יום שישי, 27 בנובמבר 2009

עטופים באהבה



אין ספק שהעובדה שאני מגיש תכנית אולדיז (רדיו תל אביב 102FM בשבת מ- 09:00), עושה משהו להרגלי ההאזנה שלי. אני חוזר לעבר, חופר בהנאה בשירים של פעם, ומגיע למסקנה הטובה והישנה: מה שהיה, הוא שיהיה. במוזיקה.

אבל מה שלא יהיה, כנראה, אלה העטיפות של פעם. היום, האינפורמציה מודפסת על העטיפות של הדיסקים באותיות בגודל של חריוני יונים, ועוד מעט גם אלה לא יהיו...אז רציתי לשתף אתכם במחשבות על עולם הולך ונעלם ולספר לכם על שתי שני אלבומים ועטיפות, שאני אוהב במיוחד.

קפוץ לי

- Stand Up Jethro Tull

איך שפתחתי אותה, back in ‘68, נפלתי בכסא: ארבעת הדמויות של חבורת יאן אנדרסון, קפצו לעומתי בקאטאאוט יפהפה. וזה הרבה לפני ש- MTV ידעו להגיד "פופ אפ". ג'טרו טאל הצליחו להפתיע אותי, לא רק עם הגימיק של העטיפה, אלא גם מבחינה מוזיקלית. אחרי הראשון שלהם, שהיה בוסרי, מחוספס ובלוזי משהו, הם הלכו והתגבשו להרכב, שאנדרסון אמנם היה המנוע שלו, אבל בעל סגנון שהתחיל להבהיר את עצמו כאקלקטי. החליל כבר תפס מקום חשוב יותר (ולא רק בגלל Bouree) ובנוסף לו, גם מנדולינה ובללייקה. הגיטריסט החדש, מרטין באר, שהחליף את מיק אברמס, היה אנרגטי לא פחות, אבל גם רבגוני. הלהקה כאילו הורידה הילוך וחיפשה את המלודיה. את מקום החספוס והבלוז תפשו פולק, עיבודים תזמורתיים ויצירות קצרות עם שינויי קצב ומבנה תכופים, כמו Back to the family ו- Reasons for Waiting, שהיו מעין "פלאש פורוורד" ל- Thick as a brick ו- Passion Play, בהתאמה, שיבואו רק כמה שנים אחרי כן. הייחוד של העטיפה הלך לאיבוד בהוצאות של דיסקים שיצאו במשך השנים, שהיו איומות גם מבחינת המיקס, (פרט להוצאה של Music Fidelity), אבל העוולות האלה תוקנו עם עטיפה משוחזרת ורה-מאסטר קפדני, +בונוסים, שיצאו בשנים האחרונות. במחשבה לאחור, לא מעט אנשים שבחיים לא היו נותנים צ'אנס למוזיקה של Jethro Tull , נחשפו אליה בזכות העטיפה המגניבה שביקשו ממני לפתוח שוב ושוב כדי להתפעל ממנה (אל תשכחו, זה 1968) ונכבשו על ידי המוזיקה שארבעת הקאטאאוטים עשו, כשגילו שלפעמים צריך להסתכל בקנקן, כדי ליהנות ממה שיש בתוכו.

שקופים

Bandstand - Family

למרות שזה לא היה האלבום הראשון של ההרכב, אלא הלפני אחרון, העטיפה שלו היא זו שמשכה אותי להאזין להם לראשונה, ואחר כך ללמוד אותם כרונולוגית. פתאום ראיתי לפני קטאאוט של מקלט רדיו ישן, וכשפתחתי את החלק הקדמי, גיליתי את הצלופן השקוף דמוי הזכוכית שבמקלטי ה- wireless הראשונים של פעם, וחשבתי, מעניין איזו מוזיקה עושה הלהקה הזו, "המשפחה". לגמרי לא הייתי מוכן לקול הסדוק, הפועה, הגועה והכובש של רוג'ר צ'פמן: אפשר היה לקטלג אותו תחת "קולות מוזרים" יחד עם אלה של טום וויטס וג'ניס ג'ופלין: או שאתה סותם את האוזניים ויוצא מהחדר, כי הקול אינו "יפה" במובן היפה של המילה, או שאתה נכבש. וזה מה שקרא לי. כשהתחילו התווים הראשונים של הבס-ליין ב- Burlesque ואחריהם הכניסה הרועמת של רוג'ר צ'פמן, ידעתי שאני שומע קול שצריך להתרגל אליו, אבל שאני הולך ליהנות מכל רגע. עד שהפכתי את התקליט לצד השני והתחיל My Friend the sun, שבו, באורח פלאי כמעט, הצרידות נעלמה מקולו של צ'פמן והפכה לפאלסטו מרהיב שעלה לו בדמים ולי בדמעות, כבר נכבשתי לגמרי. בתקליט הזה, כמו שהבנתי אחרי שהתוודעתי למוקדמים שלהם, הלהקה זנחה את ה"ארט רוק" לטובת ה"הארד רוק". אבל זה לא אומר שזה אלבום מכסח. להיפך: הריפים וההוקס הרבים יוצרים שירים יפיפיים, המאפשרים לצ'רלי וויטני להמחיש איזה גיטריסט מצוין הוא, ולרוג'ר צ'פמן להראות, שחוץ מלצרוח באופן ייחודי, הוא גם משכנע כשהוא כמעט לוחש ב-Dark Eyes , או יוצר דרמה ב- Top of the hill וב- Glove. בהשוואה להצלחה הרבה לה זכו הרבה להקות מקבילות מאותה תקופה, "פמילי" הייתה בשוליים שנים רבות, שקופה כמעט, עם מה שנוהגים לכנות: "גרעין אוהדים קנאי". אני שמח שהעטיפה, המיוחדת כשלעצמה, גרמה לי להיות אחד מהם, ולהכיר הרכב, זמר, וגיטריסט- שגם היום, כל אחד מהאלבומים שלהם נשמע טרי ונצחי כמו ביום בו שמעתי אותו לראשונה.

מעניין אותי לדעת איזה עטיפות אלבומים עושות לך את זה.

אין תגובות: