הדרך לגיהנום ובחזרה.

בשנות השמונים היו לו להיטים כמו Fool if you think its over אבל זמן קצר אחרי זה, כריס ריאה זנח את סגנון אלטון ג'ון, שינה כיוון והתחבר לגיטרה שלו. ריאה הוא כמו כוח שקט, אחד האמנים הבריטים שיוצר בעקביות ומפתיע כל פעם מחדש. תחשבו על הגיטרה של JJ Cale או מרק קנופלר, עם קול בריטון חם וצרוד וכשרון הלחנה וכתיבה נדיר. אחרי שבמשך יותר מעשרים שנה הוציא סדרה של אלבומים כמו the road to hell שהיו שילוב של לייט בלוז וקטעים אינסטרומנטליים ג'אזיים משהו, ריאה חלה לפתע בדלקת לבלב קטלנית. מצבו היה בכי רע, עד כדי כך שהוא אפילו הקליט אלבום לייב מתוך סיבוב הופעות שנקרא בשם המורבידי: the farewell tour. אבל אז הוא גילה שחבוי בו גם כשרון ציור לא מבוטל, והחל לצייר כסוג של ריפוי בעיסוק, ובמקביל עבר ניתוח מסובך, בעל סיכויי הצלחה נמוכים. אבל הוא החלים –וכמו שקורה לאנשים אחרי שהם כמעט עוברים לצד השני, הוא קלט שבעצם הוא חי ונושם בלוז. פשוט בלוז. את המנוחה שנכפתה עליו, הוא ניצל כדי ליצור מפעל מוזיקלי חסר תקדים. באנגלית יש מילה: mammoth שלא במקרה היא גם "ממותה" ומשתמשים בה כדי לתאר משהו אדיר וכביר. בשנת 2005 כריס ריאה הוציא מארז /ספר בשם Blue Guitarsובו לא פחות מאחד- עשר דיסקים ו-dvd אחד, ומבחר מציוריו. במארז יש לא פחות מ- 130 שירים חדשים של ריאה וכל דיסק מוקדש לסגנון אחר של הבלוז: ההתחלה, קאנטרי בלוז, לואיזיאנה וניו אורלינס, ממפיס בלוז חשמלי, טקסס בלוז, שיקגו בלוז, בלדות בלוז, בלוז סול גוספל ומוטאון, בלוז קלטי ואירי, בלוז לטיני, סיקסטיז וסבנטיז.... ריאה הוא לא מגלומן וגם אינו מנסה לחנך; הוא לא הוציא תחת ידיו מוצר דידקטי, אלא יצירה מקיפה שבאה מאהבה. לא צריך להיות חובב בלוז כדי לאהוב את מה שהוא עושה. מי שאוהב רוק, קאנטרי, סול, גיטרות ומוזיקה טובה,ייהנה כאן מכל רגע. ריאה גם לא גרידי: הוא יכול היה לשחרר את הדיסקים בקצב איטי ולסחוט את הלימון במשך כמה שנים. אבל הוא לא ניסה לעשות קופה מהמארז במקום זה הוא הוציא את כל אחד עשר האלבומים יחד, הוסיף dvd ומבחר ציורים – וכל הסיפור הזה נמכר בסביבות שלושים פאונד בסך הכל. כשמשווים את זה למסחטות הכספים כדוגמת הקופסאות של ניל יאנג ואחרים, שיש בהן מעט מאוד חומר חדש, מבינים את הגדולה של ההחלטה שריאה קיבל. אחת לחודש אני צולל אל תוך היצירה המפעימה של האדם המיוחד הזה ולא יודע שובע. אחרי המפעל הזה, היה מעניין לראות מה יהיה הצעד הבא של ריאה, שכזכור, רק לפני כמה שנים היה עם רגל אחת בגיג הגדול בשמיים ואוטוטו ניגן בג'ם סשן עם הנדריקס ופסטוריוס. אז בשנת 2008 הוא הוציא מארז נוסף: return of the fabulous Hofner bluenontes. הפעם זה היו בו "רק" שלושה דיסקים ו...שני וינילים, ובהם שלושים שירים המספרים את סיפורה הדמיוני של להקת ה"דלטונס" משנות החמישים, שניגנו בסגנון "הצלליות", הסתכסכו, התפרקו, וחזרו בשנות הששים בתור ההופנר בלו נוטס שגילו א ת הבלוז. המארז נראה כמו משהו ששרד חמישים שנה, עם עטיפה מהוהה בכוונה, וגם הדיסקים נראים כמו וינילים של פעם, עם הלייבלים של התקופה והכל. המוזיקה כאן היא סיפור אהבה לגיטרות בכלל, ול"הופנר" בפרט. ריאה חוזר שוב לבלוז, מפליא לנגן ולשיר, כרגיל. גם אם הוא יפרוש עכשיו ויתמסר לציור, לא יהיו לי טענות אליו. אבל הוא עדיין לא ניגן את התו האחרון. השמועה אומרת, שעכשיו הוא מתחבר לשורשים הנפוליטנים מצד אביו, ועובד על מוזיקה איטלקית. בליסימה.