יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

Jane's Addiction: בכל זאת הגענו למרות הכל

כיאה ללהקה ששמה מכיל את המילה "התמכרות", חברי Jane's Addiction, הנמצאים כבר על מטוס בדרך לארץ, לא מאכזבים גם כשמדובר ברשימת הדרישות שלהם מההפקה: בקבוק מרלו ובקבוק סובניון בלאנק בשווי 50$ לפחות, ארבעה בקבוקי שמפניה מואט שנדון נקטר, שני בקבוקי וודקה שופן, שני בקבוקי וודקה גרי גוס, בקבוק קמפרי, ובקבוק טקילה דון חוליו 194.2 יהיה שמייח מאחורי הקלעים, לא פחות מאשר על הבמה...נו טוב, זה הכל הוראות של הרופא: פרדי פארל צריך להרטיב טוב טוב את הגרון, אחרי שאיבד את קולו וביטל שתי הופעות באירופה. אבל אפשר להירגע: אתמול הלהקה נתנה הופעה מעולה בלונדון ועכשיו היא כבר על המטוס בדרך לארץ, אחרי שילדיו של פארל משתזפים על שפת הים בתל אביב כבר כמה ימים...התגובות מההופעה בלונדון, אומרות שקולו של פארל חזר לפורמה. יחד עם הלהקה מגיעות גם רקדניות שישתלשלו מתקרת הבמה- ותותח קונפטי. אבל הוא לא יהיה הדבר היחיד שיפגיז בביתן 1 בגני התערוכה: הלהקה תיתן את כל מה שמצפים ממנה- ויותר. חוצמזה, בלונד רדהד, אלישע וארבעים השודדים וקוואמי- יחממו את העניינים לפני המופע המרכזי. רוקנרול!

Jane's Addiction, Blond Redhead גני התערוכה 1.9.11

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם

לקראת אמצע ההופעה, כשה"זומביז" ביצעו את אחד השירים מקריירת הסולו של הזמר קולין בלנסטון, לא יכולתי שלא להרהר במשמעות הרלבנטית של שם השיר: "I don't believe in miracles", שהיה להיט גדול שלו לפני ארבעים שנה, אחרי שהזומביז התפרקו. כשמדובר בהופעת איחוד או קאמבק של להקות עבר, כמה נסים קטנים לא יכולים להזיק – ואתמול (23.8) ברדינג 3, מול כמה מאות אוהדים משולהבים, חסרונם הורגש לאורך הערב. הזמן, כמו שאנחנו יודעים, יש לו חוקים משלו.

הזהות המוזיקלית של להקה, מאופיינת לרוב על ידי קולו של הזמר. מה משבידל את ה"זומביז" מיתר ההרכבים של זמנם, בתחילת הסיקסטיז, היה קולו המיוחד של קולין בלנסטון. כדי להבין את הייחוד שלו, צריך להאזין לשירים של ההרכב, כפי שהוקלטו בזמנם; בלנסטון שר אז בקול מיוחד, כמעט מלאכי ,ששידר פגיעות, התאים כמו כפפה לשירי הפופ הפסיכדליים של התקופה- ומה שהכי חשוב, בלנסטון הפיק אותו מבלי להתאמץ, בשירה נקייה, טבעית וחסרת מניירות וסלסולים. כי כשיש לך קול כזה, אתה לא צריך לעשות דאווינים.

אלא שחמישים שנים יכולות לעשות כמה דברים לקול שלך, כך שכל קשר בינו לבין מה שהוא היה כשהיית בן 19, הוא מקרי בהחלט. כן, יש גם מקרים אחרים, שאת חלקם ראינו לא מזמן גם כאן: פול סיימון, לאונרד כהן, פול מקרטני , ג'ון קייל– גם הם, כמו בלנסטון בסביבות גיל 70, עדיין מסוגלים להזכיר נשכחות ולהיות קרובים, מי יותר ומי פחות, לגוון קולם המקורי. אבל בלנסטון של היום גולש לסלסולים סטייל פול אנקה, שלא יושבים טוב על הקלאסיקות של הזומביז.

הזומביז של היום הם בעצם בלנסטון והקלידן רוד ארג'נט מההרכב המקורי, יחד עם: גיטריסט סביר בשם טום טומי שמנגן אתם בשנה האחרונה, על הבס ג'ים רודפורד, חבר וותיק מימי הזומביז הראשונים- ובנו סטיב על התופים- שמסתובבים אתם בעולם כבר שבע שנים. ברגעים הטובים של ההופעה, ובמיוחד לקראת סופה, הם מתואמים ומדויקים ככל האפשר, כשקטעי הסולו הג'אזיים/פאנקיים של רוד ארג'נט על הקלידים הם תענוג צרוף. אבל ברגעים הפחות טובים, זה כאילו נקלעת להופעה של להקת קאברים בריטית טיפוסית בפאב לונדוני. כמו לדוגמא, כשהם מתעקשים משום מה לבצע קלאסיקת סול של מוטאון כמו: What becomes of the broken hearted של ג'ימי ראפין: אז נכון שבלנסטון חידש את השיר הזה כבר לפני שלושים שנה עם דייב סטיוארט, אבל למרבה הצער הוא הדגים את מגבלות המנעד הקולי שלו היום: כל עוד הוא שר מבלי להתאמץ, אפשר לזהות את הקסם מפעם. אבל ברגע שהוא 'דוחף' בכוח ומנסה לשיר גבוה, זה נעשה מביך. "יהיה כאן הערב משהו לכל אחד", אמר בלנסטון בתחילת ההופעה, ואכן, היא כללה מיש- מש של סגנונות ותקופות, כולל מקריירות הסולו שלו ושל רוד ארג'נט. הם ביצעו כמעט חצי מאלבומם המופתי Odessey & oracle, כולל להיטם הגדול ביותר מתוכו, Time of the season, קלאסיקות כמו: Tell her no ואת Old and wise מהזמנים בהם בלנסטון היה חלק מהפרויקט של אלן פארסונס. הם גם דחפו חזק את האלבום שהוציאו השנה- Breath in, breath out- שהשירים מתוכו לא השאירו רושם כלשהו- ובין לבין, פטפטו ותקשרו עם הקהל ללא הפסק ולא הסתירו את התפעלותם מכך ש"רובכם עוד לא נולדתם כשהשיר הזה נכתב", כפי שהיטיב להגדיר קולין בלנסטון שוב ושוב.

מה שהפריע לי יותר מכל, זו העובדה שהייתה זו הופעה חסרת ניואנסים: כולה התנהלה במין נמרצות עולצת על טייס אוטומטי. אחד מסימני ההיכר של הזומביז המקוריים, היה עגמומיות. הם לא פחדו להישמע נוגים ולהיות קודרים, כשהטקסט או הלחן ביקשו את זה. אז נכון שלהופעות חיות יש את חיוניות משלהן, אבל צרמה לי העובדה שהזומביז התעלמו מהמשמעויות ומהאווירה, של המוזיקה שלהם עצמם.

הגלגול הנוכחי של הזומביז זוכה לעדנה ולביקוש- והם מופיעים כיום בכל העולם, חמישים שנה אחרי שנוסדו. גם הקהל ברדינג, למרות גילו הצעיר של רובו- עודד אותם, ידע את המילים ושר את השירים. לא היה ספק שהוא בא ליהנות- ושחמשת הבריטים הקורקטיים על הבמה, חפים ממניירות ונעדרים שרידי כריזמה כלשהי, השתדלו מאוד לספק את הסחורה. ההופעה הסתיימה עם Hold your head up ו- God gave rock n roll to you של "ארג'נט", כשביניהם She's not there המעולה - "מיני שיא" שהיה צריך לסיים את ההופעה הזו. אלא שאז הם התעקשו לסיים עם עוד קאבר, רק כי היה השיר הראשון שהקליטו אי פעם: לא פחות מאשר Summertime, שהפך לאנטי – קליימקס מיותר.

ואולי יש דברים שצריכים להישאר צעירים לנצח.


יום שבת, 23 ביולי 2011

עדיין משוגע עליו, אחרי כל השנים האלה

הופעות ענק הן קצת כמו טיסה לחו"ל, והאצטדיון - ממלא את תפקיד שדה התעופה. לפני הטיסה (וגם אחריה) אתה מבזבז שעות בפקקים, מגיע למקום, מחפש את השער הנכון, תופס את המושב שלך- ומחכה להמראה. בהופעות כאלה, כגודל האצטדיון, כך גם הציפיות. יש מין הסכם בלתי כתוב בין האמן לבין עשרות האלפים שבאים לראות אותו: מצד אחד, אנחנו: נשלם הון תועפות על כרטיס, נשתרך שעות בדרכים, נזיע כמו בסאונה, נקנה כוס מים או בירה במחירים מופקעים - ורובנו ניאלץ להסתפק בלצפות בך רק באמצעות מסך בגודל בינוני; מצד שני, אתה - תיתן לנו תמורה מלאה לכרטיס, תנגן את רשימת השירים הפרטית של כל אחד מאתנו - ולא תשכח להגיד לנו כמה אנחנו נפלאים ושכזה קהל חם עוד לא היה לך. ביום חמישי בלילה, פול סיימון ענה על הציפיות האלה באופן חלקי. סיבובי הופעות גדולים, כמו זה שהסתיים בר"ג, ממילא אינם מאפשרים יותר מדי חופש וגמישות: סדר השירים קבוע מראש, מתוזמן עם התאורה והאפקטים בדיוק של שנייה. מדובר במכונה משומנת, שהאלתור היחידי שהיא מאפשרת - וגם זה עד לגבול מסוים - הוא סולו גיטרה, פה ושם. זה- ושינוי שם העיר הרלבנטית, בקריאה ההכרחית: "ערב טוב ...!"

אם לחזור למוטיב הטיסה, אז זו של פול סיימון יצאה באיחור, אחרי המתנה ארוכה על הקרקע. היא המריאה באמת, רק כשעה לאחר שיצאה לדרך. עד אז, סיימון חימם מנועים בניוטרל, עשה לנו "טקסי" והסיע אותנו קצת על המסלול. אבל כשהוא נסק - הוא הגיע גבוה. לפול סיימון אין שיר אחד גרוע. יש לו קאנון מפואר של עשרות שירים מרגשים ומעולים. אין על זה ויכוח בכלל. אבל איזה מהם מתאימים לביצוע באצטדיון גדול ומנוכר, שמעל הבמה שלו מבצבצים שלטי ענק של רשתות השיווק ממתחם קניון איילון, שמנפצים לך את החלום ומחזירים אותך לאדמה – זו כבר שאלה אחרת.

אחד הדברים המאפיינים את היצירה של סיימון, היא היכולת שלו לספר סיפורים אינטימיים, לשזור מילים ומנגינה לפיסות חיים מרגשות. שירים שהקלו על דור שלם של אמריקאים את המעבר מהאקטיביזם המתסכל של שנות הששים, אל ההתבוננות הפנימית שאפיינה את שנות השבעים. הי, הבנאדם בעצם המציא את הדבר הזה שנקרא "סינגר סונגרייטר", שלמעשה רשום על שמו בטאבו. אף שיר שלו לא יכול להיות "נפילה", אם אתה מקשיב לו בבית; אבל הוא יכול ללכת לאיבוד, אם מבצעים אותו בקורקטיות, גם אם היא מקצועית לעילא, מול קהל ענק. עשרים אלף איש שלרבים מהם, השירים של סיימון מזכירים רגעים מההיסטוריה הפרטית שלהם - וכל מה שהם מקווים לו, זה שסיימון יעצור בכמה מהתחנות היותר משמעותיות של חייהם. מה כבר ביקשנו? קצת התחשבות בזולת. הרי זה הוא שכתב: "התקרה של אדם אחד היא הרצפה של אדם אחר", לא? אלא שהופעות מהסוג הזה, יותר משהן מפגש של אינטרסים, הן לפעמים ניגוד שלהם. פול סיימון התבטא לא פעם ואמר, שיש לא מעט שירים שכבר לא בא לו לשיר. "אני חש מיאוס" הוא אמר כשהתייחס אליהם. לחובב מוזיקה זה יכול להישמע כמו חילול קודש: מה כבר יכול להימאס בשיר של סיימון וגרפינקל? אבל כשמדובר באמן ששר את השירים כבר חמישים שנה, זה בהחלט הגיוני שחלקם כבר לא עושים לו את זה. בכלל, יוצרים לא אוהבים רק להתרפק על העבר ולהיות מזוהים עם שירים ישנים בלבד, אפילו אם מדובר בקלאסיקות ובפסקול של דור. אז בין 25 השירים שסיימון הפריח לאוויר המהביל של רמת גן, היו גם כמה מצוינים מאלבומו החדש והטרי, אלא שאלה חלפו מעל ראשי ההמון, כמו ה'צפלין' שריחף מעל לאצטדיון. קולו של סיימון השתמר מצוין, כאילו הוא לא עומד על סף גיל שבעים, אבל בכל פעם שהוא שר שיר לא מוכר, או בחר בשיר ידוע - אבל מינורי ואינטימי מדי לנסיבות האירוע - הורגשה נפילת מתח; זה לא היה בהסכם. ואז יכולת לראות אנשים משוחחים ביניהם בקול, קמים למזנון- ובאופן כללי מאבדים עניין.

לכן, אחרי יותר משעה שבה נצנצו לפעמים יהלומים כמו: Diamonds on the soles of her shoes, Fifty ways to leave your lover, Days of miracle and wonder, Slip sliding away, Hearts And Bones – היו גם פנינים כמו: Mother and child reunion, או

boy in the bubble The– שהשאירו טעם של החמצה קטנה. בין השירים, נראה שסיימון הפנים את 'טראומת הספינקס' של דילן, שעליה טחנו לו כאן בכל הזדמנות. נו טוב, כדי להיות יותר קומוניקטיבי מבוב, כל מה שצריך, זה מילים ספורות. אז סיימון קרא לנו "ידידיי", סיפר איך הוא נהנה בזמן הקצר שהתאפשר לו להיות כאן, ומה הוא מייחל לשלום - וקיבל מחיאות כפיים, כאילו מינימום הזמין להדרן את ארט.

אבל אז הגיע החצי השני של ההופעה. סיימון ושמונת הנגנים המולטי - אינסטרומנטליסטים המצוינים שלו ירדו מהבמה, במה שנראה כמו סיום מדי מוקדם שלה - והוא חזר לבדו, ופצח בצלילים המוכרים של The sounds of silence – שהרימו את התקרה שאין לאצטדיון. משם סיימון הפליג ל- Kodachrome האנרגטי, אותו שזר ב- Gone at last המקפיץ. מיד אחר כך הוא הביא לחלוחית עם קאבר מופלא ל- Here comes the sun של ידידו המנוח ג'ורג' האריסון, השתגע קצת עם Crazy love ורמז לנו שאו-טו-טו הוא מסיים, כי כבר Late in the evening. הוא ירד מהבמה כדי לחזור עם ביצוע סוחף של Still crazy after all these years – והזכיר לנו למה אנחנו עדיין אוהבים אותו לאחר כל השנים האלה – ואחריו נתן את:You can call me Al המלא בקטעי סולו חזקים, שהמחישו עד כמה מוכשרים המוזיקאים הרבים שעל הבמה, וגם כמה גדול באמת, הענק הקטן העומד במרכזה.

Boxer The האלמותי עורר את הקהל לשירת "לה לה ליי" ספונטנית בפזמון - ואז זה נגמר. נכון, היה יכול להיות מושלם, אם רשימת השירים הייתה טיפה אחרת. אבל ככה זה בחיים, כמו שאמר סיימון עצמו (בשירו: You're kind- שלא נכלל בהופעה):I like to sleep with the window open, and you keep the window closed

Why does my heart feel so good



דעה מוקדמת זה משהו שצריך להימנע ממנו. במיוחד כשזה נוגע למוזיקה- ועוד יותר כשמדובר בהופעה חיה. לפני המופע של מובי, לא היו לי ציפיות גדולות; אחריה- אני כבר מכה על חטא. הבנאדם נתן בראש כמו גדול. לא רק שהוא הפתיע את כל הסקפטים, הוא הצליח להמם, עם הופעה אנרגטית, סוחפת ומקפיצה. מה שהיה אתמול בגני התערוכה, זה וואחד מסיבה.

בהתחלת הערב, נראה היה שהסל של הפיק ניק מערבב חלב עם בשר: כהן@מושון הם אחלה, אבל הרי לא בשבילם התכנסנו. קאקי קינג היא גיטריסטית טובה, אבל מתאימה יותר לחללים אינטימיים (כמו ההופעה הקרובה שלה עם תמר אייזמן בבארבי ב-14.7). מי שטרח להקדים, העדיף להתרכז בלהיט: "בירה 1+1"- וחיכה למופע המרכזי. בדרך לשם, קרודר & דורפמייסטר נתנו סט ארוך, מתובל בראפ במבטא גרמני- ומילאו את משבצת החימום כמו שנדרש מהם. ואז הגיעה ההמתנה למנה העיקרית, שנתנה לנו זמן לתהות מה אנחנו הולכים לקבל.

מובי היה בצעירותו מוזיקאי Pאנקיסט; אחרי זה הוא העביר כמה שנים בטכנו – ופתאום, ממש בסוף המילניום, הוא הפציע עם:Play - אלבום מפתיע שלקח את מוזיקת הדאנס למקום אחר; הוא ערבב סימפולי בלוז וגוספל, פסנתרים מהפנטים, אלקטרוניקה לייט וקולות אנושיים- והתוצאה הייתה לא פחות ממכושפת. כל 18 שירי האלבום נמכרו מראש לפרסומות (של: "אינטל", "סקיי", מקסוול האוז", "יגואר" ו"נוקיה") ולתכניות טלוויזיה; היו אף מקרים בהם אותו שיר נמכר כמה וכמה פעמים למפרסמים שונים. הדיסק היה הצלחה כלכלית עצומה, עוד לפני שמכר עותק אחד – ואח"כ מכר עוד ים עותקים. אם עד אז מובי היה מוזיקאי נישתי- לפתע הוא הצליח לכבוש קהל חדש- וגדול- של מוזיקת מיינסטרים.

אחר כך הוא התחיל קצת לחזור על הטריק, ולפעמים המוזיקה שלו נשמעה ממוחזרת.

כל המחשבות האלה, שחלפו בראשם של האלפים שחיכו להופעה שלו - נעלמו ברגע שהיא החלה: הממזר עלה חמוש בגיטרה ומוקף בהרכב מפתיע: מתופף, כנרת ובסיסטית חייתיות, וזמרת, ג'וי מלקולם – בעלת מנעד קולי בלתי אפשרי. כבר מהצלילים הראשונים של In my heart היה ברור שהרבה אנשים הולכים לבלוע את הכובע. כשהוא המשיך עם Go ו-

Why Does My Heart Feel So Bad – אפשר היה להבין ששמחה גדולה תהיה פה. האנרגיה זרמה מהבמה לרחבה בכמויות, לפעמים גולשת להופעת רוק כסחנית, לעתים מרחפת- אבל כל הזמן מתקיפה את כל החושים, תופשת את הראש, מכה בבטן ומקפיצה את הרגליים. לא יהיה מוגזם לומר שהייתה אקסטזה באוויר.Body rock ו- Porcelain מרימים את התקרה, קאברים חזקים של Whole lotta love ו- Walk on the wild side נוחתים בזה אחר זה, ו-Lift me up באמת לקח את כולם לריחוף גבוה – והזכרתי כאן רק חלק מ-24 הקטעים המצוינים שהרכיבו את הסט ליסט והפכו את ההופעה הזו לרייב מדבק. אני הופך לצמחוני, אם זו התוצאה של חומוס, ג'ינג'ר, גזר ותרד אורגניים שמובי ביקש לפני ההופעה. הוא אמר על עצמו פעם: "אני איש מוזר וקירח בגיל העמידה, שמקליט אלבומים לבד בחדר השינה שלו. הלוואי והיה לי משהו נוצץ יותר להציע, אבל זאת האמת" – אבל האמת, אתמול הפרסונה הבימתית שלו נצצה וזהרה, כמו גיבור גיטרה המגובה בהרכב חלומי שנתן את הכל- והשאיר את הקהל, ממש כמו שם אלבומו האחרון: Destroyed.

FRANTIC



בריאן פרי הוכיח אתמול שהוא יודע מילים בודדות בעברית, כמו "שלום" ו"תל אביב", אבל אחרי ההופעה המצוינת שלו, מתגנבת המחשבה שהוא מכיר גם את הפתגם "פעמיים כי טוב": אתו על הבמה היה כמעט כפול מהכל: שני גיטריסטים, שני מתופפים (אחד מהם בנו של פרי), שני נגני קלידים (אחת מהם גם סקסופוניסטית), שתי זמרות ליווי – ושתי רקדניות גוגו/בורלסק/לאפ-דנס. יחד עם הבסיסט וכמובן פרי עצמו, היו על הבמה בהיכל התרבות, תריסר אנשים (בצירוף וידאו-ארט וקליפים באווירה הנכונה) - שבאו לתת שואו מהוקצע, מקצועי, שרמנטי וזורם, שלמרות שהיה משומן ובהילוך אוטומטי- לא נעדרו ממנו גם נשמה, זיעה וכן, גם רוקנ'רול. זו הייתה הופעה נוצצת, לפעמים קרקסית, לעתים מרגשת; מסע במנהרת הזמן שעבר בסבנטיז ובאייטיז ובמחוזות הגלאם רוק.

בריאן פרי הוא אמן ופרפורמר בעל פנים רבות. אישית, הייתי יכול ליהנות גם מערב שכולו שירים שקטים כמו: Smoke gets in your eyes" " ו-: "These foolish thing מראשית קריירת הסולו שלו, או משירי אלבום אינטימי כמו: As time goes by מסוף המילניום. אבל הטור הנוכחי שלו, שנועד לקדם את אלבומו האחרון, "אולימפיה", כולל שירים שמתאימים למדינות בהן הוא מופיע לראשונה, כאלה שהקהלים שלהם מצפים ל- Play list שיעצור בכל התחנות החשובות בקריירה שלו. בניגוד לאיחורים המקובלים בהופעות רוק, זו של פרי התחילה דווקא מוקדם יותר ממה שפורסם. כמעט חצי שעה לפני המועד שבו היה אמור לעלות על הבמה, קצת לפני תשע ורבע, בריאן פרי עלה בעקבות הנגנים שלו לבמת ה"אודיטוריום ע"ש הוברמן", שהיה מלא, גם בציפיות. אפשר היה להרגיש את החשמל ואת הכישוף באוויר, כשנשמעו הצלילים הראשונים של I put a spell on you, אשר התחבר ל- "Slave to love" וגלש ל- "Don't stop the dance, ששחזרו הצליל של "רוקסי מיוזיק", עם הבייס-ליין המוכר, באריזה חדשה מודל 2011. אחרי פתיחה מוחצת כזו, פרי עבר לכמה שירים פחות צפויים, אבל כלל מחרוזת של פנינים, כמו:, "Sign of the times"," Avalon", "If there is something", "Bitter sweet","In every dream a heartbreakמתקופת רוקסי. פרי נהנה מהחום שזרם אליו מהאולם, ואפילו הופתע קצת כשהקהל ליווה אותו בשירת "או או או או" נלהבת, במקומות המתאימים ב-Love is the drug" " ואולי הזכיר לפרי את אחד משיריו המוקדמים: "I'm in with the in crowd".

פרי נתן הרבה מקום לנגנים שלו, והשאיר להם את הבמה כמה פעמים במשך הערב, כדי להפגין את היכולות האינסטרומנטליות הבלתי מבוטלות שלהם. ואולי זה כי הוא היה צריך את ההפסקות האלה בשביל אוויר. מה זה חשוב, אם ככה הוא נשמע ומופיע בצד הצפוני של גיל ששים וחמש, חודש אחרי התקף לב וצנתור, אין לי טענות. הקהל נשבה בפירוטכניקה של זמרות הליווי (שניסו לפעמים להגיע לגבהים של:"The great gig in the sky" ), של הסקסופוניסטית (ג'ורג'יה צ'אלמרז) ושל הגיטריסט הצעיר אוליבר תומפסון, שנולד כאשר פרי הוציא את Bette Noire" " ב-88. אבל כשפרי הציג את הנגנים, הופתעתי לגלות שמאחורי התופים יושב אנדי ניומארק הוותיק, שניגן עם כ ו ל ם (לנון, קלפטון, האריסון, גילמור- ועוד) ואילו הגיטריסט הנוסף, הוא לא אחר מאשר כריס ספדינג, אשר שמו אולי לא אמר הרבה לקהל, אבל אמנים כמו: דונובן, ג'ק ברוס, בריאן אינו, ג'ון קייל, טום ווייטס ואחרים – מכירים מצוין את התרומה שלו לאלבומים שלהם. אייקון נוסף שאי אפשר היה שלא להיזכר בו, לפחות שלוש פעמים במשך ההופעה אמש, היה מר צימרמן, שפרי הגיש קאברים מהממים לשיריו: "Just like Tom Thumb's blues", "Make you feel the love" – וכמובן ""All along the watchtower שהרים את התקרה של האולם, כמו גם Let's stick together" הסוחף ו- "Jealous guy" המרגש, כולל השריקה והכל, בהדרן שהשאיר טעם של עוד, אצל הקהל, שבשלב זה, היה Frantic לגמרי.

כשקמתי בבוקר, יכולתי להישבע שראיתי כמה "נצנצים" מהאיפור, שנותרו על הכרית.

יום שבת, 14 במאי 2011

רמ"ח איברים ושס"ה גידים


Radiohead: The King of Limbs

למרות שישראל הייתה אחת המקומות הראשונים בהם הצליחה "רדיוהד" בזמנו עם Creep- ולמרות העובדה שהגיטריסט ג'וני גרינווד מתגורר לפעמים אינקוגניטו בנהרייה (וגם נתן כתף לדודו טסה באלבומו מהראשון) - אין לחשוד לרגע שטום יורק ושות' הפכו בקיאים ביהדות, בתלמוד או בקבלה. סביר להניח שאין להם מושג שיש 248 מצוות "עשה" כנגד האיברים בגוף, ו- 365 מצוות "לא תעשה", כנגד 365 הגידים בגוף. אבל "מלך האיברים", אלבומם האחרון, מהווה אמירה מעניינת על ההדדיות שבין חומר לצורה. מהפתיחה של השיר הראשון- Bloom- שטיח של אלקטרוניקה רפטטיבית שמעליה מרחף קולו של יורק במה שיכול להיות בשקט בוטלג של מואזין ברמאללה, ברור שהאלבום הזה הולך להיות משהו אחר. אחד הדברים הבולטים בו, הוא דווקא מה שאין בו: "רדיוהד" זונחים כאן כמעט לחלוטין את המבנה המסורתי של: "בית-פזמון-בית" ויוצרים שמונה קטעים שהמילים "ניסיוניים" ו"אוונגרדיים" לא תהיה מוגזמת בהקשר שלהם. אבל בדרך מוזרה כלשהי, זה גם הקסם המיוחד של האלבום יוצא הדופן הזה. לי אישית הוא הזכיר לפעמים דווקא את Red Snapper, הרכב הידוע ביצירת אווירה אלקטרונית בעזרת כלי נגינה אמיתיים ואקוסטיים (שהוציאו גם הם את Key החדש); יש כאן שפע של "לופים" וסימפולים של תופים וגיטרות (מעניין יהיה לראות אותם ב"לייב") שנכרכים סביבך כמו פיתון, אבל כזה שלא מתהדק עד הסוף, אלא מניח לך מרווח נשימה. בעידן בו כולם מורידים רק קטע או שניים באינטרנט ולא מקשיבים לאלבומים שלמים, The king of limbs מציע את התגמול הגדול ביותר, דווקא למי שיתעקש להאזין לו ברצף אחד: 38 דקות מהפנטות, של יצירה אחת, מוזרה ומאתגרת, עם כמה פנינים, כמו Lotus Flower. בשמיעה ראשונה, זה נראה שלצלוח את האלבום הזה, תהיה משימה לא קלה. אבל מי שאוהב את המוזיקה שלו מפתה, רבת רבדים והפתעות, יגלה, little by little, כשמו של קטע מס.3, שהסבלנות משתלמת, ושהפעם, "רדיוהד" פונים במקביל לשני איברים בעיקר, ומכוונים ללב ולראש. למרות שפה ושם, ברגעים היותר Fאנקיים, גם הרגליים מגיבות. אבל אולי זה רק "טיק" אלקטרוני. לפעמים זה נראה כאילו "רדיוהד" מתעסקים יותר בעטיפה (הוצאה של האלבום במפתיע- לפני הזמן, מארז בצורת עיתון בן 36 עמודים , תקליטים על ויניל שקוף) - אל תתנו לקנקן לבלבל אתכם. שווה לצלול לתוך מה שיש בפנים.


יום שבת, 7 במאי 2011

THE BLUES WILL NEVER DIE

כנראה שהבלוז מכניס למבצעיו אנרגיות טובות ומחדש את המצברים שלהם ללא הפסק. אחרת אי אפשר להסביר את פרץ היצירתיות וההספק של כמה מהם. ג'ו בונאמסה, למשל, הוא כנראה אחד מאמני הבלוז-רוק החרוצים ביותר במאה ה-21, אם לא ה-. בונאמסה מסתובב בדרכים כבר כמה שנים בהתמדה, חורש כל מדינה על הגלובוס. בתוך שנה, הוא הופיע בארץ פעמיים, כשבפעם האחרונה הוא קידם את אלבומו Black Rock.

חלף כאמור זמן קצר - ועכשיו יצא Dust Bowl המופלא- ובמקביל, עומד לצאת האלבום השני של ההרכב העל Black country communion, עם הבסיסט-זמר גלן יוז, (Trapeze, Deep Purple), הקלידן דרק שריניאן (Dream Theater) והמתופף ג'ייסון- הבן של- בונהאם. בונאמסה מסתפק רוב הזמן בלהיות הגיטיסט המוביל של ההרכב הזה, ונהנה לממש את פנטזיות ההארד-רוק שלו, עם כל הג'סטות והמניירות המתבקשות של הז'אנר.

''

לעומת זאת, Dust Bowl, אלבום הסולו החדש שלו, נפתח עם בלוז כמו פעם- Slow train comming (מישהו צריך לעשות מחקר על מוטיב הרכבת בבלוז) ומשם והלאה מגיש אלבום בלוז-רוק מודרני, עם נגיעות של קאנטרי, עזרה מג'ון היאט, וינס גיל- ואפילו גלן יוז, שמבצע את Heartbreaker של מחמל נפשי, פול רוג'רס (המאוד אהוב על בונאמסה), קטע שנשמע לגמרי BCC וראוי להיכלל בהופעה שלהם. (בינואר הקרוב הם יגיעו גם לכאן...). ולא חסרה גם הזווית הישראלית- המתופף החדש של בונאמסה, הואטל ברגמן.

בונאמסה אינו זמר גדול, אבל הוא מודע למגבלות של קולו, מקפיד לא לקפוץ מעל הפופיק- ומשלב כאמור, סולנים אורחים. על מה שחסר לו במנעד הקולי, הוא מחפה עם המון כוונה ונשמה- ועם נגינת הגיטרה מלאת השראה וניצוצות. בקצב הזה, בונאמסה יפענח לבסוף את השאלה הנצחית, שהיא גם שמו של קטע מס. 4: The Meaning Of The Blues.


עוד מישהו שחוקר את האספקטים השונים של הבלוז-רוק ולא נח לרגע, הוא וורן היינס.

כשהוא לא מקליט או מופיע עם Gov't Mule, הוא בדרכים עם ה"אחים אולמן", עם "פיל לש וחברים", מנגן עם בוב דילן, טאג' מהאל, נכנס לנעליים הגדולות של גארסיה ב- Grateful dead או מארגן בכל כריסמס את ה- Benefit Concert המסורתי עם רבים מחבריו המוזיקאים. לפעמים נראה שהיינס הוא מין אמבה, בעל יכולת להימצא בכל מקום בו-זמנית. אז מה הפלא שאין לו זמן לפתח קריירת סולו? האלבומים האישיים שלו יוצאים במרווחים גדולים מדי, אבל האחרון, בהחלט מפצה על התדירות הנמוכה.

''

היינס לא יכול היה לבחור לאלבום שם יותר מתאים, המאפיין אותו- Man in motion, וזה גם שם הקטע הראשון, שממחיש מייד, עם פתיחה בה משולבים פסנתר, אורגן האמונד, גיטרת "ווה ווה" וקולו מלא הנשמה של היינס, שכיף גדול הולך להיות פה. בדרך כלל, כשמישהו הולך ויוצר אלבום סולו, בלי ההרכב העיקרי שלו, צריכה להיות לזה סיבה טובה. כמו למשל, חומר מסוג אחר, כזה שלא מתאים לההרכב ה"רגיל" בו הוא מנגן. אני לא חושב שאם היינס היה רוצה להקליט את שירי האלבום הזה עם חבריו ב"פרדות הממשל", הוא לא היה נתקל בסירוב. אבל המוזיקאים החוברים אליו כאן, מביאים איכויות אחרות וצליל שמאחוריו קילומטראז' גדול.

הבלוז כאן הוא אמנם הכותרת, אבל במקביל נותן כאן היינס, את הפירוש האישי שלו לאהבות וותיקות כמו סול דרומי, גוספל וFאנק. היינס, שכתב 9 מתוך 10 השירים הארוכים והמענגים (אף קטע מתחת לחמש דקות- וכמה מעל 7 דק'), מספר שזה אלבום שרצה להוציא כבר הרבה שנים, ומתרפק על שמות כמו ג'יימס בראון, ווילסון פיקט, אוטיס רדינג, ה"פיתויים", סאם ודייב וה"פור טופס". "לפני שאחזתי בגיטרה וגיליתי את הרוק, הייתי מסתגר בחדר עם תקליטי סול מיוזיק", מספר היינס, שנעזר כאן בכמה מוזיקאים מעולים:

ג'ורג' פורטר ג'וניור, הבסיסט המקורי של ה-Meters, הזמרת הגדולה רותי פוסטר, איוון – הבן של אהרון- נוויל, על בס ואורגן, רון הולווי הוותיק בסקסופון, יאן מקלגאן, שפעם היה ב- Small Faces וב-Humble Pie – ומאז ניגן עם כולם: הסטונס, רוד סטיוארט וספרינגסטין;

העובדה שכולם הקליטו יחד, לייב באולפן, עם ציוד אנלוגי, אחראית לסאונד החם והמיוחד של האלבום הכפול הזה, שמצד אחד לוקח אותך לצליל של פעם- ומצד שני נמצא בתנועה קדימה- ומאוד מרגש.

יום שני, 21 במרץ 2011

בנו של כורה הפחם



לא בכל יום מגיע לכאן אייקון. אפשר להתחיל להתרגש: בריאן פרי בדרך.

בזמן האחרון, האמנים הוותיקים, הדינוזאורים, אם תרצו, אלה שכבר עברו את המחצית של גיל 120, מוציאים אלבומים נפלאים אחד אחד, וממלאים אולמות ואצטדיונים: אריק קלפטון, סטיבי ווינווד, רוברט פלאנט, בריאן ווילסון, טום ג'ונס, ניל יאנג, אלטון ג'ון ולאון ראסל - הם רק חלק מהווטרנים שלזמן החולף אין השפעה עליהם, והשנים עושות להם רק טוב. אחד השמות הגדולים, אייקון אמיתי, יגיע להופעה אחת במוצאי חג הפסח: בריאן פרי.

כבר ארבעים שנה שבריאן פרי, בנו של כורה פחם מצפון-מזרח אנגליה, עושה מוזיקה בסגנון הכל כך אופייני ומיוחד לו, בקריירה מתמשכת ופורייה שהניבה עשרה אלבומים של "רוקסי מיוזיק" ולא פחות מ-13 אלבומי סולו.

גם האלבום החדש שלו, שיצא לפני כמה חודשים, מוכיח שבריאן פרי לא איבד את הטאץ'. בריאן אינו, פיל מנזנרה ואנדי מקיי- משתתפים כאן פעולה, במה שנראה במבט ראשון, כמו איחוד של 'רוקסי מיוזיק' – ובנוסף להם גם: הגיטריסטים ג'וני גרינווד (רדיוהד) ודייוויד גילמור מ'פינק פלויד', הבסיסטים Flea ומרכוס מילר – ואפילו חברי ה- Scissor Sisters ו"'גרוב ארמדה'. כל הטבחים האלה, היו יכולים להקדיח את הפרויקט הזה, אבל בריאן פרי מצליח להחזיק את המקל משני הקצוות: מצד אחד, הכל נשמע כאילו האייטיז אף פעם לא נגמרו; מצד שני, ההגשה והקול המיוחדים שלו, הם על זמניים. הוא דוגל בשיטת: "אם זה לא מקולקל, למה להחליף?" – ונשאר נאמן לסגנונו המוכר.

האלבום הקודם, Dylanesque, היה טריביוט לשירי דילן, אבל באחרון, Olympia, יש 8 שירים חדשים ומקוריים (פלוס ביצועים יפיפיים ל- song of the siren של טים באקלי ולשיר של 'טראפיק') הנשזרים זה בזה ויוצרים רצף האזנה מהנה; זה אלבום Fאנקי ומלא אווירה עם צליל עדכני והפקה מלוטשת, המרחף באלגנטיות האופיינית לבריאן פרי. גם עיצוב העטיפה, ממשיך את הקו האמנותי המאפיין את פרי. ואם על חלק מאלבומיו הקודמים, התנוסס תצלום זוהר של הדוגמנית ג'רי הול, אז הפעם זוהי תמונתה של קיית מוס, במחווה ליצירה של הצייר קלוד מונה. אחד המגזינים בחו"ל, נתן לסקירת האלבום הזה את הכותרת: Ferry continues to smoulder, והביטוי הזה מיטיב לתאר את סגנון השירה והגשה של פרי: בוער באש חנוקה, מעשנת, רוחשת ויוקדת, במין בעירה פנימית בלתי פוסקת. זה גם מה שיחכה ללא ספק, למי שיבוא להופעה המתוכננת של פרי בתל אביב: קונצרט של כשרון גדול וכריזמתי, עם השירים הגדולים של "רוקסי מיוזיק", לצד שירי הסולו של פרי, כולל קאברים וגרסאות מהפנטות לכמה סטנדרטים וקלאסיקות, שלמדנו לאהוב אצלו במשך השנים. גם היום, בריאן פרי, האיש והבלורית – והקול המוכר והכובש, רלבנטי ועדכני כמו תמיד. אפשר לקרוא לזה: ארט-רוק, גלאם, פופ-רוק, גל חדש, ניאו-רומנטיקה או רטרו-סווינג, בכל מקרה, זו הופעה אחת שלא ארצה להחמיץ.

בריאן פרי יופיע ב"היכל התרבות" ב-19.4.11

יום שלישי, 8 במרץ 2011

ממשיך הלאה Gregg Alman



תצלום העטיפה יכול להטעות: דמותו הגבוהה של גרג אולמן, צנום, לבוש בשחור, ניצבת בנוף פסטורלי, בין שדרת עצים ירוקים. זה תצלום מתעתע. מהמרחק הזה, אולמן נראה כאילו רק אתמול ייסד עם אחיו דוויין, את אחת מלהקות הרוק הדרומי הדפיניטיביות. אני הופך את אריזת הדיסק, אבל על צידה האחורי יש קלוז אפ של זוג מגפיים הפוסעים על דרך כפרית בוצית. רק בחוברת המילים והקרדיטים שבפנים, אני מוצא כמה פורטרטים ריאליסטיים, של הרוקר שכבר עבר את מחצית הדרך ל-120: מהורהר, למוד ניסיון, פניו חרושים קמטי שמש וזמן, ואותם מעטר שערו הארוך, בגוון ג'ינג'י-זהוב.
אומרים שכדי לשיר בלוז, צריך קילומטראז' של אכזבה, שברון לב ואובדן. אם זה המצב, גרג אולמן עומד בקריטריון הזה ביג טיים, אם לא לגמרי מגדיר אותו. יכול להיות שתחת הערך "מינימום דרישות לזמר בלוז", צריך פשוט לכתוב: 'עיין ערך גרג אולמן'. אם היה קיים ארגון גג למוזיקאים שכולים, הוא היה נשיא של כבוד ויו"ר פעיל. "האחים אולמן" הם מאושיות הרוק האמריקאי, אבל כשגרג אולמן מביט היום לאחור, ועל מי שמנגנים לצדו, הוא רואה את הגלגול ה-12 של הלהקה בארבעים שנה. מותו של כל אדם הוא אבידה גדולה, אבל זו של אחיו, דוויין אולמן היא ללא ספק היותר משמעותית בהיסטוריית הפטירות שפקדה את האולמנים, שבשקט לוקחים את התואר: "ההרכב עם הכי הרבה מיתות ברוק הדרומי האמריקאי", אם לא מחשיבים את הטרגדיה של Lynyrd Skynyrd; דוויין, נגן ה"סלייד" המופלא, מת בתאונת אופנוע בסוף 1971, אחרי שהקליט עם אריק קלפטון את "דרק והדומינוס", ועל סף הפריצה הגדולה של האולמנים. עבר רק חודש, והבסיסט בארי אוקלי נהרג, גם כן בתאונת אופנוע. בסיסט נוסף של הלהקה, אלן וודי, נפטר בשנת 2000, אבל אז הוא כבר נחשב "אולמן לשעבר" והיה שליש מ-Gov’t mule . שינויי ההרכב התכופים לא היו רק בגלל מקרים של "מוות במשפחה", אלא נבעו גם מסכסוכים פנימיים ומאבקי אגו, כמו במשפחות הכי טובות. נקסט: שברון לב? אולמן היה נשוי שש פעמים, (אחת מהן לזמרת שר, אתה הוציא אלבום מביך ומיותר), שתה, הסניף, הזריק, בלע, פורר ועישן כל מה שאפשר, ולכבוד זה גם עבר ממש עכשיו, השתלת כבד. כל הרקע הזה מתנקז עכשיו לאלבום סולו, (הראשון אחרי 14 שנים), שכולו קאברים חרוכים לסטנדרטים מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת, אותם הוא מגיש בלי להתאמץ, בלי לנסות ולהוכיח משהו, אולי חוץ מהעובדה שהוא עדיין נושם. המפיק המוזיקלי, טי- בון בארנט, יחד עם דוייל בראמהל השני בגיטרה ודוקטור ג'ון בפסנתר, חוברים לגרג ולאורגן ההאמונד שלו, כדי לצבוע בגוונים המיוחדים להם, כמה מהקלסיקותהנשכחות של סקיפ ג'יימס, מאדי ווטרס, בי.בי קינג, אוטיס ראש ואחרים. ויש גם קטע מקורי אחד, "הרוכב האחרון", שנכתב יחד עם וורן היינס, ומתכתב עם Midnight rider, אחד השירים הגדולים של אולמן, מפעם. אני חוזר שוב לעטיפה ומביט על גרג אולמן, העומד בתחילתה של דרך כפרית ופסטורלית. מצדי, הדרך הזו יכולה להמשך לנצח.

יום שני, 24 בינואר 2011

יש לו את הבלוז Oli Brown



חובבי הבלוז בישראל לא יכולים להתלונן: תוך שנה ראינו כאן את ג'ו בונאמסה, סנדק הבלוז ג'ון מאייל, Gov't Mule, ג'ף בק, ג'ון לי הוקר ג'וניור, הוט טונה – ואת בונאמסה פעם שנייה. בתחילת מרץ תהיה לנו הזדמנות לראות כשרון עולה וצעיר, כשיגיע לכאן: אולי בראון.

דור הנפילים הולך ונעלם: בי.בי קינג, ה'שמעון פרס של הבלוז', ובאדי גאיי, שלאחרונה הוציא אלבום ובו שיר בשם: I'm 75 years young, הם השרידים האחרונים לאגדות הבלוז של הזמנים ההם. פעם היה מקובל לחשוב שהבלוז הוא נחלתם של האמנים הוותיקים. אמרו שכדי לנגן ולשיר בלוז כמו שצריך, חייבים לצבור קילומטראז', לסבול, לחוות כישלונות, אכזבות – וגם איזה אובדן לא יכול להזיק. אבל בואו לא נשכח: גם אריק קלפטון, ג'ימי פייג', ג'ף בק ופיטר גרין, היו פעם בני עשרים- ונגנו בצעירותם את הבלוז. מסתבר שהבלוז לא הולך לשום מקום. להיפך: הוא רק מתפתח ומסתעף. דור חדש של מבצעים צעירים, זמרים וגיטריסטים, ממשיך לגדול על הבלוז ולשאת את הלפיד. אחד מנערי הבלוז המוכשרים של השנים האחרונות. שנמצא בדרך לכאן, הוא: אולי בראון, שממשיך את מסורת הבלוז הבריטי הישן והטוב, בלבוש של בלוז-רוק מודרני, אורבאני ואנרגטי. האלבום הראשון שלו, Open road, יצא לפני שנתיים, כשהיה בן 17 וקצת, בסך הכל. הוא שימש אז כמופע הפותח של בלוזיסטים וותיקים כמו ג'וני ווינטר, רובן פורד, וולטר טראוט וקוקו טיילור. הוא משך את תשומת הלב של הקהל, עיתונות המוזיקה והאמנים אותם חימם, וכולם הרעיפו עליו מחמאות. שנתיים אחרי כן, אולי בראון כבר חובק אלבום שני, Heads you win, tail you loose- ומופיע בכל העולם בזכות עצמו. המפיק המוזיקלי האגדי, מייק וורנון בן הששים ושבע, שעבד בזמנו עם פליטווד מאק, ג'ון מאייל, סבוי בראון, פרדי קינג וצ'מפיון ג'ק דיופרי - חזר מחיי הפנסיה השלווים שלו, כדי להפיק לילד את האלבום. וזה אומר בעצם הכל. היו לנו כאן השנה כמה אמני בלוז שהשיא שלהם מאחוריהם. אולי בראון מגיע לישראל כסחורה חמה מאוד, והוא אחד הבלוזיסטים היותר עכשוויים ורלבנטיים שיש. הוא כותב בעצמו את רוב החומרים שלו, אבל מבצע גם כמה סטנדרטים, שבלעדיהם אי אפשר. הוא אמנם צעיר מאוד, אבל יש לו קול שמתאים לבלוז, ומה שלא פחות חשוב- אצבעות גמישות ומהירות שרצות על צוואר הגיטרה בלי להתעייף. אבל הוא לא נותן מופע טכני, או מנסה לשבור את מהירות הקול, אלא שר ומנגן עם הרבה נשמה.

אולי בראון יופיע ברדינג 3 בת"א, ב- 5 במרץ.