יום שישי, 24 בדצמבר 2010

רון ווד. ממשיך להתגלגל



רון ווד אף פעם לא היה אצלי על הרדאר. אבל הוא הצליח להפתיע אותי בחודש האחרון, שוב ושוב. קראתי ביקורת טובה על אלבום הסולו האחרון שלו, וצירפתי אותו לכמה אלפי השירים שעל הנגן שלי. בינינו, ככה אני שומע את רוב המוזיקה שלי היום: בדרך מכאן לשם, במכון הכושר, או במכונית. לא זוכר מתי ישבתי מול הרמקולים בבית וממש האזנתי לאלבום מההתחלה ועד הסוף. את אלבומים המגיעים אלי לצורך סקירה בעיתונות, אני תוחב לכונן המחשב, ומקשיב להם תוך כדי כתיבה. כך שברגע שהעליתי את האלבום של ווד לנגן, פשוט שכחתי ממנו.

אבל מכיוון שהנגן הנייד שלי מכוון ל- Shuffle play, הוא זה שקובע בשבילי, מה יהיה השיר הבא שאשמע, באופן אקראי לחלוטין. וכך קרה שפתאום שמעתי שיר לא מוכר ומפתיע, מלא גרוב, גיטרה מפתה וקול מעניין, לא יפה מדי, לא מישהו שהכרתי, אבל מושך תשומת לב. הצצתי בנגן: רוני ווד, קטע מהאלבום I feel like playing.

או קיי, חשבתי, הצליח לו שיר אחד. אבל אחרי שעה, זה קרה פעם נוספת, עוד שיר חדש תפש לי את האוזן. זה שוב היה הוא. כשזה קרה בפעם השלישית, הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. בפעם הרביעית, החלטתי לקחת את הדיסק, ולהקשיב לו מההתחלה ועד הסוף.

רון ווד תמיד היה בשבילי: 'ההוא שהחליף את מייק טיילור'. אבל הוא כבר סוגר שלושים וחמש שנים בתור אבן מתגלגלת. מה שאומר שהייתי צריך לקחת אותו ברצינות כבר מזמן.

חוץ מזה שהוא ב'סטונס, מאמצע שנות השבעים, ידעתי שהוא היה ב- Faces עם רוד סטיוארט, שכנראה גם חולק אתו את אותו מעצב שיער, אבל כשהתחלתי לחפור קצת, גיליתי כמה דברים חדשים. הקריירה המוזיקלית של רוני -רונלד- דייוויד- ווד, התחילה בכלל אצל ה-Birds, כשניגן שם בשישה מיתרים, עוד ב-64'. אחרי זה הוא היה בלהקה בשם Creation במשך כמה חודשים. ה'קריאיישן' האלה, היו אחת ההחמצות של הסיקסטיז. הגיטריסט שלהם, אדי פיליפס, היה הראשון לנגן בגיטרה עם קשת של כינור (עוד לפני ג'ימי פייג') ופיט טאונסנד רצה אותו כגיטריסט נוסף ל"מי". הם היו לא פחות טובים מכמה להקות של התקופה, אבל התפספסו. ווס אנדרסון כלל את שירם makin' time בסרטו "ראשמור" ב-98'.

אחרי זה, רון ווד הצטרף להרכב של ג'ף בק, והשתתף בשני האלבומים הטובים של הגלגול הזה עם רוד סטיוארט: Truth ו- Beck-ola. בוודאי היה מתסכל לנגן כינור שני לאחד הגיטריסטים הטובים בסביבה, וההרכב התפרק, ממש לפני שהיה אמור להופיע בוודסטוק.

כמה חודשים אחרי זה, סטיב מאריוט עזב את ה- Small Faces (כדי להקים את Humble Pie) וחברי ההרכב הנותרים, רוני ליין, קני ג'ונס ויאן מקלאגן, צירפו את רוד סטיוארט ורון ווד ללהקה, שהשמיטה את ה- Small והפכה ל-Faces. מלהקה של Mods בסגנון סיקסטיז פסיכדלי, הם הפכו ללהקת רוק מחוספסת, שהשפיעה על ה"סקס פיסטולס" ועל כמה הרכבי p אנק אחרים. הם הקליטו כמה אלבומים והחזיקו מעמד חמש שנים, עד שלרוד סטיוארט התחשק לנסות לעשות את זה סולו. רון ווד היה מיודד עם קית' ריצ'רדס, אתו הופיע בהרכב צדדי בשם "הברברים החדשים"- וכשמיק טיילור עזב את הסטונס בגלל סגנון החיים שלהם, המסיבות הבלתי נגמרות והחיכוכים עם ריצ'רדס- הסטונס החלו לעשות אודישנים לממלא מקום. בין השאר, הוצע הג'וב גם לג'ף בק, אבל כשהוא סירב, זה הפך להיות מכרז מכור- (התסרוקת בטח הוסיפה לו נקודות), ורון ווד הפך לאבן מתגלגלת.

במשך כל התקופה שלו עם הסטונס, ווד הוציא אלבומי סולו והשתתף בפרויקטים על ימין ועל שמאל, עם: בי.בי קינג, קלפטון, דייוויד בואי, בו בידלי, אריתה פרנלין, דונובן, ה"בנד" ובוב דילן. לא מזמן הוא ניגן עם ג'רי לי לואיס, את שיר הנושא מאלבום הקאמבק שלו: Mean old man.

ווד מנגן ב'סטונס' בגיטרת סלייד, לאפ ופדאל סטיל; באלבומים ועל הבמה, הוא מחליף תפקידים עם ריצ'רדס- ופעמים רבות מיטשטש ההבדל בין הגיטרה המובילה וגיטרת הקצב. לא פעם הוא מגוון עם גיטרה בס. גם באלבום הסולו החדש שלו, כמו בקודמיו, הוא מנגן במגוון כלים.

האלבום נפתח בשיר: why you wanna go and do a thing like that for שכתב ווד בשיתוף עם קריס קריסטופרסון. "היה לי רעיון לשיר, אבל לא הצלחתי לסיים אותו. יום אחד נתקלתי בקריס קריסטופרסון" - מספר ווד - "ואמרתי לו: בחייך, כתוב לי איזה בית". וכאן ווד מחקה את קולו הנמוך של קריסטופרסון: "אתה רציני, נכון? אז בוא מחר ויהיו לך שני בתים". כמצופה, השיר הוא קאנטרי רוק נינוח, עם כמה פראזות בלוזיות שווד משחיל בין הבתים.

השיר הבא, sweetness my weakness הוא רגאיי שנכתב, כמו מחצית משירי האלבום יחד עם ברנרד פאולר, זמר סשנים מעולה בזכות עצמו. הבא אחריו, Lucky man, הוא רוקר שנכתב עם אדי ווידר ובוב רוק. הבלוז מגיע בטרק הרביעי, I gotta see, בו פאולר שר קול שני. Thing about you, מתחיל עם ריף שיכול לפתוח שיר של הסטונס, אבל מי שאחראי לסולו, הוא בילי גיבונס שמביא לקטע את החספוס של ZZ Top. באמצע האלבום, ווד והחברים עושים ביצוע אנרגטי ל- Spoonfull של ווילי דיקסון במקצב פאנקי. I don't thik so, הוא עוד שיר שיכול לשכנע את ג'אגר-ריצ'רדס לכלול יותר שירים של ווד באלבומי הסטונס. "100%" הוא שמו של השיר הבא, עוד רוקר קליט. אמנם שלושת השירים הסוגרים את האלבום, הם כבר לא מאה אחוז, אבל בסך הכל, ווד עשה כאן עבודה טובה, ומה שלא פחות חשוב, כמו ביתר אלבומיו, (והיו לו לא פחות מעשרה כאלה עד היום), שעם חלקם עשיתי היכרות בימים האחרונים, מורגש שכל המעורבים, ביניהם הפעם גם Flea על הבס ו- Slash בגיטרה, ג'ים קלטנר ובובי וומאק - פשוט נהנו מכל רגע.

האלבום הזה הוא גם הראשון שווד הוציא אחרי הבלגאן בחייו הפרטיים: ב-2008 הוא נפרד מאשתו (מזה עשרים וחמש שנה) השנייה, אותה עזב בשביל אחת, אקטרינה איבנובה. ווד, אז בן ששים ומשהו, פגש את הבלונדינית בת התשע עשרה ומשהו, במועדון. הוא נכנס ויצא ממכוני גמילה כדי לטפל בבעיית האלכוהוליזם שלו, אבל לפני שנה הוא נעצר והוזהר באופן רשמי, עקב "סכסוך משפחתי", שבעקבותיו נפרד מאקטרינה. היא סיפרה שמדי יום שתה ליטר אלכוהול לפחות, הסניף 'קוק' ועישן כחמישים סיגריות בשעות המעטות בהן היה ער. מה שלא מפריע לו להיות גם צייר מוערך; חלק מעבודות העיצוב לשו הפכו להדפסים על גבי קו אופנה- והוא גם בעליה של גלריה לונדונית בשם Scream

ההנאה מהאלבום הושלמה, כשגיליתי שהוא גם מגיש תכנית שבועית בתחנת רדיו בשם Absolute Classic Rock. יש לא מעט אמנים שמגישים תכניות מוזיקה רדיופוניות, אבל רון ווד עושה את זה בסטייל: הוא יושב באולפן עם גיטרה אקוסטית ומנגן 'אינטרו' מאולתר לכמה שירים, שהם בדרך כלל סטנדרטים של בלוז, ג'אז, רוקאבילי ורוקנרול; בנוסף, הוא מארח חברים באולפן, כמו 'סלאש' שוב, שווד מספר שהוא זה שלימד אותו לנגן גיטרה...התכנית משודרת במוצאי שבתות, וזמינה כמובן ברשת. מאמצע ינואר ווד יגיש אותה ארבע פעמים בשבוע. הקשבתי לכמה שידורים, וממש כמו אלבומו האחרון, אפשר היה לקרוא לה בשם: I feel like playing.

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

הבלדה על יורמה ויאיר



לפעמים, הסיפורים המעניינים מתגלים לגמרי במקרה. כמו הסיפור על הוט טונה ויאיר דלאל:

לפני כמה שבועות, ראיינתי את ג'ו בונאמסה לקראת ההופעה שלו בארץ. מכיוון שהאלבום האחרון שלו, הוקלט ביוון, בשילוב בוזוקי ואוזו, שאלתי אותו אם ירצה לפגוש בארץ מוזיקאי המנגן על עוד. "בטח", אמר בונאמסה, "סדר משהו". מיד חשבתי על יאיר דלאל, מוזיקאי בינלאומי המתמחה כבר שנים רבות במוזיקת עולם ויוצא מכאן להופעות ברחבי הגלובוס. אלא שביום בואו של בונאמסה לארץ, דלאל היה אמור להיות בשבדיה. "אבל אתה יודע עם מי הייתי מאוד רוצה לנגן?", שאל אותי דלאל- ולא יודע למה, נפלט לי השם "יורמה", במהירות. "איך אתה יודע?" התפלא דלאל, "סתם, ניחוש", אמרתי, "אולי בגלל שגם הוא בדרך לארץ". ואז יאיר סיפר לי את סיפור הפגישה שלהם.

בשנות השישים העליזות, יורמה קאוקונן היה הגיטריסט של Jefferson Airplane, עם הזמרת גרייס סליק ששרה בקולה המיוחד, את- White rabbit המופלא, ו"מישהו לאהוב" שכיכב בסרטם האחרון של האחים כהן.

יאיר דלאל, אז מעריץ נלהב, גדל על המוזיקה של התקופה ונשבה בצלילי הכינור של המוזיקאי פאפא ג'ון קריץ', שניגן עם"ג'פרסון איירפליין". שניים מחברי הלהקה, הגיטריסט יורמה קאוקונן והבסיסט ג'ק קאסדי, הקימו כבר אז הרכב צדדי בשם Hot Tuna שאפשר להם להשתעשע בג'אמים של בלוז- רוק. בינתיים, המטוס של ג'פרסון הפך לחללית, ואחרי חילופי הרכבים, התפוגג יחד עם העשן המתקתק של התקופה. "הוט טונה", לעומת זאת, ממשיכים להיות סחורה חמה בסצנת הבלוז- רוק העולמית. ב-2004, נערך פסטיבל WOMADהשנתי ברדינג, אנגליה, (World of Music Arts and Dance) – בו הופיעו גם 'הוט טונה' - והערב האחרון נקבע כג'אם סשן. יאיר דלאל, שבינתיים הפך למוזיקאי מוערך בזכות עצמו- היה אחראי על ארגון הסשן הליילי. דלאל פנה אל יורמה וג'ק, הציג את עצמו והציע שינגנו יחד. "בסוף הערב כולם היו עם דמעות בעיניים", נזכר השבוע דלאל. "זה היה חד פעמי".

בשבוע הבא, 'הוט טונה' יופיעו בארץ, בנסיבות מיוחדות: יורמה עומד לחגוג כאן, את יום הולדתו ה-70 – ולא במקרה, כמו שהסתבר בראיון שערכתי אתו:

פעם ראשונה שלך בישראל

"הרבה זמן אני רוצה לבוא אליכם- וכשזה התאפשר, עשיתי כדי שאוכל לחגוג את יום הולדתי השבעים, בישראל".

יורמה, בן לאב ממוצא סקנדינבי (מכאן השם ה'מוזר') ולאם יהודיה ממוצא רוסי, התחבר שוב לשורשיו, בהשפעת אשתו: "במשך כל ילדותי, גדלתי באווירה יהודית לגמרי. אבל כשהתבגרתי ופניתי למוזיקה, לא כל כך הקדשתי לזה מחשבה. אלא שלפני כמה שנים אשתי התגיירה – ואני למדתי יחד אתה לקראת הגיור- וגיליתי את היהדות שלי מחדש".

מה עוד אתה עושה בעניין?

הוא צוחק: "שיחות ארוכות עם הרבי שלי, רק שהוא ממין נקבה, עם המון קעקועים".

איזו הופעה מצפה לנו?

"ראיתי שהיו אצלכם כמה אושיות בלוז לאחרונה – בונאמסה, ג'ף בק, ג'ון לי הוקר ג'וניור, Gov’t mule- כך שאתם רגילים לרמה גבוהה. אני מאמין שתאהבו את מה שננגן: סטנדרטים של בלוז, חומרים מהאלבומים שלנו, יהיה פאן".

בסיקסטיז, דמיינת שבגיל 70 עדיין תופיע בכל העולם?

"מה פתאום. כשאתה צעיר, אתה לא חושב לטווח רחוק. אבל האלוהים עובד בדרכים מסתוריות".

אתה מתראה עם מישהו מהתקופה ההיא?

"כן. מרטי באלין מהג'פרסון בא לעתים קרובות להופעות שלנו, וגם גרייס סליק שומרת על קשר. רק שהיא הפסיקה לשיר לגמרי בגלל בעיות במיתרי הקול – והיום היא מקדישה את הזמן לציור". יורמה ממשיך ומספר על החווה שלו ושל אשתו באוהיו, למרגלות הרי האפלאצ'ים: מקום בו הם מנהלים 'מחנה גיטרות' אליו באים מדי שנה עשרות צעירים, המקבלים שיעורי גיטרה מיורמה עצמו, ומנגני גיטרה מפורסמים אחרים: "רק השבוע הסתיים קורס עם כריס הלמן ורובי רוברטסון מ'הבנד' ולארי קוריאל; זה לא רק ביזנס, החווה הזו מאפשרת לי לנגן עם גיטריסטים מצוינים. אבל יש שני איקונות בלוז שמאוד הייתי רוצה לנגן אתם: בי.בי קינג ואוטיס ראש".

יש מוזיקאי ישראלי שמחכה לפגישה אתך

"אני יודע למי אתה מתכוון, יאיר דלאל, נכון? היה לנו מפגש מדהים לפני כמה שנים. עד שניגנו אתו את 'סיינט לואיס בלוז', לא שמעתי מישהו מנגן את זה ככה, בדיוק כמו פאפא ג'ון. אני אשמח לנגן שוב עם יאיר"

אז שנשיר לך 'יום הולדת שמח' כשתהיה כאן?

"חסר לכם שלא". הוא צוחק.

הוט טונה יופיעו ברידינג 3, ביום ד', 22.12









יום שבת, 11 בדצמבר 2010

היפה והחיה



קשה לחשוב על שני ניגודים גדולים יותר, מאשר איזובל קמבל, לשעבר מ-"בל וסבסטיאן" ומארק לאנגן, הסולן לשעבר של: סקרימינג טריז, קווינס אוף דה סטון אייג', סול סייברס, טוויילייט סינגרס, גאטר טווינס, UNKLE ועוד.

בעוד איזובל גדלה בבית מהוגן בסקוטלנד וכבר כילדה, קיבלה שיעורי צ'לו מוקפדים, מארק לאנגן בא ממשפחה לא מתפקדת בפרבר של וושינגטון. בגיל 12 הוא נאסר על גניבת אלכוהול, גדל להיות עבריין צעיר, וגם בחלק מתקופת היותו מוזיקאי, המשיך לסחור באסיד. ב-96', באמצע טור של סקרימינג טריז, הוא נעצר על אחזקת קראק. אבל מאז הוא לקח את עצמו בידיים, התנקה והתרכז במוזיקה. מה שנשאר לו, אחרי שנים של ניקוטין, אלכוהול ומה לא, זה הקול העמוק, המסולע, החרוך.

החיבור שלהם כצמד, נשמע בלתי אפשרי על הנייר, כמו זיווג של היפה והחיה: היא באה ממחוזות האינדי - פופ, בזמן שהוא, ג'אנקי שנגמל, נטוע בגראנג' וברוק הכבד. קולה מרחף ושמימי, בעוד שלו חורק ומחוספס, זדוני משהו. אבל הם חובקים כבר אלבום משותף שלישי, Hawk, שנשמע הכי טבעי בעולם: שירים מלאי אווירה, בלוז, רוק, גוספל, סול וקאנטרי, כמו שרק החיבור המר- מתוק שלהם יכול לייצר. הם שרים על אהבות, אכזבות, חשבון נפש והתפכחות. היא חושנית ואוורירית, הוא מגלה לפתע את ההנאה הגלומה ביציאה מאזור הנוחות שלו, ושר כמו שלא חשב שהוא יכול. מישהו אמר, שהיא - סרג'יו לאונה, והוא- קלינט איסטווד. לכבוד ההופעה הקרובה שלהם כאן, ראיינתי את את לאנגן השבוע:

זה יהיה הביקור הראשון של איזובל קמבל בישראל, אבל אתה כבר 'נוסע מתמיד'.

הוא נשמע כמשתעל, אבל מסתבר שככה הוא צוחק, "כן, הייתי אצלכם כבר כמה פעמים, לבד - ועם גרג דולי כ'גאטר טווינז': טיילתי בירושלים, בשפת הים והכרתי את ההקהל הישראלי".

עבדת פעם על פרוייקט שירי בלוז, עם קורט קוביין.

"זה לא יצא לאור בגלל ענייני לייבלים. אני עדיין מתגעגע לקורט, היינו חברים טובים עד לרגע שבו התאבד.הוא חסר לי מאוד".

נוהגים להשוות אותך ואת איזובל, לננסי סינטרה ולי הייזלווד. "כל צמד של זמרת ומישהו עם קול עמוק, יזכיר אותם בדרך כלשהי. ההשוואה הזו מחמיאה לי".

מישהו אמר שביחד, אתם נשמעים כאילו אתם אחרי זיון טוב במיוחד.

שוב שיעול הצחוק הזה: "אני מצהיר רשמית, שאין בינינו עניינים כאלה. אבל מוזיקה צריכה לגרום לך להרגיש, ואם אנחנו מעוררים תחושה סקסית, אני מרוצה".

בדרך כלל אתה כותב מוזיקה ומעורב בהפקה. אבל לא הפעם.

"אני אוהב את הסגנון של איזובל, והתפקיד שלי הוא לאכלס את השירים, לבטא אותם. הם לקוחים מהחיים שלה – והיא אומרת שהקול שלי הכי מתאים לספר אותם - ושהוא מזכיר לה את הצ'לו, מלא בחרטה וניסיון. עבורי זה תהליך של למידה, מסע של גילוי".

אמרת פעם שהיית מתופף גרוע, אז ה'סקימינג טריז' גרמו לך לשיר במקום זה.

"כן, שניים מאתנו רצו לתופף, אבל הבחור השני היה טוב ממני, בזמן שאני, לא ידעתי - לא לתופף ולא לשיר".

בפעם הראשונה ששאיזובל ראתה אותך בהופעה , היא נדהמה מהכאב בקול שלך.

"זה משהו שאני לא חושב עליו יותר מדי, אני לא עושה את זה במודע. אני שמח להביא משהו חדש לחיים של אחרים. בכל מקרה, זה הכל באזני המאזין, אתה יודע".

שיתפת פעולה עם מגוון אמנים והרכבים. יש לך איזו משאלה?

"אני חושב שאם לאונרד כהן ירצה לשיר אתי, אני לא אתנגד". שוב שיעול הצחוק הזה.