יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם

לקראת אמצע ההופעה, כשה"זומביז" ביצעו את אחד השירים מקריירת הסולו של הזמר קולין בלנסטון, לא יכולתי שלא להרהר במשמעות הרלבנטית של שם השיר: "I don't believe in miracles", שהיה להיט גדול שלו לפני ארבעים שנה, אחרי שהזומביז התפרקו. כשמדובר בהופעת איחוד או קאמבק של להקות עבר, כמה נסים קטנים לא יכולים להזיק – ואתמול (23.8) ברדינג 3, מול כמה מאות אוהדים משולהבים, חסרונם הורגש לאורך הערב. הזמן, כמו שאנחנו יודעים, יש לו חוקים משלו.

הזהות המוזיקלית של להקה, מאופיינת לרוב על ידי קולו של הזמר. מה משבידל את ה"זומביז" מיתר ההרכבים של זמנם, בתחילת הסיקסטיז, היה קולו המיוחד של קולין בלנסטון. כדי להבין את הייחוד שלו, צריך להאזין לשירים של ההרכב, כפי שהוקלטו בזמנם; בלנסטון שר אז בקול מיוחד, כמעט מלאכי ,ששידר פגיעות, התאים כמו כפפה לשירי הפופ הפסיכדליים של התקופה- ומה שהכי חשוב, בלנסטון הפיק אותו מבלי להתאמץ, בשירה נקייה, טבעית וחסרת מניירות וסלסולים. כי כשיש לך קול כזה, אתה לא צריך לעשות דאווינים.

אלא שחמישים שנים יכולות לעשות כמה דברים לקול שלך, כך שכל קשר בינו לבין מה שהוא היה כשהיית בן 19, הוא מקרי בהחלט. כן, יש גם מקרים אחרים, שאת חלקם ראינו לא מזמן גם כאן: פול סיימון, לאונרד כהן, פול מקרטני , ג'ון קייל– גם הם, כמו בלנסטון בסביבות גיל 70, עדיין מסוגלים להזכיר נשכחות ולהיות קרובים, מי יותר ומי פחות, לגוון קולם המקורי. אבל בלנסטון של היום גולש לסלסולים סטייל פול אנקה, שלא יושבים טוב על הקלאסיקות של הזומביז.

הזומביז של היום הם בעצם בלנסטון והקלידן רוד ארג'נט מההרכב המקורי, יחד עם: גיטריסט סביר בשם טום טומי שמנגן אתם בשנה האחרונה, על הבס ג'ים רודפורד, חבר וותיק מימי הזומביז הראשונים- ובנו סטיב על התופים- שמסתובבים אתם בעולם כבר שבע שנים. ברגעים הטובים של ההופעה, ובמיוחד לקראת סופה, הם מתואמים ומדויקים ככל האפשר, כשקטעי הסולו הג'אזיים/פאנקיים של רוד ארג'נט על הקלידים הם תענוג צרוף. אבל ברגעים הפחות טובים, זה כאילו נקלעת להופעה של להקת קאברים בריטית טיפוסית בפאב לונדוני. כמו לדוגמא, כשהם מתעקשים משום מה לבצע קלאסיקת סול של מוטאון כמו: What becomes of the broken hearted של ג'ימי ראפין: אז נכון שבלנסטון חידש את השיר הזה כבר לפני שלושים שנה עם דייב סטיוארט, אבל למרבה הצער הוא הדגים את מגבלות המנעד הקולי שלו היום: כל עוד הוא שר מבלי להתאמץ, אפשר לזהות את הקסם מפעם. אבל ברגע שהוא 'דוחף' בכוח ומנסה לשיר גבוה, זה נעשה מביך. "יהיה כאן הערב משהו לכל אחד", אמר בלנסטון בתחילת ההופעה, ואכן, היא כללה מיש- מש של סגנונות ותקופות, כולל מקריירות הסולו שלו ושל רוד ארג'נט. הם ביצעו כמעט חצי מאלבומם המופתי Odessey & oracle, כולל להיטם הגדול ביותר מתוכו, Time of the season, קלאסיקות כמו: Tell her no ואת Old and wise מהזמנים בהם בלנסטון היה חלק מהפרויקט של אלן פארסונס. הם גם דחפו חזק את האלבום שהוציאו השנה- Breath in, breath out- שהשירים מתוכו לא השאירו רושם כלשהו- ובין לבין, פטפטו ותקשרו עם הקהל ללא הפסק ולא הסתירו את התפעלותם מכך ש"רובכם עוד לא נולדתם כשהשיר הזה נכתב", כפי שהיטיב להגדיר קולין בלנסטון שוב ושוב.

מה שהפריע לי יותר מכל, זו העובדה שהייתה זו הופעה חסרת ניואנסים: כולה התנהלה במין נמרצות עולצת על טייס אוטומטי. אחד מסימני ההיכר של הזומביז המקוריים, היה עגמומיות. הם לא פחדו להישמע נוגים ולהיות קודרים, כשהטקסט או הלחן ביקשו את זה. אז נכון שלהופעות חיות יש את חיוניות משלהן, אבל צרמה לי העובדה שהזומביז התעלמו מהמשמעויות ומהאווירה, של המוזיקה שלהם עצמם.

הגלגול הנוכחי של הזומביז זוכה לעדנה ולביקוש- והם מופיעים כיום בכל העולם, חמישים שנה אחרי שנוסדו. גם הקהל ברדינג, למרות גילו הצעיר של רובו- עודד אותם, ידע את המילים ושר את השירים. לא היה ספק שהוא בא ליהנות- ושחמשת הבריטים הקורקטיים על הבמה, חפים ממניירות ונעדרים שרידי כריזמה כלשהי, השתדלו מאוד לספק את הסחורה. ההופעה הסתיימה עם Hold your head up ו- God gave rock n roll to you של "ארג'נט", כשביניהם She's not there המעולה - "מיני שיא" שהיה צריך לסיים את ההופעה הזו. אלא שאז הם התעקשו לסיים עם עוד קאבר, רק כי היה השיר הראשון שהקליטו אי פעם: לא פחות מאשר Summertime, שהפך לאנטי – קליימקס מיותר.

ואולי יש דברים שצריכים להישאר צעירים לנצח.


אין תגובות: