקומיים שניגנו על כלים כמו בוזוקי. מצד שני, מתארח באלבום בי.בי קינג הגדול". אני שואל אותו אם הוא מכיר את כלי הנגינה, ה-עוד. "בטח", הוא אומר, "ונראה אותך מארגן לי איזה סשן עם נגנים מקומיים. אני פנוי ערב לפני ההופעה הראשונה בחיפה". "מה עוד תעשה בארץ?, אני שואל, והוא מתלהב: "אני גם אשפוט בתחרות גיטריסטים (שמארגן רדיו 88. ר"ב) ותורם שתי גיטרות כפרסים. זה הולך להיות כיף, אתה יודע, המנצחים יאהבו אותי – והאחרים בטח ישנאו אותי לנצח...אולי אפשר לבקש את עוז נוי (גיטריסט ג'אז- פיוז'ן ישראלי המצליח בעולם. ר"ב) שיחליף אותי?". אני שואל אותו על כישרונות בלוז חדשים, בקושי בני עשרים, כמו אולי בראון, דייבי נואלס ואחרים, ושואל אותו אם הם לא צעירים מדי לבלוז, שבאופן מסורתי, מדבר על ניסיון של אהבות לא מוצלחות, אכזבה ואובדן רציני. "אנחנו חיים בזמנים קשים", אומר בונאמסה, בעצמו בן 33, "הבלוז הוא ביטוי והמשך טבעי לרגשות כאלה. לכן 'הילדים' האלה יכולים לשיר את הבלוז. והם ממש מצוינים". בונאמסה עצמו, אגב, היה מין ילד פלא כזה: בזמן שאנחנו עשינו חזרות לבר מצווה, הוא ניגן, כשהיה בן 12 בסך הכל, עם בי.בי קינג ורוברט קריי.

אני שואל אותו על קאברים שעשה בעבר לשירי פרוג- רוק, של "ג'טרו טאל" ו"יס"- ואומר לו שכמו השיר של לאונרד כהן, אלה הן בחירות מפתיעות לאיש בלוז. "זה בגלל שאני לא איש בלוז מסורתי", אומר בונאמסה, "ואוהב סוגים שונים של מוזיקה. את 'בלק קאנטרי קומיוניון' הקמתי כי התחשק לי להקליט קצת הארד רוק עם חברים. אני לא יכול להתנבא מה הדבר הבא שידליק אותי". אני אומר לו שיהיה נחמד אם ינגן לנו כמה קאברים מפעם. "אין בעיה. אנגן מומרים חדשים וגם מהאלבומים הראשונים שלי. יהיו הופעות מעולות. אני כבר נלהב ומצפה להיות אצלכם".

גם אני.

1.11.10: אודיטוריום חיפה. 2.11.10: המשכן לאמנויות הבמה תל – אביב.

יום שלישי, 28 בספטמבר 2010

Power girls





גל דה פז- "תמונע":
כשהגיע אלי האלבום "בלוז לחלום" של גל דה פז, כתבתי שיש לה אמפליפייר בבטן. אחרי שהייתי בהופעה שלה, אני חושב שטעיתי. היא מחזיקה שם מערכת הגברה של אצטדיונים.
הדציבלים שהיא מפיקה על הבמה הם משהו שצריך לשמוע כדי להאמין. אבל העוצמה היא רק חלק מהסיפור. כי גל דה פז לא סתם צורחת. היא יודעת להשתמש בקול העוצמתי שלה ברגש, לוחשת כשצריך ומנפצת את כוסות הזכוכית ב"תמונע" כשהשיר דורש. כשמאחוריה הרכב מגובש אתו הקליטה את האלבום, המעניק לה מעטפת סטרואידים (אריאל קשת- קלידים, מוטי לייבל ועופר שקלרסקי - גיטרות, גיא ברתור - בס, מתן אפרת – תופים); ההפקה המוזיקלית של קשת את שקלרסקי מעיפה את השירים וגל דה פז מוכיחה שהיא פרפורמרית מהסוג שחסר כאן: כריזמתית, אותנטית ועם הלב במקום הנכון: בלוז וקאנטרי רוק שבא מאמריקה, אבל עם תכנים מקומיים ועכשוויים לגמרי. בלוז מס- הכנסה ("מצוקה כלכלית"), המוקדש לכל בעלי המינוס בבנק שבקהל, ו"אני ובובי מגי" של כריס קריסטופרסון, שהופך אצלה בשיא הטבעיות ל"קובי שלי". "אני נולדתי במקום הלא נכון/ בזמן הלא נכון" היא שרה, אבל מזל שהיא כאן ועכשיו. אחרת איך היינו נהנים ממנה? גל ביצעה את כל שירי אלבום הבכורה המצוין שלה, וגם הוסיפה את: “With a little help from my friends” בביצוע שהיה גורם לג'ו קוקר לקנא. היא סיימה ב"בלדה לחוסר בטחון", אבל היא בהחלט יכולה לשנות את זה ל"בלדה לניצחון".
http://www.myspace.com/galdepaz
http://www.galdepaz.com
http://www.youtube.com/galdepaz

"כפרינה"- "סאבליים":
בתוך יומיים ראיתי זמרת נוספת שנותנת משמעות מיוחדת לביטוי: הופעה "חיה". עשרים שעות אחרי ההופעה של דה-פז, הלכתי לראות הופעה של דנה כספי. לכאורה מישהי שונה לגמרי מגל דה פז, אבל האמת היא שיש להן לא מעט במשותף. שתיהן חולקות אהבה לבלוז ול"גרוב", אלא שאצל דנה- וההרכב "כפרינה", (שרון בוזין- גיטרה, רון ינאי- בס, בועז ברקת- קלידים, אלעד יצחקי- תופים) - הוא צבוע בצבעי מוזיקה אתנית. זוהי מוזיקה שיכולה להתאים לאלה שאוהבים את הבלוז שלהם בגוון מזרחי, וגם למי שלא מתנגד לרוק במוזיקה המזרחית שלו. אבל אל תצפו לשמוע כאן את משה פרץ אבי פרץ אלי פרץ ושיראל...גם לא את דודו אהרון. מה ש"כפרינה" רוקחים על הבמה, זו מוזיקה כנה וסוחפת. השירים של כספי-בוזין הם טקסטים על אהבה וכיסופים אותם מגישה דנה כשהיא שמה את הלב על השולחן. היא מזכירה לי לפעמים את שושנה דמארי ז"ל, בתוספת גיטרה מייבבת. קול באשה- ערגה. רואים שהיא באה מאהבה וגנובה על מה שהיא עושה, וההופעה שלה מעניקה, כשם אחד משירה, "אושר" גדול.
http://www.eganu.com/people/card.php?id=8966
http://www.myspace.com/danacaparina

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

WISH YOU WERE THERE




"כל החתיכים אצלי"- מופע השקה

איזה לילה. בצד אחד של תל אביב, ב"אוזן בר, "אלקטרה" משיקים את האלבום החדש שלהם. בקצה השני של העיר, " ב-בארבי, כל החתיכים אצלי" עושים השקה לדיסק הבכורה שלהם. דילמה רצינית. זו אחת מאותן פעמים שאתה מצטער שלא נולדת אמבה. אבל במקרה של "אלקטרה", זה כבר ערב ההשקה השלישי הרצוף בפסטיבל סו"ש שלהם, אז אני מתייצב בדרום העיר.

עניין מוזר, השקת אלבום. באים מלא משפחה ופונקציונרים מחברת התקליטים וכאלה, שהבארבי הוא לא הסביבה הטבעית שלהם. אז לכבוד זה, ומכיוון שיש ביניהם לא מעט שערות לבנות, כנראה סבים וסבתות של החתיכים, סידרו ברחבה המרכזית של הבארבי, שולחנות וכסאות. עושה רושם ש"כל החתיכים אצלי", שהם להקה מובהקת של מופע עמידה, המיועד לכאלה שבאו לקפוץ, להזיע וליהנות, הולכים לתת "מופע ישיבה", לאנשים שבאו לאכול משהו. אבל כשהרביעייה עולה לבמה ומתחילה לתת בראש, החששות שלי נעלמו.

"כל החתיכים אצלי", הם קודם כל, חתיכה. חתיכת זמרת, חתיכת כותבת וחתיכת טיפוס:

איה זהבי פייגלין. תזכרו את השם הזה. וגם: גלעד מאיר, נמרוד לביד והוד שריד המצוינים, בגיטרה, בס ותופים. וכמו שהסתבר לי אתמול בלילה, הם גם חתיכת פרפורמרים. יש מעט להקות שנשמעות בהופעה יותר טוב מאשר באלבום אולפן מופק היטב. החתיכים הם אחת מאותן להקות. הם התחילו עם השיר הראשון של האלבום: "מתישהו", כשאיה פותחת ב: 'תעזבו אותי בשקט/כי אני שורטת ונושכת' – ומקווה: 'מתישהו יהיה לי טוב/בבקשה קרוב'. בחורה קטנטונת איה, אבל עם ונוכחות גדולה וקול ענק, בלי הרבה מניירות או מחוות מיותרות. הגיטרה שהיא אוחזת, היא לא איזה 'פרופ' או קישוט סתם: הבחורה מנגנת – ועוד איך. "איה תגידי" ו"נימי" מאפשרים ללהקה להראות מה שהיא יודעת. הסאונד שלהם חזק, פרוע ולפנים. כמה מהמוזמנים אוטמים את אוזניהם בידיהם. אני לא יודע אם זה בגלל הווליום הרצחני, או בגלל שורות כמו 'אבל בא לי על מי שלא שם עלי זין'. בחזית הבמה מתרכז הגרעין הקשה, הקהל הטבעי של הלהקה, אבל השולחנות לא משאירים להם הרבה מקום, אז אחרים גודשים את סביבת הבאר והרמפה, מתנועעים בלי הפסקה. אלי לולאי, לשעבר הסולן של 'רוקפור' הוא האורח הראשון הערב, והוא עושה עם הלהקה את "אולי" הנהדר, הוא ואיה חולקים ביניהם את השירה. אלי יורד. הוא עוד יחזור, איה מבטיחה – ופורצת ב"למה לי לקחת ללב" מלא אדרנלין. שלום היה אוהב את זה. "איזה יום גרוע לשיער" הוא השיר הבא, והשיער נדבק לאיה לפרצוף, היא נותנת הכל. חמי רודנר עולה לבמה, הוא ואיה קורעים לנו את האוזניים ב"אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך", שיר שעד היום ישב על איה בול, ועכשיו נשמע קצת מוזר, אבל מלהיב, מפיו של חמי.גם הוא עוד יחזור. נקסט: "'פולניה" הוא ללא ספק אחת ההברקות של החתיכים: 'בא לי להיות כלבה ולזרוק אותך בסמס/אבל בא לי טוב להיות נחמדה רק מתוך אינטרס', שיר ממזרי, מדבק ומקפיץ, עם קריצה יוונית/מזרחית, שמסרב לצאת מהאוזן, שאם יש צדק בעולם, יהיה הכי מושמע השנה. ארבעת הפולנים מראים לזמרים המזרחיים איך עושים להיט קסטות אמיתי, עם מילים מצחיקות, "הוק" מדבק וריף גיטרה בנזונה. נימי ופודי בבס-תופים הם תחנת כוח שלא מפסיקה לשנייה וגילי הוא אחד הגיטריסטים היותר טובים שתשמעו בזמן הקרוב. הם נשמעים הרבה יותר מגובשים ושפיציים מלהקה שרק עכשיו מוציאה את דיסק הבכורה שלה. יהודה עדר הוותיק ("תמוז") מצטרף, החתיכים התחילו אצלו בבי"ס רימון. יחד הם הופכים את "שבעים איש" למה שהוא באמת: בלוז איטי מלא נשמה, שיר אהבה, קינה עצובה, על חסרונו של מי שלא בא ולא נמצא בין אלה ש"עומדים בתור ללקק לך בכוס". אוטמי האוזניים לא יודעים את נפשם. הם לא מנחשים שזה יהיה גם ההדרן...אל תתנו לטקסטים הבוטים להטעות אתכם. זה רוקנרול בייבי, יש הרבה נשמה והרמוניות כובשות מתחת לכל הקסאח הזה. "לא להאמין", איה אומרת, "יצא לנו דיסק...והגענו לסוף ההופעה, אין לנו יותר שירים". הלפני אחרון הוא "אף אחת לא" המצוין. אם לא הייתם בהשקה בבארבי, חבל, אבל יהיו עוד הופעות כאלה. לכו לפחות לאחת מהן, מהר- ובעוד שנה, כש"כל החתיכים אצלי" יהיו גדולים כמו שמגיע להם, תוכלו להגיד שראיתם אותם בהתחלה. אף אחד לא יעשה לכם טוב כמו שהם. אתמול בלילה, היה כיסוי לסיסמא שעל השלט בכניסה: "בארבי- בית ליוצרים ישראלים".

יום חמישי, 8 ביולי 2010

העץ הוא גבוה Porcupine tree 7/7/10



מפה לשם, כשאני מביט על השבועות האחרונים, אני לא יכול להתלונן. בתוך פחות מחודש, תראו מה היה לי: הבלוז של ג'ון מאיאל, הבלוז- רוק של "פרדות הממשל", המיטב של אלטון ג'ון, והשטיקים של רוד הצרוד...ובין לבין גם ה-J. Views בבארבי, שלא לדבר על עוד כמה הופעות של הרכבים מקומיים.

ואתמול בלילה ביליתי באחד הביתנים הממוזגים ומרובי הבארים, של "גני התערוכה", עם הפרוג - רוק של סטיבן ווילסון ויתר חברי ה - Porcupine tree.

בדרך להופעה חשבתי שחסר להם לאכזב אותי. אחרי הכל, השארתי בשבילם את גרמניה לבדה מול ספרד, וראיתם איך זה נגמר.

אז לא, סטיבן ווילסון לא אכזב אותי. הוא העניק לי שעתיים וחצי של פרוג, הארד רוק וקצת "הבי מטאל", ארוזים בתוך שירים מלודיים עם "ריפים" רצחניים. לי – ולעוד כשלושת אלפים ממעריציו. קהל קטן, מיינד יו, כשמביאים בחשבון שבמועדון המעריצים שלו בארץ, רשומים למעלה מעשרים וחמישה אלף איש. ואיפה הם היו היום כולם? והעשרת אלפים שבאו לראות את "דרים תיאטר"? בטח בבית, מול הפלאסמה.

אבל סטיבן ווילסון הרגיש בבית. זה לא פלא: הוא חי בתל אביב כמה חודשים בשנה עם חברתו הישראלית, ואת יתרת הזמן הוא מבלה בדרכים ובהקלטות, עם "פורקיופיין טרי", או עם אביב גפן. חצי "בלקפילד", רבע בריטי ורבע תל אביבי. אז סטיבן פטפט בעברית, השוויץ עם המבטא ואוצר המילים שלו, והתעניין במונדיאל, ושאל: "כמה כמה"?

הפעם האחרונה שה – Porcupine tree הופיעו כאן, הייתה לפני עשר שנים. בגלל זה הם ניגנו אתמול בלילה קלאסיקות וקטעים ישנים, יחד עם שירים מהאלבום החדש.

אני אוהב את הפרוג שלי עם מעברים מוזיקליים שקטים, קרשדנו'ס סוערים, טקסטים אפלים ואפוקליפטיים משהו, תאורת לייזר אולד סקול, מיצג פסיכדלי- סוריאליסטי על המסך, מכונת עשן, "בייס דראם" כפול, השפעות של "פינק פלויד", דיסטורשן באוזניים, ווליום גבוה וסולו גיטרה שרוברט פריפ היה חותם עליו – וזה בדיוק מה שקיבלתי; סטיבן ווילסון וארבעת חבריו, טלפתיים כנראה: הם קראו את אחרונת המחשבות שלי. זה היהכאילו ששנות ה"פרוגרסיב" של הסבנטיז לא נגמרו אף פעם.

אלה היו מאה וחמישים דקות במנהרת הזמן, ואהבתי כל שנייה.

אם לעשות פרפראזה על השיר שלהם: ,”Time flies ככה זה כשנהנים.


יום חמישי, 22 באפריל 2010

משהו אחר


השורות הבאות מחייבות גילוי נאות. אני מבקש להפנות את תשומת לבכם ולהמליץ על האתר "מגזין אחר" בעריכת רון מיברג. מכיוון שאני כותב שם, אני לא אובייקטיבי. אבל הרעיון שעומד מאחורי האתר, האלטרנטיבה שהוא מציע , קשת הנושאים ונבחרת הכותבים (בועז גאון, חיליק גורפינקל, אליעזר יערי, בועז כהן, נילי לנדסמן, ירמי עמיר,דנה קסלר, נועם שיזף, ניסן שור - הם רק חלק מהם) מצדיקה בדיקה ושווה ניסיון. גם אם זה לא בחינם.

David Sylvian -Manafon

"משהו אחר" היא כותרת המתאימה גם לאלבום החדש של דייויד סילביאן. למרות שיש לי אותו כבר כמה חודשים, אני כותב עליו רק עכשיו, כי כמו אלבומיו הקודמים, גם זה החדש דורש זמן הסתגלות. זו אינה ביקורת, אלא התרשמות של חסיד מכור. אני בעניין של סילביאן עוד מימי Japan ושומע בשקיקה כל מה שהוא עושה, כולל כלמיני שיתופי פעולה במשך השנים, כמו עם Tweaker או Sakamoto.

האלבום החדש בא שמונה שנים אחרי Blemish המצוין ומבחינת ה- mood הוא ממשיך את הקו המהורהר, המלנכולי והדיכאוני לעתים של סילביאן, גם מבחינת המוזיקה וגם בכל מה שנוגע לטקסטים. ייאוש הוא מילת המפתח כאן, והוא שורה כאן על כל אחד מתשעת הקטעים (יש גם גרסא עם קטע עשירי), שלמרות שהם מולחנים וכתובים מראש, נותנים הרגשה של אלתור אחד גדול. אולי זה בגלל שסילביאן מקיף את עצמו כאן בגיטרה, צ'לו, פסנתר, סקסופון ונגיעות אלקטרוניות (אין תופים) של מוזיקאים מעולים שכל אחד מהם נגן ואימפרובייזר ידוע בתחומו. כשסילביאן שר, הכלים חלשים, אם בכלל, ברקע, ועולים לקדמת המיקס כשהוא משתתק. לפעמים זה נשמע כאילו הוא שר לעצמו באמבטיה, אבל אף פעם לא ניסיוני יתר על המידה. אני מאמין לו כשהוא שר:

Its the farthest place I've ever been/Its a new frontier for me/and you balance things like yoy wouldnt' believe/when you should just let things be

יום שישי, 29 בינואר 2010

יהיה רועש. יהיה שקט



Pיטר גבריאל: גרד לי ואגרד לך

לפיטר גבריאל יש, אחרי הפסקה ארוכה, אלבום חדש. כולו שירים של אחרים. אני בכוונה לא אומר "קאברים" כי כאלה יש הרי כמו זבל. מה שגבריאל עושה באלבום Scratch my back זה לוקח שנים עשר שירים של דייוויד בואי, טוקינג הדס, רדיוהד, ניל יאנג, Elbow, לו ריד, Bon Iver, מגנטיק פילדס, Arcade Fire, פול סימון, רנדי ניומן ורג'ינה ספקטור - ומפשיט אותם. אין גיטרה, אין תופים. יש תזמורת פילהרמונית קטנה ברקע, אבל מה שבפרונט זה הקול של גבריאל והטקסטים. הוא רצה שאנשים יגלו מחדש את המילים של השירים שהוא בחר, ואת המלודיות, בלי העיבודים. הוא מוציא את השלדים לאוורור ומגיש אותם בסגנון חשוף וישיר, תיאטרלי לפעמים, חד פעמי. והרעיון מאחורי "גרד לי בגב" הוא של "בורסת שירים", או מה שהוא קורא song exchange: השלב הבא הוא דיסק שבו כל אחד מהאמנים באלבום הנוכחי, יבצע גרסה משלו לשיר של גבריאל. ויש לו בקטלוג לא מעט כאלה שמשוועים לאינטרפרטציה קריאטיבית. מגרד לי כבר לשמוע את זה.

It might get loud

ככה נקרא הרוקומנטרי החדש שמפגיש שלושה דורות של גיטריסטים ולוקח אותם למסע בזמן לעבר הפרטי של כל אחד מהם, בדרך למפגש פסגה יחידי במינו: ג'ימי פייג' האולד סקול, The Edge מדור הביניים וג'ק ווייט חסר המנוחה. כל אחד מהם מייצג גם גישה אחרת למוזיקה בכלל ולגיטרה בפרט. פייג' לבן השיער עדיין מתרגש כמו ילד בכל פעם שהוא שומע את The Rumble. "הקצה" הוא איש של כפתורים וגאדג'טים, מכור לפדלים ואפקטים, וגק' ווייט, השיר האהוב עליו הוא בלוז מ-1930מתקליט שרוט, של Son House.

למרות שהסרט מלא דיבורים על ריפים וליקים, זה לא סרט למוזיקאים. להיפך. זה סרט חובה לכל מי שאוהב רוק וגיטרות. חוץ מהקטעים שהשלושה מנגנים יחד, במין ג'ם סשן של אייקונים, יש גם חומר ארכיוני נדיר כמו "לד זפלין" מנגנים בגינה בגילאי העשרה המוקדמים, או U2 לפני שהם נקראו ככה, מופיעים בתקופת בית הספר. פייג', הקצה וווייט שוזרים זיכרונות על תחילת הדרך ועל החרא שאכלו לפני שפרצו ביג טיים. בתקופה שבה לכל להקה זניחה יש "סטרטוקסטר" או שתיים וכל ילד יכול להיות "גיטר הירו" ברגע,It might get loud הוא מסמך מיוחד ומרגש למי שגיבורי הגיטרה האמיתיים עדיין עושים לו את זה. אפשר לשכור ב"אוזן".
והנה בונוס: פו פייטרז, עם ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס ...

יום ראשון, 3 בינואר 2010


כולם בענייני סיכומים עכשיו: של השנה, של העשור, של מה שהיה ושל מה שיהיה. אני לא טוב בדירוגים ורשימות מלאי. חוצמזה, למה לדרג עשרות אלבומים של שנה אחת, אם אפשר להתרכז ב-40 שנה של יוצר אחד? אז כששמעתי שיקירי פול רוג'רס קיבל תואר דוקטור כבוד וש- Bad Company מתאחדים לטור ודיסק חדש באפריל, הבנתי שאני צריך לכתוב איזה סיכום על המפעל המאושר הזה שנקרא פול רוג'רס. דוקטור פול רוג'רס, פרופסור למוזיקה, שעושה לפעמים טעויות של טירון בניהול הקריירה שלו. אם זה מעניין אתכם, קחו אוויר, זה פוסט לא קצר.

פול רוג'רס. זה הקול.

הייתה שנה טובה למוזיקה. בכלל, סוף שנות השישים ותחילת השבעים היו נדיבות מאוד בכל מה 1969שנוגע ללהקות חדשות ואלבומים מעולים. אבל באופן מיוחד, 69 הייתה מיוחדת בהרבה מובנים. בבת אחת נחתו עלינו התקליטים הראשונים של "לד זפלין" ו- Blind Faith, נולדו הרכבים חדשים, כמו "קינג קרימזון" Black Sabbath, וה"דובי ברדרס". ג'וני קאש הוציא את אלבום ההופעה בסן קוונטין, הביטלס הפתיעו עם "אבי רואוד", "דיפ פרפל" לא התבטלו והוציאו בשרשרת את השני ואת השלישי שלהם וגם את הקונצרט ללהקה ותזמורת; "קרוסבי סטילס ונאש" הופיע, זאפא הוציא את "הוט רטס", בוב דילן את "נשוויל סקייליין", סנטנה את "סנטנה", הנדריקס את "אלקטריק ליידילנד" והדלתות את "סופט פרייד". גם סטנד אפ" של "ג'טרו טול", הראשון של האחים אולמן והרוק-אופרה "טומי" היו חלק מהבציר של 69. למה אני מציין את כל הרשימה הזו? כי היום, במבט לאחור, (מפרספקטיבה של 40 שנה, אם אתם מתעקשים לדעת), ברור שלא היה חסר אז למה להאזין. התקליטים היו האחד יותר טוב מהשני, ועל רקע השפע הזה מתחדדת העובדה שבאותה שנה התחיל הרומן שלי עם פול רוג'רס, או עם הקול שלו ליתר דיוק, אחד הקולות היותר מיוחדים של הרוק. היחידי שזכה לכינוי: The Voice.היום פול רוג'רס הוא כותב, מלחין וזמר ענק שמאחוריו יותר ממאה עשרים וחמישה מיליון (!) תקליטים ודיסקים של הרכבים שונים אותם הוביל ביותר מארבעה עשורים.אבל כשהתוודעתי אליו, הוא היה צעיר בריטי בן 18 וחצי ואני הייתי חייל בסדיר. כשקמתי כל בוקר בחושך כדי להשכים לעוד יום של ג'ובניק, הקשבתי לשידורי הגלים הארוכים מלונדון. הוגה ה- MTV עדיין לא נולד, והאינטרנט, בגרסתו המוכרת, עתיד היה להיוולד רק שלושים שנה מאוחר יותר. קבצים דיגיטליים? זה לא משהו מ"סטאר טרק"? בקיצור, כדי להיות מעודכן, התחברתי ל- BBC world service בו אפשר היה להאזין ללהקות החמות מופיעות באולפן.

The Free

מבין ההרכבים אליהם נחשפתי בעודי מתגלח טרוט עיניים לקראת מסדר הבוקר, תפש אותי הרכב אחד במיוחד, עם זמר בעל קול באריטון חם, כשמאחוריו שלושה נגנים מצוינים שניגנו בלוז-רוק מינימלי, עירום וחשוף. אלא שהקליטה בטרנזיסטור לא הייתה משהו, הגלים הארוכים לא היו ארוכים מספיק, הצליל עלה וירד ונעלם לסירוגין ואני לא הצלחתי לשמוע את שם הלהקה. אז כתבתי מכתב ל-בי.בי.סי, וביקשתי פרטים. אחרי כמה שבועות קיבלתי תשובה. (ראה צילום ). הבריטים, בנימוס אופייני, הודו לי על מכתבי ופירטו: "הלהקה ששמעת בתכנית הרית'ם אנד בלוז ביום שני, ה- 9 ביוני 1969 בשעה 04:30 שעון גריניץ', ב- וורלד סרביס, נקראת The Free". לארץ היו מגיעים באופן בלתי סדיר, גיליונות של ה"מלודי מייקר". מפה לשם אספתי אינפורמציה על הלהקה ועל המוזיקאים שהרכיבו אותה:פול רוג'רס התחיל להופיע בגיל 13. כשאני צפצפתי בבר-מצווה, הוא כבר הופיע במועדונים והמודל לחיקוי שלו היה רוד סטיוארט. אחרי שסיים בית ספר תיכון, הייתה לו להקה בשם The Road runners, שניסתה להצליח בעיר הגדולה. אבל בדרך ללונדון הגרוטאה שלהם התקלקלה. כולם התייאשו וחזרו למידלסבורו בטרמפים. חוץ מרוג'רס שהיה נחוש להצליח והמשיך לבדו ללונדון. זה היה באמצע שנות הששים ובלונדון הייתה תחייה של להקות בלוז קטנות ורוג'רס הצעיר שמילא את תפקיד היוצר, והזמר- גיטריסט, הקים להקה בשם Brown Sugar. באחת ההופעות שלהם במועדון ה Marquee , ראה אותו גיטריסט צעיר בשם פול קוסוף. הוא חשב שלרוג'רס יש קול יוצא דופן, אבל כנגן גיטרה הוא לא משהו. קוסוף ניגן הרבה, הרבה יותר טוב. והיו לו ההשפעות הנכונות (מאדי ווטרס, צ'מפיון ג'ק דופרי, ג'והן מייאל ואריק קלפטון) וכישרון בהתאם. השניים צירפו את אנדי פרייזר שהיה משורר על הבס, ואת המתופף סיימון קירק שהיה תחנת כח קטנה. הם חיממו את ה"רולינג סטונס" ו"ג'טרו טאל" והסנדק של הבלוז הבריטי, אלקסיס קורנר, ראה אותם מנגנים והציע להם את השם Free.מהמידע שאספתי, הבנתי ששמעתי שלושה שירים מתוך מה שהיה כבר התקליט השני שלהם. כחייל הייתי מנוע מלצאת לחו"ל, והפעלתי את אבא שלי ז"ל והוא הביא לי תקליט אחד שלהם מלונדון. את השני השגתי בחנות בשם "רון" בפסג' "הוד" בדיזנגוף, מול הקופות של הקולנוע, שהייתה אחת החנויותהבודדות שייבאו אז תקליטים מחו"ל. ה- Free לא היו הלהקה היחידה באותם ימים שניגנה בלוז- רוק אנגלי. אבל הם עשו את זה אחרת. הכי נקי שאפשר. בלי הקסאח של "לד זפלין" או הילת ה"סופרגרופ" של קלפטון וסטיבי ווינווד. כל אחד משבעת התקליטים שהם הוציאו במשך שש שנים, (במיוחד שני הראשונים), היה מבחינתי אושר צרוף. בשנת 1971, בתקליט השלישי שלהם Fire & water, נכלל שיר שבסטנדרטים שלהם נחשב מסחרי: Now All Right . הם שחררו אותו כסינגל והוא הצליח בצורה מטורפת. ההצלחה באה להם בזמן טוב: היו מאחוריהם שנתיים רצופות בהן חרשו את כל המועדונים בכל עיר באנגליה. הם היו משופשפים ונהנו לנגן יחד, כך שהתמודדו בקלות עם מסע הופעות של שנה וחצי במהלכו רכבו על הצלחת הסינגל והופיעו באירופה ובארה"ב בהצלחה לא מבוטלת. השיר היה במקום הראשון בעשרים מדינות בו זמנית והושמע למעלה ממיליון פעמים ברדיו. במשך השנה הבאה, הם היו גדולים כמו "לד זפלין". הרבה אנשים שמכירים היום את ה- Free, מכירים אותם בזכות השיר הזה. (הוא נמכר לפרסומת של חברת השמה לפני כמה שנים) וגם, לא מעט אנשים שמכירים טוב את השיר, לא ממש יודעים באיזו להקה מדובר. האמת היא שהשיר הזה לא מייצג את המוזיקה שהם עשו. לטעמי היו להם אחרים הרבה הרבה יותר טובים בתקליט הזה: שיר הנושא, ו- Mr. Big או Heavy load.באותה שנה ההצלחה לקחה אותם לפסטיבל האי ווייט, בו נחשפו בפני מאות אלפים והופיעו לצד ה"מי" ושני אייקונים שזו הייתה עבורם הופעה אחרונה בהחלט: ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס.אבל דווקא בשיא ההצלחה של התקליט, הסינגל, המכירות וההופעות, הסדקים החלו להיראות. וכשבשנת 1972, תקליט חדש ופושר שלהם בשם Highway לא הצליח לשחזר את הצלחת קודמו, הם לקחו חופש האחד מהשני – והתפרקו לכל מיני כיוונים. הגיטריסט פול קוסוף והמתופף סיימון קירק הקימו הרכב בשם Kossoff/Kirke/Tetsu/Rabbit; הבסיסט אנדי פרייזר הוביל להקה בשם Toby. ופול רוג'רס? הוא עשה את הטעות הראשונה במה שתסתבר כשרשרת החלטות תמוהות, והקים חלטורה בשם Peace עם המתופף מיק סטיוארט (Gillan) והבסיסט סטיוארט מקדונלד ((Killing floor). רוג'רס, שדחה הצעה להיות הסולן של "סגול כהה" וכבר היה בפסגה, מצא את עצמו מחמם את Mott the hoople. ההרכב Peace לא הוציא תקליט כלשהו ואחרי פחות משנה אמר "שלום": הכישלונות הפרטיים של כל אחד מחברי Free, דחפו שלושה מהם להתאחד (ללא פרייזר הבסיסט) בשנת 1973, למה שיהיה אלבום האולפן האחרון שלהם: Free at last. אבל בשלב הזה, פול קוסוף כבר היה מכור להרואין לא ממש תיפקד. אז טטסו וראביט מההרכב הצדדי שלו הצטרפו על בס וקלידים, ובנוסף ניגן בחצי מהשירים, הגיטריסט של Osibisa. דווקא התקליט הזה, שהיווה את שירת הברבור של הלהקה, יש כמה מהשירים היותר חזקים שלהם, כולל Wishing well, אותו הקדישו לפול קוסוף שהלך ונגמר. אבל אחרי התקליט הזה הם החליטו להתפרק באופן סופי. כי מה שהיה להם, היה הסך של ארבעתם יחד, ולא היה טעם לחפש מחליף לאנדי פרייזר או ל- Koss, שמת שלוש שנים מאוחר יותר.


Bad Company

היה ברור שזו רק שאלה של זמן, עד שפול רוג'רס יחזור. תוך כמה חודשים הוא קרא למתופף של ה- ,Free סיימון קירק, הוסיף בסיסט: בוז בארל (King Crimson)) וגיטריסט: מיק ראלפס (Mott the hoople) והקים הרכב חדש: Bad Company לא ניסו להיות Free מספר שתיים: הסגנון שלהם עדיין היה בלוז/רוק, אך הצליל היה שונה והכיוון היה אמריקה. הם נטו פחות לבלוז ויותר לרוק, עם כמה power ballads. שני התקליטים הראשונים שלהם היו מעולים, (Bad company, Straight shooter) אבל הבאים אחריהם היו נפילות. כאן, מבחינתי, התחילה להסתמן הבעיה העיקרית של פול רוג'רס בלנפק שירים ברמה שהקול המיוחד שלו היה צריך כדי להמשיך ולבלוט. ללנון ומקרטני היה זה את זה. לקלפטון היה את ג'ק ברוס ולג'ימי פייג' היה את רוברט פלאנט. בתקופה של ה- Free, לפול רוג'רס היה את אנדי פרייזר ואת פול קוסוף בשביל לכתוב שירים מצוינים יחד. בדברים שהוא עשה אחרי זה, בלי שותף טוב לכתיבה, החומרים החדשים לא היו באיכות שהלמה את הקול שלו.בתחילת שנות השמונים ה"באד קומפני" התפרקו ורוג'רס התחיל לטפח קריירת סולו, הוציא תקליטLoose) Cut) והרבה להופיע עם הקלסיקות של שתי הלהקות הקודמות שלו. אבל הוא היה צריך מסגרת בדמות להקה אמיתית כדי להגיע לאיכויות שהוא היה מסוגל להן.


The Firm

ואז נוצרה ההזדמנות: לא רק "באד קומפני" התפרקו. גם "לד זפלין" כבר לא היו. ג'ימי פייג' היה חבר טוב (השניים הופיעו במסע התרמה לחקר מחלת טרשת נפוצה יחד עם אריק קלפטון, ג'ף בק, סטיבי ווינווד וג'ו קוקר) והמהלך הבא של פול רוג'רס באמצע שנות השמונים, נראה על הנייר כמו זיווג משמיים: הגיטרה של ג'ימי פייג' והקול של פול רוג'רס, מה עוד אפשר לבקש? האמת, רק כמה שירים טובים. לא יותר. אבל השילוב של שתי חיות הרוקנ'רול הבטיח הרבה ולא ממש קיים: The Firm, למרות השם, לא היו פירמה ולא היו בפורמה: שני התקליטים שלהם היו, אין דרך אחרת לומר את זה, משעממים. היה שם הרבה ניסיון. אבל בלי הניצוץ וההשראה.


Law =Low

אחרי ה"פירם", רוג'רס חיפש את עצמו. הוא עדיין היה אחד הקולות המוערכים ברוק וב - 1988 במסיבה לציון 40 שנה ל"אטלנטיק רקורדס" הוא נתן ביצוע מצוין לשירו הידוע של אוטיס רדינג, Sitting on the dock of the bay. אבל אז הוא עשה עוד טעות בניהול הקריירה שלו. ב-1991 הוא הוציא תקליט שנקרא The Law שאפילו מעריציו השרופים ביותר בקושי מכירים. השד ידע של מי היה הרעיון להקים "הרכב על" עם המתופף קני ג'ונס ((Faces, Small faces, The Who. מי שמע על "סופרגרופ" של זמר ומתופף?... אם זו הייתה להקה של ממש, אולי היה לה סיכוי, אבל The Law היו ניסיון חלול וחצי אפוי ליצור יש מאין. הרעיון היה שרוג'רס ישיר שירים שיכתבו לו כמה מוזיקאים מוערכים – שגם ינגנו בתקליט. זה לא עבד. למרות שרוג'ר ווטרס, כריס ריאה ובריאן אדמס היו באולפן, התקליט לא התרומם. למרבה האירוניה, הסינגל המצליח Laying Down The Law נכתב על ידי רוג'רס עצמו ושיר נוסף, Miss You in a Heartbeat, היה כמה שנים מאוחר יותר להיט של "דף לפרד". אבל לשאר התקליט היה צליל חלקלק שכוון למצעדי ה- Adult Oriented Rock. הקול של רוג'רס הלך לאיבוד, התקליט לא היה קוהרנטי, וכל העסק היה פלופ אחד גדול. בקריירות של זמרים יש לפעמים איזה תקליט עלום מראשית או אמצע הקריירה שמתגלה פתאום, והוא מלא בפנינים. זה לא המקרה של The Law.


זמן ה- Tribute

אחרי הכישלון של The Law רוג'רס פנה לחלוק כבוד להשפעות שלו: בשנת 1993 הוא הוציא ep שנקרא The Hendrix set שבו עשה יחד עם הגיטריסט ניל שון ("ג'רני") קאברים לא רעים לחמישה שירים של הנדריקס. הבעיה עם המיני תקליט הזה הייתה שהוא היה סתם. אין לי ספק שרוג'רס אוהב את הנדריקס ורצה לעשות כבוד לו ולשירים שלו. אלא שניל שון הוא גיטריסט לא רע, אבל לא מרגש. (בכלל, יש לי בעיה עם גיטריסטים שמתעקשים לנגן הנדריקס. מה הטעם? אם כבר, אני מעדיף אינטרפטציות של הרכבי פסנתר וסקסופון, ג’אז ופירושים מעניינים אחרים להנדריקס, אבל זה נושא לרשימה אחרת). ניל שון ניגן בצורה יעילה ותו לא וגם רוג'רס לא נסק בפרויקט הזה, וה- ep לא השאיר אצלי חותם מיוחד. אחריו רוג'רס החליט לחזור לשורשים ולשיר סטנדרטים של בלוז שיעשו צדק עם הקול שלו. הוא הוציא תקליט כפול שתוכנו נשמע טוב כמו שמו: Muddy waters blues . על מידת הריספקט ממנו נהנה רוג'רס, מעידה רשימת הגיטריסטים שגייס לפרויקט: באדי גאי, רוג'ר ווטרס, סלאש, ג'ף בק, גארי מור, סטיב מילר, בריאן מיי ואחרים. רוג'רס היה מועמד ל"אמי" על התקליט הזה.


כאן, שם ובכל מקום

אחרי "מאדי ווטרס בלוז" רוג'רס המשיך להופיע ולהקליט. בקונצרט לציון 25 שנה לפסטיבל וודסטוק ב-1994, הוא הופיע עם הרכב שאסף במהירות: סלאש על הגיטרה, אנדי פרייזר מימי ה"פרי" על הבס וג'ייסון בונהאם בתופים. הוא ערך מסעות ממושכים ומוצלחים באירופה, ארה"ב, רוסיה, יפן ודרום אמריקה. שוקי וייס הביא אותו לארץ ולי הייתה חגיגה גדולה בפסטיבל הבלוז של חיפה. ב-1997 רוג'רס הוציא סולו בשם Now ושנתיים אחרי זה עוד תקליט בהופעה. אז גם אירגן איחוד של "באד קומפני" שהניב מסע הופעות רווחי וסינגל חדש שהגיע למקום השני ב"בילבורד". ב- 2000 הוציא עוד סולו בשם Electric. יבול לא קטן בשביל שלוש שנים. אבל רמת השירים לא הייתה אחידה. למעט כמה "יציאות" בודדות, ככותב, רוג'רס לא התעלה מעל שבלונות של ביטויי אהבה וגעגועים נוסחתיים, וכמלחין הוא נשאר עם שירים לא מרגשים הנשענים על כמה אקורדים בסיסיים.אבל מה שמעניין יותר, מבחינתי, אלה הדברים שפול רוג'רס עשה בין התקליטים האלה ומעט אחריהם. הוא היה אחד הקולות הנחשבים ברוק ומצא את עצמו מוזמן להתארח בפרויקטים מגוונים. לא מזמן קיבצתי את כל ההקלטות האלה לדיסק אחד. יש שם קטעים מתוך מופע משירי מאדי ווטרס, עם ג'ימי ווהן ואגדות הבלוז יוברט סאמלין וג'יימס קוטון; שיר מאלבום של ג'ולס הולנד; שני שירים של רוברט ג'והנסון עם ה"ספלינטר גרופ" של פיטר גרין; שיתוף פעולה עם ביל וויימן מה"סטונס" בפרויקט צד שלו: Willie & the poor boys; שירים מתוך In from the storm ו- Stone Free , שני פרויקטים של שירי הנדריקס – ועוד.מה אני אגיד לכם, זה יכול היה להיות אחד האלבומים היותר טובים שלו. עכשיו, כשאני כותב את זה, בא לי לפנות לרוג'רס ולהציע לו להוציא כזה אלבום על באמת. אני מוכן לטפל לו בקלירנס וב"רליסים" של חברות התקליטים השונות.ב-2002 "באד קומפני" יצאו לסיבוב קאמבק נוסף והוציאו אלבום דו.וי.די "לייב".מכאן, היו לרוג'רס כל מיני אפשרויות להמשיך. אם רק היה מצרף מוזיקאים ראויים והיה כותב חומר חדש וטוב, הוא היה יכול לנסוק מחדש. אבל הכיוון שבחר בו היה אחר:


New King for the old Queen

לפתע, ב- 2005, מכל הלהקות שבעולם, רוג'רס בחר להצטרף לסיבוב הופעות של שרידי "קווין", בריאן מיי ורוג'ר טיילור, (ג'ון דיקון הבסיסט עשה בשכל ופרש), שלא הופיעו מאז שפרדי מרקיורי נפטר ארבע עשרה שנים לפני כן. אני מאמין שיש דברים שאסור לנסות ולשחזר אותם. פרדי מרקיורי, עם האקסטרווגנטיות הקאמפית הבי- סקסואלית שלו, העניק לשם "קווין" משמעות מיוחדת. העיבודים הקיטשיים והפסבדו קלאסיים של השירים נסמכה על קול ה- פאלצט שלו, שהגיע לגבהים של שירת אופרה, (כמו שממחיש התקליט שלו, "ברצלונה"). ורוב השירים של "קווין" התבססו על האוקטבות הגבוהות שפרדי מרקיורי הרגיש בהן בבית. לפול רוג'רס אין את המנעד הזה. שלא תבינו אותי לא נכון: לרוג'רס יש קול ענק, אבל הוא באריטון חם ועמוק. אין לו את הרג’יסטרי הגבוה של מרקיורי, שבלעדיו, "קווין", במרכאות כפולות ומכופלות, היא משהו אחר. בכלל, יש להקות שהצליל שלהן מזוהה עם הזמר, שאם הוא הולך, יותר טוב לסגור את הבאסטה. מישהו יכול לתאר לעצמו את "הדלתות" עם מישהו במקום ג'ים מוריסון?, את Free בלי פול רוג'רס, או את "לד זפלין" בלי רוברט פלאנט? (למרבה הצער, ג'ימי פייג' חושב שכן). אז בסיבוב ההוא לפני ארבע שנים, פול רוג'רס שר את שירי "קווין" בגרסא שלו, וממילא רוב השירים בהופעות היו של Bad Company ו-Free כי זה מה שהקהל ציפה לראות. היו גם דיסק ודי.וי.די בשם "הצ'מפיונס חוזרים" - פרדי מרקיורי ופול קוסוף בטח ישבו שם למעלה וחשבו שיש משהו קצת מורבידי בניסיון של רוג'רס ומיי לשחזר את ה'ליקים' והשירה שלהם. אחרי זה רוג'רס המשיך להופיע סולו, הוציא תקליט/די.וי.די הופעה מגלזגו וניסה לשחזר את העבר. רוב הרפרטואר בהופעות נשען על שירי ה-Free ן- Bad Company, אבל המוזיקאים שאתו, מוכשרים ככל שיהיו, גרמו למוזיקה להשמע כמו להקת קאברים ותו לא.


Cosmos Sucks

בינתיים, בריאן מיי ורוג'ר טיילור כבעלי הזכויות לשם ולמותג Queen, לקחו ברצינות מוגזמת את שם השיר הישן שלהם: .The show must go on בשנה שעברה הם הקליטו דיסק חדש עם רוג'רס, תחת השם Queen & Paul Rogers. הבעיה שלי עם הדיסק התחילה כבר בשלב העטיפה: איזה מין שם זה Cosmos Rocks ? ולמה בנוסף, השיר הראשון נקרא The rocking cosmos ? בדיסק הזה אין זכר ל"קווין", אבל רוג'רס נשאר מלך, גם כשהוא שר רוק פסבדו "כבד" וגם כשהוא מוריד הילוך בבלדות. אלא שהקול שלו מתבזבז על ארבעה עשר שירים סתמיים ומיותרים, שמעל כולם כתוב בתאורה צבעונית "אצטדיון" ואף אחד מהם לא ייזכר בעוד יומיים. יש בו סינגל בסגנון אייטיז בשם lebrity ,C כמה קלישאות רוק משומשות וחופן בלדות (אחת מהן, some things that glitter, כמובן מוקדשת לפרדי מרקיורי). במקום להגשים את שמו של שיר מספר שתיים,time to shine, הוא מצליח להיות כמו שיר מספר ארבע, הנקרא: small. שיר שעליו הם חוזרים בשיר האחרון: small reprise. כמה סמלי. רק שיר אחד,voodoo הצליח להזיז לי. הדיסק הזה נשמע כמו משהו שנולד מתוך מכונת עשן; כולו פירוטכניקה חסרת נשמה שנשמעת בינוני גם ב- לייב. יותר מכל, מה שחסר בשירים, זה רעב. זהו דיסק של שלושה אנשים שבעים שאיבדו את הניצוץ ופשוט באו לדפוק כרטיס ולעשות קופה. אבל הוא נמכר היטב והטור העולמי היה כמובן סולד אאוט.


Not All Right Now

אחד הדברים הכיפיים בלהיות חובב מוזיקה, הוא לגדול יחד עם אמן שאתה מעריך אותו לאורך שנים, המתפתח מאלבום לאלבום וגדל עליך. פול רוג'רס לא מספק לי את החוויה הזו למרבה הצער. לפני שנתיים יצא (סוף סוף) ה- dvd המיוחל: Free forever. שלושת חברי הלהקה הנותרים, מספרים על הימים בהם פול קוסוף היה חי וניגן אתם. פול רוג'רס מביע שם געגועים כנים לKoss שהיה חבר אמיתי, וגם מספר איך שניהם הבינו זה את זה ללא מילים. אין לי ספק – אומר שם רוג'רס - שאם הוא היה חי היום, היינו מנגנים ויוצרים יחד. ואז המראיין, בחוסר טאקט משווע- אבל גם בכנות מפתיעה – ספק שואל, ספק אומר לרוג'רס שהיצירה שלו מלפני ארבעים שנה נחשבת לפסגת הקריירה שלו.רוג'רס לא לוקח את זה קשה מדי, ולזכותו ייאמר שהקטע נכנס ל-די.וי.די ולא נערך החוצה. הוא מחייך חיוך אירוני ואומר: "אני מקווה שפסגת היצירה שלי עוד נמצאת לפני". אלא שאם הוא באמת רוצה שזה יקרה, הוא צריך לעשות משהו בנידון. אין שום סיבה שהוא ימשיך לדשדש בעבר ולשיר את אותם השירים כבר ארבעים שנה, בעוד זמרים אחרים יוצרים דברים חדשים לצד הקלסיקות שלהם. אין שום סיבה שאמנים כמו ניל דיאמונד, ג'וני קאש, ג'ון מלנקאמפ ואחרים, יידעו להמציא את עצמם מחדש, אבל רוג'רס ימשיך להיות תקוע בעבר שלו, מפואר ככל שיהיה. זה רק עניין של בחירה נכונה: מישהו שיכתוב איתו, מישהו שינהל אותו נכון ויפיק אותו כמו שצריך מהבחינה המוזיקלית. מישהו צריך לשלוף אותו מהסיבוב הבא של "קווין" ולהגיד לו שהכתר על ראשו מתנדנד.