איזה שבוע היה לי


החיים זה מינסטרונה

פעם, לפני היות התצלום הדיגיטלי, מצלמת "פולרואיד" הייתה סוג של הוקוס-פוקוס, עם תמונות המתפתחות לנגד עיני המתבונן כמו קסם. החברה האמריקאית יצאה אז בקמפיין שמטרתו הייתה לעודד את השימוש הפרטי במצלמות, לצורך תיעוד החיים מסביב לשעון. הסיסמא של הקמפיין הייתה: !What a day I’ve had. נזכרתי בה כשרציתי לתמצת את אירועי הזמן האחרון - וגם בשיר של אחד ההרכבים האהובים עלי: CC 10 (פרס מיוחד יינתן למי שיידע מה מקור השם שלהם), שנקרא :Life is a minestrone, וזה בערך ממצה את התקופה האחרונה שעברה עלי. במסגרת העבודה, נתבקשתי להציע שירים, לסרט פרסומת, בנושא "אימא", "יחסי אימא-בן", "היא" – וכדומה. הקצב היה צריך להיות מהיר, כך שכל שירי ההתבכיינות בנושאים האלה, נפסלו על הסף. התחלתי לעבוד על הפרויקט, ואז, אימא שלי אושפזה בפתאומיות, עקב, קוצר נשימה, אי ספיקת כליות, דלקת ריאות וחשד לאוטם שריר הלב. כאילו שכל אחד מהדברים האלה לא מספיק חמור, מישהו החליט שהיא תקבל את ארבעתם יחד. אישה בת למעלה מתשעים , מיינד יו. מצאתי את עצמי נוסע על הקו לבי"ח קפלן, עושה תורניות עם אחותי, שיחות עם רופאים, מפתח קשרים עם אחיות ומטפלות, ובתוך כל זה, במכונית ובאייפוד, ומאוחר בלילה בבית, מחפש שירים על אימא, מקיים סשן ייעוץ עם משרד הפרסום, בודק את עניין הזכויות והמחירים עם המו"לים וחברות תקליטים בחו"ל. במכסיקו לא היו כותבים טלנובלה יותר קורעת. היום אמי כבר בבית, עם השגחה צמודה, וטיפול דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. העברתי את השירים והתקציבים למשרד הפרסום. השבוע אדע איזה שיר נבחר.

Good evening Tel Aviv!

כשהעניינים נרגעו וחזרו למסלולם, אם אפשר לקרוא לזה ככה, ידעתי שהדרך שלי לחזור לשפיות, זה לראות הופעה טובה. התייצבתי ב"בארבי", לאחת ההופעות הטובות שראיתי, של Calexico. אמרו שבערב הקודם, אהוד בנאי עלה לעשות אתם שיר. אבל לא היה חסר לי שומדבר (טוב, אולי קצת בירה מחבית, שבאופן תמוה נגמרה בתחילת הערב)בהופעה שהם נתנו: שלוש שעות של אמריקנה, מכסיקנה, מוריקונה, ריי קודר - והרבה לב ונשמה, מוזיקה מעולה ואווירה מכושפת. למחרת התלבטתי אם ללכת, אחרי ההופעה של האמריקאים האינטרוברטים, להופעה של Kaiser Chiefs האקסטרוברטים. עד הרגע האחרון זה היה "לא" – ובדקה התשעים החלטתי "כן" – ולא הצטערתי. נכון, הייתי צריך לסבול את סוף ההופעה המעפנה של משהו שנקרא Simple Plan, שניגנו כמה שירים חסרי מלודיה לכמה אלפי ילדות צורחות, אבל אז, הצ'יפס עלו, ומה שנשמע כמו חבורה של חמישה בריטים מנומסים ומוכשרים באלבומים, הפך לחיית רוקנרול נושכת על הבמה. כל הילדות הלכו הביתה, וערב רב של לוגמי בירה ועוד, שעד לאותו רגע היה שרוע רחוק על הדשא, התקרב אל הבמה בבת אחת. הסולן של הצ'יפס הוא מהדורה חדשה של רוג'ר דאלטרי, עם כל המניירות של זריקת המיקרופון באוויר, ריצה על הרמקולים, טיפוס על מגדלי התאורה, קפיצות על הקהל וניצוח על שירה בציבור. הצ'יפס שמעו הרבה "מדנס", "קלאש" ו"ג'אם", וכשמצרפים לזה כשרון כתיבה והלחנה מעולה ושירים מצוינים, מקבלים שעה וחצי של זיעה וכיף גדול. עם הפרסום הנכון, ובלי הליינאפ התמוה של פסטיבל "פלאלפון" המעיק, הם היו יכולים להרים כאן אצטדיון שלם. חוצמזה היה לי מזל: את השפעת חטפתי רק אחרי ההופעה.

קלישאות

דומה שאין דבר יותר שחוק וקלישאתי מהדבר הזה שנקרא "סופרגרופ", שבדרך כלל נולד באפטר פארטי רווי אלכוהול ועשן באחורי הקלעים של מסע הופעות כלשהו, וכשזה מחובר לקלישאת רוק כבד, מפלס הבאסה שלי עולה, וסייסמוגרף הבולשיט מתחיל לצפצף. אבל מסתבר שגם קלישאה יכולה להיות משהו שאפשר ליהנות ממנו, בתנאי שהוא לא יומרני ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. זה מה שקרה לי עם ההרכב שנקרא Chickenfoot, המקבץ יחד את הסולן סמי האגר והבסיסט מייקל אנתוני מ"ואן היילן", יחד עם וירטואוז הגיטרה ג'ו סטריאני, וצ'אד סמית, המתופף של RHCP. אם שמים את הציפיות המוגזמות בצד ומתמסרים לריפים, יש להם אחלה דיסק.

נעליים גדולות

לא מעט אנשים זוכרים לטובה את Rush. אז אתם לא לבד. גם סטיבן ווילסון בעניין. Porcupine Tree מוציאים בקרוב אלבום בשם The Incident, שנכתב בהשראת האלבום הקלאסי של Rush מ-78: Hemespheres – וכמו שם, גם כאן תהיה יצירה אחת ארוכה (שפעם הייתה תופסת צד שלם של תקליט) ועוד כמה קטעים. יש הרבה להקות עכשוויות שמחברות פרוג- רוק עם הבי מטאל, אבל להבדיל, סטיבן ווילסון גם יודע לכתוב ולהלחין שירים טובים ומלודיים, אז יש למה לצפות. עכשיו כל מה שצריך זה מישהו שיביא אותם לארץ...

דרך אגב: עשרה סי.סי, זו הכמות שגבר פולט, בממוצע.

תגובות

רשומות פופולריות