יום שלישי, 4 בנובמבר 2008

The Queen is dead

Cosmos Rocks - Queen & Paul Rodgers
זו הפעם הראשונה שזה קורה לי. אני כותב ביקורת על דיסק ואני קרוע לשניים. מצד אחד, מדובר באחד הזמרים האהובים עלי ביותר. מצד שני: מדובר בחרא של דיסק. יכולתי להתעלם ממנו ופשוט לא לכתוב עליו, אבל צריך קצת אינטגריטי, לא? במיוחד כשזה בדיוק מה שחסר למוזיקה שבדיסק הזה. אז החלטתי להרחיב קצת את היריעה ולכתוב על דברים אחרים, טובים יותר, שהזמר המוביל את הדיסק, עשה עד היום - וככה אולי חלקו של הדיסק החדש במאזן הכללי יהיה פחות דומיננטי.הדיסק המדובר הוא החדש של שרידי "קווין" יחד עם אחד הקולות המיוחדים של הרוק: פול רוג'רס. כותב, מלחין וזמר ענק שמאחוריו יותר ממאה עשרים וחמישה מיליון (!) תקליטים ודיסקים של הרכבים שונים אותם הוביל ביותר מארבעה עשורים. יחד הם נקראים Queen and Paul Rodgers ואני אגיע לדיסק החדש שלהם עוד מעט. בינתיים אני מוציא אותו מה- סי.די ושם משהו אחר: את אחד הדיסקים המוקדמים של להקת Free, שם הייתה ההיכרות שלי עם פול רוג'רס. בזמנים ההם לא היה MTV (וגם אם היה, גולדה לא הייתה מרשה לצפות) והאינטרנט עתיד היה להיוולד כשלושים שנה מאוחר יותר. מי שרצה להיות מעודכן, הקשיב ל- BBC world service בו השמיעו את הלהקות הטובות של אותה תקופה. בשנת 1968 פול רוג'רס היה צעיר בריטיבן 18 וחצי ואני הייתי חייל בסדיר. כשקמתי כל בוקר בחמש, הקשבתי לו בגלים הארוכים מלונדון. בדיוק אז "לד זפלין" נולדו ואריק קלפטון, סטיבי ווינווד, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ' הקימו את blind faith. אבל הצליל של Free היה משהו אחר: בלי הקסאח של זפלין או הילת ה"סופרגרופ" של קלפטון ושות'. הם ניגנו בלוז/רוק בסיסי הכי טוב ונקי שאפשר. השיר שפרסם אותם היה All Right Now, אבל לטעמי היו להם אחרים הרבה הרבה יותר טובים. הגיטריסט שלהם נקרא פול קוסוף, והיו לו ההשפעות הנכונות (מאדי ווטרס, צ'מפיון ג'ק דופרי, ג'והן מייאל ואריק קלפטון) וכישרון בהתאם, אנדי פרייזר היה משורר על הבס, סיימון קירק תופף במרץ – ומעל לכל היה את הקול של פול רוג'רס. אבל אחרי שש שנים ושבעה תקליטים, פול קוסוף, ילד טוב לונדון, כבר לא ממש תיפקד. הוא פיתח התמכרות לסמים, (ומת מהתקף לב שלוש שנים מאוחר יותר), אז השאר קיבלו את ההחלטה הנכונה והתפרקו. כי מה שהיה להם, היה הסך של ארבעתם יחד, ולא היה טעם לחפש מחליף ל- Koss. תוך כמה חודשים רוג'רס קרא לסיימון קירק, הוסיף בסיסט וגיטריסט יוצאי King Crimson ו- Mott the hoople והקים הרכב אחר: Bad Company לא ניסו להיות Free מספר שתיים: הסגנון שלהם עדיין היה בלוז/רוק, אך הצליל היה שונה והכיוון היה אמריקה. אבל כל דבר טוב נגמר פעם, וכשרוג'רס הרגיש שגם ההרכב הזה מיצה את עצמו, הוא פירק אותו בתחילת שנות השמונים. אחר כך הייתה לו תקופה של קריירת סולו בה הוציא כמה תקליטים, הרבה להופיע וגם נתן ביצוע מרגש לשירו הידוע של אוטיס רדינג, Sitting on the dock of the bay. המהלך הבא שלו, באמצע שנות השמונים, נראה על הנייר כמו זיווג משמיים: הגיטרה של ג'ימי פייג' והקול של פול רוג'רס, מה עוד אפשר לבקש? האמת, רק כמה שירים טובים. אבל הצמד המנוסה הבטיח הרבה ולא ממש קיים: The Firm, למרות השם, לא היו פירמה ולא היו בפורמה: שני התקליטים שלהם היו, אין דרך אחרת לומר את זה, משעממים. אחרי "הפירמה" רוג'רס פנה לחלוק כבוד להשפעות שלו: בשנת 1993 הוא הוציא ep שנקרא The Hendrix set שבו עשה (יחד עם הגיטריסט ניל שון) קאברים לא רעים לחמישה שירים של הנדריקס, ואחריו הוציא תקליט כפול שתוכנו נשמע טוב כמו שמו: Muddy waters blues. על מידת הריספקט ממנו נהנה, מעידה רשימת הגיטריסטים שגייס לפרויקט: באדי גאי, רוג'ר ווטרס, סלאש, ג'ף בק, גארי מור, סטיב מילר, בריאן מיי ואחרים. באותה שנה שוקי וייס הביא אותו לפסטיבל הבלוז בחיפה. בתחילת המילניום רוג'רס הקים הרכב שנקרא The Law שאפילו מעריציו השרופים ביותר בקושי מכירים. הרעיון היה לשיר שירים שאחרים יכתבו בשבילו – וגם ינגנו בתקליט. אבל למרות שרוג'ר ווטרס, כריס ריאה ובריאן אדמס היו באולפן, התקליט לא התרומם. בלי שירים טובים, הקול שלו לא הספיק. ואז, ב-2005, פול רוג'רס לפתע הצטרף לסיבוב הופעות של בריאן מיי ורוג'ר טיילור, שרידי "קווין", (ג'ון דיקון הבסיסט עשה בשכל ופרש), שלא הופיעו מאז שפרדי מרקיורי נפטר לפני ארבע עשרה שנים.יש דברים שאסור לנסות ולשחזר אותם. פרדי מרקיורי, עם האקסטרווגנטיות הקאמפית הבי- סקסואלית שלו, העניק לשם "קווין" משמעות מיוחדת. העיבודים הקיטשיים והפסבדו קלאסיים של השירים נסמכו על קול ה- פאלצט שלו, שהגיע לגבהים של שירת אופרה, (כמו שממחיש התקליט שלו, "ברצלונה"). ורוב השירים של "קווין" התבססו על האוקטבות הגבוהות שפרדי מרקיורי הרגיש בהן בבית. לפול רוג'רס אין את המנעד הזה. שלא תבינו אותי לא נכון: לרוג'רס יש קול ענק, אבל הוא באריטון חם ועמוק. אין לו את הרג’יסטרי הגבוה של מרקיורי, שבלעדיו, "קווין", במרכאות כפולות ומכופלות, היא משהו אחר. בכלל, יש להקות שהצליל שלהן מזוהה עם הזמר, שאם הוא הולך, יותר טוב לסגור את הבאסטה. מישהו יכול לתאר לעצמו את "הדלתות" עם מישהו במקום ג'ים מוריסון?, אתFree בלי פול רוג'רס, או את "לד זפלין" בלי רוברט פלאנט? (למרבה הצער, ג'ימי פייג' חושב שכן). אז בסיבוב ההוא לפני שלוש שנים, פול רוג'רס שר את שירי "קווין" בגרסא שלו, וממילא רוב השירים בהופעות היו של Bad Company ו-Free כי זה מה שהקהל ציפה לראות. היו גם דיסק ודי.וי.די בשם "הצ'מפיונס חוזרים" - פרדי מרקיורי ופול קוסוף בטח ישבו שם למעלה וחשבו שיש משהו קצת מורבידי בניסיון של רוג'רס ומיי לשחזר את ה'ליקים' והשירה שלהם. אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור מחזיקים את הזכויות לשם Queen ויש להם מותג ביד, אז הם לקחו ברצינות מוגזמת את שם השיר הישן של "קווין" והחליטו ש- the show must go on למרות הכל, והוציאו חומר חדש עם רוג'רס. הבעיה שלי עם הדיסק מתחילה כבר בשלב העטיפה: איזה מין שם זה Cosmos Rocks ? ולמה בנוסף, השיר הראשון נקרא The cosmos rocking ? בדיסק הזה אין זכר ל"קווין", אבל רוג'רס נשאר מלך, גם כשהוא שר רוק "כבד" וגם כשהוא מוריד הילוך בבלדות. אלא שהקול שלו מתבזבז על ארבעה עשר שירים מיותרים, (כולל אחד שרוג'ר טיילור המתופף מתעקש לשיר עם קול במשקל נוצה) שמעל כולם כתוב בתאורה צבעונית "אצטדיון" ואף אחד מהם לא ייזכר בעוד יומיים. יש בו סינגל בסגנון אייטיז C lebrity כמה קלישאות רוק משומשות וחופן בלדות (אחת מהן, some things that glitter, כמובן מוקדשת לפרדי מרקיורי). במקום להגשים את שמו של שיר מספר שתיים,time to shine, הוא מצליח להיות כמו שיר מספר ארבע: small, עליו הם חוזרים בשיר האחרון: small reprise. כמה סמלי. רק שיר אחד,voodoo הצליח להזיז לי. יותר מכל, מה שחסר בשירים, זה רעב. זהו דיסק של שלושה אנשים שבעים שאיבדו את הניצוץ ופשוט באו לדפוק כרטיס ולעשות קופה. אבל הוא נמכר היטב והטור האירופי כבר סולד אאוט. אני חייב לראות אותם לייב. שוקי שומע?

אין תגובות: