יום שני, 21 במרץ 2011

בנו של כורה הפחם



לא בכל יום מגיע לכאן אייקון. אפשר להתחיל להתרגש: בריאן פרי בדרך.

בזמן האחרון, האמנים הוותיקים, הדינוזאורים, אם תרצו, אלה שכבר עברו את המחצית של גיל 120, מוציאים אלבומים נפלאים אחד אחד, וממלאים אולמות ואצטדיונים: אריק קלפטון, סטיבי ווינווד, רוברט פלאנט, בריאן ווילסון, טום ג'ונס, ניל יאנג, אלטון ג'ון ולאון ראסל - הם רק חלק מהווטרנים שלזמן החולף אין השפעה עליהם, והשנים עושות להם רק טוב. אחד השמות הגדולים, אייקון אמיתי, יגיע להופעה אחת במוצאי חג הפסח: בריאן פרי.

כבר ארבעים שנה שבריאן פרי, בנו של כורה פחם מצפון-מזרח אנגליה, עושה מוזיקה בסגנון הכל כך אופייני ומיוחד לו, בקריירה מתמשכת ופורייה שהניבה עשרה אלבומים של "רוקסי מיוזיק" ולא פחות מ-13 אלבומי סולו.

גם האלבום החדש שלו, שיצא לפני כמה חודשים, מוכיח שבריאן פרי לא איבד את הטאץ'. בריאן אינו, פיל מנזנרה ואנדי מקיי- משתתפים כאן פעולה, במה שנראה במבט ראשון, כמו איחוד של 'רוקסי מיוזיק' – ובנוסף להם גם: הגיטריסטים ג'וני גרינווד (רדיוהד) ודייוויד גילמור מ'פינק פלויד', הבסיסטים Flea ומרכוס מילר – ואפילו חברי ה- Scissor Sisters ו"'גרוב ארמדה'. כל הטבחים האלה, היו יכולים להקדיח את הפרויקט הזה, אבל בריאן פרי מצליח להחזיק את המקל משני הקצוות: מצד אחד, הכל נשמע כאילו האייטיז אף פעם לא נגמרו; מצד שני, ההגשה והקול המיוחדים שלו, הם על זמניים. הוא דוגל בשיטת: "אם זה לא מקולקל, למה להחליף?" – ונשאר נאמן לסגנונו המוכר.

האלבום הקודם, Dylanesque, היה טריביוט לשירי דילן, אבל באחרון, Olympia, יש 8 שירים חדשים ומקוריים (פלוס ביצועים יפיפיים ל- song of the siren של טים באקלי ולשיר של 'טראפיק') הנשזרים זה בזה ויוצרים רצף האזנה מהנה; זה אלבום Fאנקי ומלא אווירה עם צליל עדכני והפקה מלוטשת, המרחף באלגנטיות האופיינית לבריאן פרי. גם עיצוב העטיפה, ממשיך את הקו האמנותי המאפיין את פרי. ואם על חלק מאלבומיו הקודמים, התנוסס תצלום זוהר של הדוגמנית ג'רי הול, אז הפעם זוהי תמונתה של קיית מוס, במחווה ליצירה של הצייר קלוד מונה. אחד המגזינים בחו"ל, נתן לסקירת האלבום הזה את הכותרת: Ferry continues to smoulder, והביטוי הזה מיטיב לתאר את סגנון השירה והגשה של פרי: בוער באש חנוקה, מעשנת, רוחשת ויוקדת, במין בעירה פנימית בלתי פוסקת. זה גם מה שיחכה ללא ספק, למי שיבוא להופעה המתוכננת של פרי בתל אביב: קונצרט של כשרון גדול וכריזמתי, עם השירים הגדולים של "רוקסי מיוזיק", לצד שירי הסולו של פרי, כולל קאברים וגרסאות מהפנטות לכמה סטנדרטים וקלאסיקות, שלמדנו לאהוב אצלו במשך השנים. גם היום, בריאן פרי, האיש והבלורית – והקול המוכר והכובש, רלבנטי ועדכני כמו תמיד. אפשר לקרוא לזה: ארט-רוק, גלאם, פופ-רוק, גל חדש, ניאו-רומנטיקה או רטרו-סווינג, בכל מקרה, זו הופעה אחת שלא ארצה להחמיץ.

בריאן פרי יופיע ב"היכל התרבות" ב-19.4.11

יום שלישי, 8 במרץ 2011

ממשיך הלאה Gregg Alman



תצלום העטיפה יכול להטעות: דמותו הגבוהה של גרג אולמן, צנום, לבוש בשחור, ניצבת בנוף פסטורלי, בין שדרת עצים ירוקים. זה תצלום מתעתע. מהמרחק הזה, אולמן נראה כאילו רק אתמול ייסד עם אחיו דוויין, את אחת מלהקות הרוק הדרומי הדפיניטיביות. אני הופך את אריזת הדיסק, אבל על צידה האחורי יש קלוז אפ של זוג מגפיים הפוסעים על דרך כפרית בוצית. רק בחוברת המילים והקרדיטים שבפנים, אני מוצא כמה פורטרטים ריאליסטיים, של הרוקר שכבר עבר את מחצית הדרך ל-120: מהורהר, למוד ניסיון, פניו חרושים קמטי שמש וזמן, ואותם מעטר שערו הארוך, בגוון ג'ינג'י-זהוב.
אומרים שכדי לשיר בלוז, צריך קילומטראז' של אכזבה, שברון לב ואובדן. אם זה המצב, גרג אולמן עומד בקריטריון הזה ביג טיים, אם לא לגמרי מגדיר אותו. יכול להיות שתחת הערך "מינימום דרישות לזמר בלוז", צריך פשוט לכתוב: 'עיין ערך גרג אולמן'. אם היה קיים ארגון גג למוזיקאים שכולים, הוא היה נשיא של כבוד ויו"ר פעיל. "האחים אולמן" הם מאושיות הרוק האמריקאי, אבל כשגרג אולמן מביט היום לאחור, ועל מי שמנגנים לצדו, הוא רואה את הגלגול ה-12 של הלהקה בארבעים שנה. מותו של כל אדם הוא אבידה גדולה, אבל זו של אחיו, דוויין אולמן היא ללא ספק היותר משמעותית בהיסטוריית הפטירות שפקדה את האולמנים, שבשקט לוקחים את התואר: "ההרכב עם הכי הרבה מיתות ברוק הדרומי האמריקאי", אם לא מחשיבים את הטרגדיה של Lynyrd Skynyrd; דוויין, נגן ה"סלייד" המופלא, מת בתאונת אופנוע בסוף 1971, אחרי שהקליט עם אריק קלפטון את "דרק והדומינוס", ועל סף הפריצה הגדולה של האולמנים. עבר רק חודש, והבסיסט בארי אוקלי נהרג, גם כן בתאונת אופנוע. בסיסט נוסף של הלהקה, אלן וודי, נפטר בשנת 2000, אבל אז הוא כבר נחשב "אולמן לשעבר" והיה שליש מ-Gov’t mule . שינויי ההרכב התכופים לא היו רק בגלל מקרים של "מוות במשפחה", אלא נבעו גם מסכסוכים פנימיים ומאבקי אגו, כמו במשפחות הכי טובות. נקסט: שברון לב? אולמן היה נשוי שש פעמים, (אחת מהן לזמרת שר, אתה הוציא אלבום מביך ומיותר), שתה, הסניף, הזריק, בלע, פורר ועישן כל מה שאפשר, ולכבוד זה גם עבר ממש עכשיו, השתלת כבד. כל הרקע הזה מתנקז עכשיו לאלבום סולו, (הראשון אחרי 14 שנים), שכולו קאברים חרוכים לסטנדרטים מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת, אותם הוא מגיש בלי להתאמץ, בלי לנסות ולהוכיח משהו, אולי חוץ מהעובדה שהוא עדיין נושם. המפיק המוזיקלי, טי- בון בארנט, יחד עם דוייל בראמהל השני בגיטרה ודוקטור ג'ון בפסנתר, חוברים לגרג ולאורגן ההאמונד שלו, כדי לצבוע בגוונים המיוחדים להם, כמה מהקלסיקותהנשכחות של סקיפ ג'יימס, מאדי ווטרס, בי.בי קינג, אוטיס ראש ואחרים. ויש גם קטע מקורי אחד, "הרוכב האחרון", שנכתב יחד עם וורן היינס, ומתכתב עם Midnight rider, אחד השירים הגדולים של אולמן, מפעם. אני חוזר שוב לעטיפה ומביט על גרג אולמן, העומד בתחילתה של דרך כפרית ופסטורלית. מצדי, הדרך הזו יכולה להמשך לנצח.