יום שני, 28 בדצמבר 2009

PLUGGED


מאז שהתחלתי להגיש את "גולדיז" ב- FM 102 (שבת בבוקר, 8 עד 10) אני שומע המון אולדיז מטבע הדברים, כי לוקח יום – יומיים להכין ולערוך תכנית של שעתיים, ככה שבזמן האחרון, אני על דיאטה של סיקסטיז. אל תבינו אותי לא נכון, זו יופי של תקופה עם אחלה מוזיקה, אבל בין פרנק סינטרה לטום ג'ונס, רמת החשמל בגוף שלי ירדה בצורה מדאיגה, והרופא רשם לי "ווליום". לא וואליום. ווליום. אז בשביל שיווי המשקל, מצאתי את עצמי
חורש כמה דברים חדשים ועצבניים, כדי לאזן.
Them Crooked Vultures
בעבר כתבתי כאן, ש"סופר גרופס" הן לפעמים תוצאה של קפריזה, אופוריה של אחורי הקלעים, כשבמסיבה לאחר הופעה נפגשים חברים מהרכבים שונים, ואחרי כמה בקבוקי וויסקי או רעל אחר, מישהו אומר פתאום: "היי, למה שלא ננגן יחד?" והופ, להקת-על נולדת. אז המקרה של Them Crooked Vultures קצת שונה. שני הידידים הוותיקים, דייב גרוהל, מה"פו פייטרס", וג'וש הום, הסולן של Queens of the stone age, הם גם חברים ומעריצים של ג'ון פול ג'ונס, כן הבסיסט של "לד זפלין". עוד ב-2005 הם דיברו על שת"פ, אבל רק עכשיו זה יצא לפועל. האלבום שלהם, כולו גראנג' כמו פעם והארד רוק מלוכלך, מצליח להישמע טרי ורענן, למרות המיילג' של השלישייה, ואולי בזכותו. יש הרבה כימיה שם, ולא מעט שירים טובים. נכון שפה ושם אפשר להתבלבל ולחשוב שזה אלבום של ה-QOTSA של הום, אבל זה רק טבעי,כי הוא הסולן (גרוהל חזר לכסא המתופף, כמו אז, ב"נירוונה") וגם הגיטרה שלו דומיננטית. ההשפעות של זפלין, Cream ואחרים ניכרת, אבל בכל מקרה, מדובר בכיף גדול.
Muse - Resistance
אני חייב להודות שעד לא מזמן, "מיוז" לא היו כוס התה שלי. הם נשמעו לי כמו "רדיוהד" לעשירים, פומפוזים כאלה, מנסים להיות גדולים מהחיים. אז למרות שכבר לפני כמה שנים היו להם שירים לא רעים, הייתה לי איזו סטיגמה בנוגע אליהם. אבל בשבועות האחרונים אני מתיידד עם החדש שלהם, ולא רק שאני לא סובל, אני אפילו נהנה. אז נכון, הם מושפעים קשות מ"קווין", אבל מבחינתי זו נקודה לזכותם. הסולן שלהם, מת'יו בלאמי, הוא גיטריסט מצוין, אם כי בומבסטי משהו, ויש לו את אחד הקולות המיוחדים היום. פה ושם הם יכולים להישמע אופראיים, עם מוטיבים של באך וכאלה, אבל מתחת לגלאם ולגודש, יש לחנים מצוינים ושירים שעושים לי את זה.
Arjen Lucassen's Guilt Machine
On such a perfect day
את ארג'ן לוקאסן לא ממש הכרתי, עד שנתקלתי באלבום האחרון שלו. מסתבר שהוא מאמסטרדם, והולנדי מעופף אמיתי. כבר יותר מעשרים שנה שהוא מוציא אלבומים (בעבר אלה היו הרכבי מטאל) ובשנים האחרונות הוא יוצר פרויקטים מוזיקליים בהם הוא מארח סולנים שונים. תחשבו על Zero 7, אבל עם גיטרות. הסגנון הוא מה שיכול להיקרא "פרוג מטאל", אבל זה רק חלק מהסיפור. השירים כאן הם יצירות בנות כמה דקות ט כ"א, עם השפעות פינקפלוידיות ואחרות, וגם קליטים, למרות שיש בהם כמה שכבות מתחת למתכת החיצונית
Dead by sunrise
Out of Ashes
גם "לינקין פארק" הם לא כוס התה שלי בדרך כלל, אבל ההרכב הצדדי של הסולן, צ'סטר בנינגטון, הוא משהו שאני נהנה לשמוע בנסיעה. במקום המטאל האלקטרטני של LP, יש כאן רוק יותר מלודי שנשען על גיטרות וריפים. אז נכון שבעוד שבוע שבועיים לא אשמע אותו, אין כאן מהפכות גדולות ולא ממציאים פה את הגלגל, אבל הריכוז הזה של ריפים וגיטרות, במובן הכי בסיסי , פשוט ובלתי מתחכם, אפילו פרימיטיבי, זה מה שאני צריך עכשיו, אבל לא בשבתות.
מה שמזכיר לי:
אם יש לכם רעיונות/הצעות לתכנית ה"גולדיז", אני כאן, בשביל המוזיקה.

אין תגובות: