איש החשמל
Jimi HendrixElectric Ladyland
הכוכב של ג'ימי הנדריקס זרח רק ארבע שנים. פסיק זמן בהיסטוריה של מוזיקת הרוק, אבל האימפקט שהטביע עליה, לא רק שלא פוסק מלהשפיע, הוא מתחזק מאז בהתמדה. בתוך שנתיים מתחילת הקריירה הקצרה שלו, הנדריקס עבר ממצב של נגן אלמוני המופיע במועדונים קטנים בשביל אוכל, למעמד של מוזיקאי מוערך ולנגן גיטרה ענק ומשפיע. אבל בשנת 1968, הנדריקס התחיל להרגיש את הלחץ. היה חומר חזק באותם ימים, ומנהלי ה"טור" שלו כנראה לא התנזרו ממנו כשתכננו את סיבובי ההופעות שלו. הנדריקס התשוש מצא את עצמו מופיע יום אחד בחוף המזרחי, למחרת בחוף המערבי, ובלילה הבא - שוב בחוף המזרחי, או בקנדה. כך במשך חודשים רצופים. במקביל נמאסו עליו הבקשות לנגן עם הגיטרה מאחורי הראש או לפרוט עליה עם השיניים. בנוסף, אחרי שני האלבומים הראשונים, (Axis-bold as love ו- ?Are you experienced) ציפו ממנו לחומר מוזיקלי חדש. ואם זה לא מספיק, ידידו הקרוב ומנהלו האישי, צ'אס צ'נדלר, (האיש אשר שלף אותו מאלמוניות המועדונים בניו- יורק והביא אותו ללונדון), התפטר מתפקידו כמחאה על תופעת ה"פמליה" שהקיפה את הנדריקס, עדר של פרזיטים בעלי תיאבון בלתי נדלה לכימיקלים, על חשבונו של ג'ימי. הנדריקס נכנס אם כן לאולפן בתנאי פתיחה גרועים, אבל למרבה המזל הוא היה אז בשיא יצירתי. Electric Ladyland הוא בעת ובעונה אחת תקליט סול, קוסמי, בלוזי, פסיכדלי, פאנקי, ג'אזי וכמובן גם מאוד רוקיסטי. מצד אחד יש בו פופ בצבעי טכניקולור כמו Long Hot Summer Night, Come On או Crosstown Traffic ומצד שני קטע מעופף לגמרי: ,1983...A Merman I Should Turn To Be כמעט ארבע עשרה דקות של לופים וטייפים המנוגנים לאחור, ביצירה שהיא הרבה יותר מסתם שיר: זה שילוב של עמדה חברתית מחודדת, חלומות אופטימיים, פנטזיה אידיאליסטית - וניסוי מוזיקלי שמפוצץ את המוח. הנדריקס מספר כאן סיפור על אהבה וחיים ומתגלה ככותב רומנטי אך שקול האורג מילים וצלילים לתמונה חיה וצבעונית. מאזין שיתמסר לקטע הזה, ימצא את עצמו במימד אחר.עוד בתקליט: Voodoo Chile בגרסת רוק עם חגיגה של גיטרת "וואה וואה" ב- Slight Return וגם ביצוע נוסף בג'ם סשן בן חמש עשרה דקות עם דייב מייסון וסטיבי ווינווד מ"טראפיק", אל קופר ואחרים. הנדריקס מבריק באלתור שלו על רקע הגרוב המשוחרר של הסשן, שילוב של בלוזמן וצועני קוסמי. יש בתקליט גם את Burning Of The Midnight Lamp שהיה בכלל "בי סייד" ישן, וכמובן את האינטרפטציה ל- All Along The Watchtower של דילן. הנדריקס כאילו המציא את השיר מחדש, שיפר אותו והפך אותו לשלו. הלהט בו הוא שר ומנגן, הפכו את הביצוע שלו לאחד הקאברים הידועים והטובים ביותר אי פעם. הוא מזוהה אתו יותר מאשר עם מחברו המקורי. ההקלטות של "אלקטריק ליידילנד" היו חגיגה של סמים וחופש, מה שלא הפריע להנדריקס – ואולי גרם לו – להקליט שלושים וגם ארבעים טייקים לחלק מהשירים. הוא היה חסר בטחון לגבי קטעי השירה שלו, הקליט אותם מאחורי מסך, ובנוסף לצ'אד צ'נדלר, גם הבסיסט הקבוע שלו, נואל רדינג עזב באמצע ההקלטות. כשהנדריקס קיבל את המאסטר הראשון, הוא נשא בטעות את השם Electric Landlady וברגע האחרון לפני ההדפסה הוא תוקן. ובמקביל, חברת התקליטים "פולידור" הוציאה את המהדורה האנגלית עם צילום של חבורת מעריצות ערומות, (הן קיבלו חמש פאונד כל אחת, אבל בעיקר הסכימו להצטלם כי אמרו להן שהנדריקס בעצמו יהיה בצילומים, מה שכמובן לא היה נכון) בניגוד לדעתו: הוא בכלל רצה שעל העטיפה יהיה אחד מצילומי השחור-לבן שלינדה איסטמן (אח"כ מקרטני) צילמה באולפן. אבל למרות כל התלאות, התקליט הכפול זכה עם צאתו להצלחה אומנותית ומסחרית גדולה. עד היום הוא מככב ברשימות "האלבומים הגדולים, של מבקרי ועיתוני המוזיקה המובילים. ארבעים שנה אחרי, עדיין לגמרי מובן מדוע. האלבום לא רק שהקדים את זמנו ב- 1968, הוא עדיין עושה את זה כיום. יותר מכל דבר אחר, הוא ממחיש את העובדה שהנדריקס לא היה סתם עוד נגן גיטרה מוכשר. הגיטרה הייתה החצנה, ההמשך הרוחני שלו. ולכן הוא נשמע כל כך שונה ומיוחד. התקליט הכפול שיצר באותו סשן בניו- יורק הוא אחד מאותם רגעים מכוננים ברוק, שמרמז לאן הנדריקס יכול היה להתפתח מוזיקלית – אם לא היה מת לפתע שנתיים לאחר צאת התקליט, מה שנותן לכמה שורות שהוא אומר בשירVoodoo Chile, משמעות מצמררת:
“If I don't meet you no more in this world, then I'll meet you in the next one, and don't be late, don't be late"
בזמן שהוא ממשיך במסע הקוסמי שלו אי שם, תקליט האולפן האחרון שהשאיר לנו, ממשיך להדגים כמה מיוחד ושונה היה המטאור הזה שנקרא ג'יימס מרשל הנדריקס.
תגובות