יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

אל תהיו כבדים, תנו לי More Cowbell


כבר ארבעים שנה שה- Blue Oyster Cult נחשבים ל"להקת המאטל של האדם החושב" ועושים רוק כבד שלא דופק את השכל סתם. יש להם גם כמה שירים הרמוניים במיוחד, והידוע בהם, Don't Fear The Reaper שימש השראה למערכון ידוע של "סטרדיי נייט לייב" (מקום חמישי ברשימת מערכוני SNL הגדולים של כל הזמנים). כריסטופר ווקן מגלם מפיק מוזיקלי בשם ברוס דיקינסון שכל מה שחסר לו בביצוע של השיר זה: "More Cowbell" (הביטוי הפך מהר למטבע לשון אמריקאי) ...וויל פארל מתפרע בהתאם.

יום שבת, 27 בדצמבר 2008

על החיים ועל המוות

(טרובדור אמריקאי חלק 1)

John Mellencamp
Life Death Love and Freedom


אם אתם מכירים את ג'ון מלנקאמפ של פעם, תשמחו לפגוש אותו שוב. אם לא, הנה הסיפור שלו בקליפת אגוז: הוא נולד עם פגם בלב שהיה אמור למנוע ממנו לשיר ולהופיע, אבל הילד היה נחוש להיות זמר. בסוף שנות השבעים ניסו לשווק אותו, בניגוד לרצונו, כתואם ברוס ספרינגסטין, תחת השם ג'וני קוגאר. הוא היה בשנות העשרים שלו, אבל התעקש להשתחרר מהתדמית של ספרינגסטין לעניים וליצור סגנון מוזיקלי אחר, שהושפע מצליל הרוק של הסטונ'ס. שמו הוזכר בנשימה אחת עם טום פטי ובוב סיגר ובתחילת שנות השמונים היו לו כמה להיטים כמו Jack & Dian ו- Hurt so good. במשך עשרים שנה הוא שר על עיירות קטנות, חוואים שפשטו רגל ועל אהבות ראשונות והוציא עשרה תקליטים, שבנוסף למכירות לא רעות, המאוחרים ביניהם הביאו לו גם הכרה של המבקרים. ב- 2003 הוא שר את Stones in My Passway של רוברט ג'ונסון בטקס לזכרו של עורך מגאזין "בילבורד", והביצוע, שהיה אחד משיאי האירוע, הביא לו "גראמי". זה גרם לו להיכנס במהירות לאולפן, וליצור תקליט קאברים בשם Trouble no more בו שר קלסיקות בלוז, פולק וקאנטרי. לפני שנה הוא הוציא את Freedom ולפי שם הדיסק החדש מ- 2008, "חיים, מוות, אהבה וחופש", כנראה שנושא החופש מטריד אותו לא מעט. הבחור כבר בן חמישים ושמונה, והקילומטראז' שלו מלא במלחמה נגד תאגידים וחברות התקליטים ובהתקף לב רציני אחד. אז אין פלא שבשיר הראשון, The longest days הוא אומר: "החיים קצרים, אפילו בימים הארוכים ביותר". המוד המוזיקלי של התקליט הוא דילן מוקדם וכן, גם ספרינגסין היה חותם על כמה שירים כאן בשקט. טי בון ברנט הפיק למלנקמפ אלבום בעל צליל חם ומחוספס, בו הוא משקיף על חייו, נזכר ושר בקולו החרוך. מלנקמפ יכול היה בשקט להוסיף עוד "מוות" אחד לשם התקליט, כי הוא עוסק בזה לא מעט. ב- If I die sudden הוא אומר: If I die sudden/ don’t tell anyone/ there ain’t nobody needs to know/ that I’m gone. או ב- Jon Cockers שם הוא מתוודה: "אני מכיר הרב הרבה אנשים, אבל אין לי חברים". Don’t need this body מספר על חברים שילכו לעולמם ועל החוליים הצפויים שתביא איתה הזיקנה, והוא די מצמרר, כי מלנקמפ שר על כל אלה בלשון עבר, כאילו כבר קרו לו. והוא עושה את זה בסגנון פולק- רוק מדבק.
אבל מלנקמפ לא מהרהר רק על חייו שלו, אלא גם על כמה חוליים של האומה האמריקאית בעידן טרום אובמה: Troubled Land הוא רוק אמריקאי יעיל וקליט עם אג'נדה חברתית. ב-
Jena הוא שר על עיוות הדין של "שישיית ג'ינה" בעיירה השלווה, על אפליית מיעוטים וחוסר צדק. Country Fair הוא רוק ביצות במיטבו, My Sweet Love הוא שיר מריר על הצד המפוכח של האהבה, ובקטע המסיים: For the children, יש קצת אופטימיות זהירה לעתיד. שום דבר מוחלט, אתם יודעים, יש עדיין הרבה שאלות בלי תשובה. אבל גם עקבות של הכרת תודה קטנה על מה שיש. עדיין נותרו סיבות לדאגה. בלי אופוריה, לא צריך להיסחף. אבל יש קרן אור. ג'ון מלנקמפ הוא פייטר ושורד בנשמה. יותר מארבעה עשורים שהוא עושה מוזיקה כנגד כל הסיכויים, עם פגם מולד בלב, מתעקש על זהותו וקולו מול המכבש של חברות התקליטים, והאחרון שלו הוא הטוב ביותר עד עכשיו.

יום שישי, 19 בדצמבר 2008

איזי סליידר


Lowell George

חייו ומותו של רוקנרול דוקטור

פרנק זאפא אמר לו שהוא מתבזבז אצלו ב"אמהות ההמצאה" ודחף אותו להקים להקה משלו. מיק ג'אגר וג'ימי פייג' אמרו שהוא המוזיקאי המועדף עליהם. ג'קסון בראון כינה אותו ה"אורסון וולס של הרוקנ'רול" וכתב עליו שיר מלא געגועים- Of Missing Persons. כריס רובינזון מה- Black Crowes מנסה להמשיך את דרכו. "לא היה שום דבר רגיל בנוגע לבחור", מתארת אותו אשתו, אליזבת ג'ורג'. הוא היה לואל ג'ורג': כותב השירים, המלחין, הזמר המוביל, נגן גיטרת סלייד, המפיק המוזיקלי והמייסד של Little Feat. הוא מת ב- 1979, רק בן שלושים וארבע.
בתחילת שנות השבעים, הלהקות מהחוף המזרחי נראו ונשמעו כמו יצאו משטנץ אחיד: שיזוף עמוק, שיער ארוך וג'ינס, הרמוניות קוליות גבוהות וחלקלקות, שירים מעובדים בשלמות וגרוב במקצב נינוח. חברות התקליטים שיווקו אותם בתדמית ארוזה היטב כחלק ממיתוס פורעי החוק המחפשים את הנירוונה החמקמקה, אי שם בין הקיצוניות של הרוקנ'רול לבין החיים הנוחים בשמש. באמצע העולם הזה היה לואל ג'ורג'. גם הוא נראה Laidback, ועטה ג'ינס ושיער ארוך. אך היה לו מראה דובי, סתור משהו, והבעה שלווה ושמחה. הוא היה כמו איזה צ'אבי גורו. ובזמן שלמוזיקה שלו היו כל המאפיינים של התקופה, היה בה גם משהו מחוספס. כן, הוא היה חלק מהדבר הקליפורני הזה, אבל יותר מלא נשמה. הסגנון שלו היה בן כלאיים: קאנטרי בלוז רוק, אבל בצד הפאנקי של הרחוב. יותר משלושים וחמש שנים אחרי, כשאני מאזין היום לטקסטים הסוריאליסטיים ולחוש ההומור המוזר של לואל ג'ורג', הם נשמעים לי בדיוק כמו שיהיו גם בעוד ארבעים שנה: אקלקטיים, משוחררים ובלתי נשכחים. מתחת לקישוטים הדרומיים המתחייבים ממוצאם, השירים של Little Feat משלבים בלוז, רית'ם אנד בלוז, קאנטרי ורוקנ'רול. שירים נצחיים כמו
Rock and roll doctor, Long distance love, Sailin’ Shoes, Dixie chicken, Fat man in a bathtub, Willin. הם היו מיוחדים בנוף הקליפורני האחיד, ההופעות היו 'סולד אאוט' ומוזיקאים עמיתים העריכו אותם. אבל אחרי שמונה תקליטים, העניין של ג'ורג' בלהקה הלך ודעך, כמו מצב בריאותו. הוא הכריז על פירוק הלהקה והקליט אלבום סולו: Thanks, I’ll eat it here הנפלא, בו שר שירים מקוריים וגם כמה קאברים בסגנונו המיוחד. שורות של אחד השירים תיארו את מצבו בכנות: Its so easy to slip/ its so easy to fall/ let your memory drift/ and do nothing at all. באמצע סיבוב ההשקה של התקליט, לואל ג'ורג' מת מהתקף לב שנגרם מקוקטייל קטלני של עודף משקל, התמכרות לסמים והמאמץ של מסע ההופעות. Little Feat התאחדו כמה שנים אחרי מותו והם מוציאים תקליטים ומופיעים עד היום. אבל כמו בהרבה הרכבים שהיו מבוססים על אדם אחד ומיוחד, כשהוא הולך, זה כבר לא אותו הדבר. הרבה קאברים ותקליטי מחווה נעשו לשירים שלו, כולל ביצוע של בתו Inara George שהיא סינגר- סונגרייטר בזכות עצמה, לשיר Trouble. אם אתם אוהבים מוזיקה, לואל ג'ורג' יעלה חכם חיוך רחב על הפנים. איפה עוד תמצאו שורות כמו: If you’ll be my dixie chicken/ I’ll be your Tennessee lamb/ and we could walk together down in dixie land

יום שלישי, 9 בדצמבר 2008

פינק. לא פינק.

את פינק (פ' דגושה, או ב-p) הפופית, מכירים הרבה. אבל לא אליה אני מתכוון, אלא ל- פינק ב-F . פיניאן גרינהול, המכונה Fink, הוא מבריסטול, ופעם הוא בכלל עשה אלקטרוניקה (בהוצאת נינג'ה טיון), אבל מהר מאוד הפך לסינגר- סונגרייטר פולקי/בלוזי. הוא אחד מאותם יוצרים שלא צריך לכתוב עליהם הרים של מילים, אלא פשוט להאזין. בחרתי קטע אחד מתוך הדיסק Biscuits for breakfast, שאחריו הוא הוציא את Distance and time אבל כל השירים שלו הם באותה אווירה מכשפת, פשוט נהדרים. http://il.youtube.com/watch?v=KNu_1ogabZk

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

עוד יהיו ימים קשים יותר

אסף ארליך
חדשות מהמגירה
איזה רוקר עברי או זמר ישראלי אתם מכירים, ששמו הפרטי הוא: אסף? מי אמר אסף אמדורסקי? מי מתכוון לאסף אבידן? מישהו אמר ארליך? הה, ארליך, אתה מתכוון למקום הזה בנמל? לא, אני מתכוון לרוקיסט הזה שפספסתם.
ארליך. אסף ארליך.
מכירים את המשפט הנדוש: "תקליט הרוק העברי הכי טוב שאתם לא מכירים"? היום תוכלו לעשות היכרות עם אחד האמנים המוכשרים והמקוריים שפועלים כיום ברוק העברי. רק כמה מאות, אולי אלף איש, קנו את הדיסק האחרון שלו: "
חדשות מהמגירה", שעולה רק שלושים שקל, ובאו לראות אותו ב"בארבי" או ב"לבונטין". וחבל. חבל מאוד. כי הוא מזמן חוויה של רוק אמיתי, בועט, נושך, חשוף ורגיש. מגיע לו שיותר אנשים יכירו את מה שיש לו להגיד, וליותר אנשים מגיע להקשיב למוזיקה שלו. לא פחות מאשר לעמיר לב, נועם רותם, עמית ארז או גבע אלון. שלושים שקל כולה. אסף ארליך הוא סוג של אניגמה. הקול שלו מזכיר קצת את זה של ברי סחרוף: חרוך, מחוספס ושטוח. האינטונציה שלו מזכירה לפעמים את זו של אריק איינשטיין: משהו בהגיה של השורות, בעצלות של ביטוי המילים. אבל כאן נגמרת ההשוואה. פה לא תמצאו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אלא את אלה של תל אביב האופסימיסטית, הריאלית. ארליך הוא לא בנאדם שמתמסר בקלות ליחסי ציבור וקידום מכירות. זה מה שדפק את "טוקשואו", הדיסק הראשון שלו מ- 2004 שהפיק חמי רודנר, בו אפשר היה לשמוע על סיגריות ש"מרכלות", אור ש"מרוח", ועל מי ש"נדבק באכזבה" כמו ממחלה. וזה גם מה שהפך את "חדשות מהמגירה" שהפיק עידו אגמון ב-2007 לסודי ביותר. אבל זה לא רק הוא. זה גם אנחנו, שנופלים קורבן לכל ההייפ והספין של אומת ה"פי. אר" שמכתיבה לנו את מי נכיר, את מי נאהב ולמי נקשיב, וכן, גם את מי נזניח, נפספס ולא נדע על קיומו. בדיוק ההיפך מהמילים שלו בשיר אמצע החיים: "אם אתה לא שונה מכולם/ אתה לא שווה כאן כלום/ אם אתה לא שונה בעיר הזאת/ אתה לא שווה כאן כלום". או כמו שארליך אומר בלילות בלי חג: "כל מה שלא ראינו, אולי היה שם באמת". אז נכון, אסף ארליך הוא לא מה שקוראים "אמן אינדי": הדיסק שלו יצא בלייבל מיינסטרימי לגמרי, "הד ארצי", כתבו עליו פה ושם בעתונים, גם בדה מרקר יש עוד פוסט מעולה, אבל זה בערך הכל. אסף ארליך קיים בעיקר באינטרנט ובשביל קומץ יודעי דבר. אלה שבאים להופעות הספורות שלו בגלל האנרגיות, ומכירים בעל פה את המילים שכתב המשורר שבו: על מה שמטריד רווק תל אביבי שלושים ומשהו שהגיע לעיר הגדולה מנהריה לפני כמה שנים: בדידות, יחסים, פגיעות וחומת מגן. לא המבצע הצבאי. זו הפרטית שלו. אסף ארליך אומר שהוא "מאלתר חיים", מבקש: "תעיר אותי כשזה נגמר", מספר על "הסוף של אמצע החיים" ועל "ימים כאלה, שאיך שלא תזוז, אתה צוחק ומתרסק", מתוודה "מלכלך את עצמי במקלחת", מתלונן על "זקפת בוקר מבוזבזת" ומפוכח: "כבר לא חושב שזה יקרה לך/ מוותר על חלומות/ כבר לא חולם על הפיכה/ בשביל ארוחה טובה" כן, יהיו מי שיגידו שאלה קלישאות, אבל מה הם החיים שלנו, אם לא קלישאה אחת גדולה? החוכמה היא להפוך את הזבל הקיומי לפואטיקה ולעטוף אותה בלחנים חזקים ומחשמלים. תקשיבו לעשרה ימים ("זה מרגיש כמו תמיד/ זה רחוק כמו פעם ראשונה/ אני הולך ממך כי טוב לי/ כמעט יותר מדי"), ולא תוכלו לשכוח אותו הרבה יממות; תאזינו להתאבדות אפלטונית והוא יטריד את מנוחתכם בלילה; תתמסרו ל אמצע החיים והוא יגמול לכם רעה תחת טובה; תצללו לתוך כמו אוויר וייגמר לכם החמצן; תעצמו את העיניים ותניעו את הגוף לקצב של תן לי אהבה ("האם החיים האלה טעימים לך, מספיקים לך?") ותדפקו את הראש עם ומתרסק. כן. זה דם נוזל לכם מהאוזניים.
ותחכו. תחכו לפעם הבאה שאסף ארליך יפתח עוד מגירה.