יום שני, 2 בינואר 2012

אחרי השקט שלפני

איזה רוקר ישראלי אתם מכירים, ששמו הפרטי הוא: אסף? לא, לא אסף אבידן. גם לא אמדורסקי. מישהו אחר. אני מתכוון לארליך. אסף ארליך.

מכירים את המשפט הנדוש: "אלבום הרוק העברי הכי טוב שאתם לא מכירים"? אסף ארליך כבר הוציא יותר מאחד כזה.

ארליך הוא לא בנאדם שמתמסר בקלות ליחסי ציבור וקידום מכירות. זה מה שדפק את "טוקשואו", הדיסק הראשון שלו שהפיק חמי רודנר בתחילת המילניום, בו ארליך שר על מי ש"נדבק באכזבה" כמו ממחלה. וזה גם מה שהפך את "חדשות מהמגירה" המצוין, שהפיק עידו אגמון ב-2007 - לסוד שמור, שמעט מדי יודעי דבר, נחשפו בו לטקסטים כמו: "זה מרגיש כמו תמיד/ זה רחוק כמו פעם ראשונה/ אני הולך ממך כי טוב לי/ כמעט יותר מדי".

כן. הבחור לא צוהל בנקל.

נאמן לקצב של אלבום כל כמה שנים, אסף ארליך פותח עוד מגירה- ומוציא עכשיו את "שקט עכשיו". עידו אגמון שוב הפיק (ומנגן בגיטרה, יחד עם אורן לאור על הבס ואורן רביב בתופים). במידה מסוימת, שמו של האלבום משקף גם את השינוי הקטן שמבטאים השירים הכלולים בו: דומה שארליך נרגע קצת. אבל רק טיפה. מזכיר במשהו את התהליך שעבר פורטיס באחרון שלו, "החבר ואני". אולי זה הגיל, אולי סוג של התפכחות והאטת קצב- ארליך נשמע הפעם טיפונת מפויס עם החיים. (נו טוב, זה לא מפריע לו לשיר: "תהרגי אותי, לא בא הביתה"). אבל את תתנו להתמתנות- המינורית- להטעות אתכם. זה עדיין רוק שורט, עם דיסטורשן שמגיע גם מהטקסטים.

הקול של ארליך- חרוך, מחוספס ושטוח משהו, מתכתב קצת עם זה של ברי סחרוף, עם

אינטונציה המזכירה לפעמים את זו של אריק איינשטיין: משהו בהגייה העצלה של המילים. אבל כאן נגמרות ההשוואות. פה לא תמצאו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אלא את אלה של זו האופסימיסטית – על הדברים המטרידים תל אביבי נשוי על סף ארבעים, שאולי מתגעגע לפסטורליות של נהרייה: זוגיות, בדידות, יחסים, פגיעות וחומת מגן. לא המבצע הצבאי. זו הפרטית שלו. כן, יהיו מי שיגידו שאלה קלישאות, אבל מה הם החיים שלנו, אם לא קלישאה אחת גדולה? החוכמה היא להפוך את הזבל הקיומי לפואטיקה ולעטוף אותה בלחנים חזקים ומחשמלים- ואת זה הוא עושה כאן, שוב. זה מתחיל עם ריף שלוכד את האוזן ב"על בודדת", עובר לשיר הנושא, בלדה עטופה בנייר זכוכית – וממשיך ב"תעלה כבר/תפסיק לדבר עם עצמך/תאפס את כל ההבדלים ביני לביני". ארליך מקפיד לשפוך עלינו לסירוגין מים חמים וקרים, לאורך עשרה שירים כתובים היטב, מוגשים בכנות ומבוצעים לעילא; המילים והלחנים כרוכים יחד, השירה והנגינה משלימות האחת את השנייה. עד שזה מסתיים, לאחר כ-50 דקות מזוקקות, עם קאבר ל "רעש לבן", של סחרוף, שהורדת ההילוך שמבצע בו ארליך, מיטיבה אתו לגמרי.

"שקט עכשיו" מזמן חוויה של רוק אמיתי, בועט, נושך, כן, ישיר, חשוף ורגיש. מגיע לארליך שיותר אנשים יכירו את מה שיש לו להגיד, וליותר אנשים מגיע להיחשף למוזיקה שלו. אם לעשות פרפראזה על המילים של "סוס משוגע"- אני מוכן להתמכר, לא להפסיק לרגע אחד. אז אחרי שאני מתיידד עם השירים שבאלבום, אני הולך לשמוע אותם "לייב" במופע טרום בכורה באוזןבר במוצאי חג סוכות. בצד השני של גוש דן, בדיוק עכשיו מתמלאת חוות רונית באוהדי ברי סחרוף ובלקן ביט בוקס, בהופעה שללא ספק תהיה מצוינת. אבל אני, יחד עם עוד כמה עשרות אנשים, מעדיף את הרוק שלי יותר אינטימי, וורוצה לראות את הלבן בעיניים של חברי הלהקה, ממרחק נגיעה. ארליך נוסע דרך שירי האלבום החדש ומוסיף גם –מעט מדי לטעמי-שירים מהעבר. אבל אין מה לעשות, יש עוד הופעה (נערות ריינס) אחריו. צלילי הדיסטורשן, הבס המפמפם וחבטות התופים נותנים קרשנדו אחרון- ואז נמוגים. שקט עכשיו.

אסף ארליך: "שקט עכשיו"

http://assaferlich.bandcamp.com/album/sheket-achshav

http://www.myspace.com/assaferlich

אין תגובות: