יום שישי, 6 בפברואר 2009

ע נ ק י ם.


Gentle Giant
מכל להקות הזרם שנקרא "פרוגרסיב" שפרחו בשנות השבעים, עם תקליטי ה"קונספט" והקטעים בני עשר דקות מינימום, הכי אני חולה על
Gentle Giant. כן, אני גם מאוד אוהב להאזין ל"יס", שומר חסד נעורים ל"ג'נסיס" על גלגוליה וגם ליאן אנדרסון ול"קינג קרימזון" יש לי פינה חמה בלב. אבל אין על GG.
הם התחילו בכלל כלהקת R&B באמצע שנות הששים בפורתסמות', אנגליה. האחים ריי, דרק ופיל שולמן (כן,כן, הם משלנו), יחד עם עוד גיטריסט ומתופף, ניגנו שירים של ווילסון פיקט והאולינג וולף במועדונים והחליפו כל יומיים את שם ההרכב שלהם. עד שהם חתמו בחברת תקליטים שביקשה מהם לבדוק את הכיוון הפסיכדלי. אז הם החליטו לקרוא לעצמם
Simon Dupree and The Big Sound, ושינו את הסגנון. היה להם להיט ענק בשם Kites ולמרות שהוא היה באווירה הנכונה, היו להם דברים אחרים בראש. לתקופה מסוימת הצטרף אליהם קלידן בשם רג'יונלד דווייט, והם אפילו הקליטו שיר שלו כ"בי- סייד", אבל כשהוא הציע להם שירים נוספים, הם סרבו בנימוס אנגלי. איזה מזל. אז הוא עזב ואימץ לעצמו את שם הבמה: אלטון ג'ון. אבל זה לא ממש הזיז להם, כי הם לקחו את המוזיקה שלהם, או שהיא לקחה אותם, למקום אחר לגמרי. ב- 1970 הם שוב החליפו שם, קראו לעצמם Gentle Giant, והשאר זה היסטוריה. במקום רג' דווייט הם צירפו את הקלידן קארי מיניר, אחד שלמד קומפוזיציה קלאסית, ואת הגיטריסט גארי גרין, שבא בכלל מהבלוז. יחד הם יצרו מוזיקה שלא קל להגדיר אותה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה, לא הבנתי מה נפל עלי. ראיתי אותם בהופעה ונכבשתי מהכשרונות הענקיים שלהם. בקטע האחרון הם כולם כולם ניגנו בתופים. קתרזיס. השירים שלהם היו מיני - יצירות ששילבו רוק, ג'אז, מוזיקה מודרנית וקלאסית, מדריגלים וא-קפלה, שנויי מקצב, הרמוניות, פוליפונים ודיסוננסים. הם אמרו פעם שהם רוצים "למתוח את גבולות המוזיקה הפופולרית, אפילו אם זה יהפוך אותנו לבלתי פופולריים". אבל המוזיקה שלהם לא הייתה איזה פרויקט ניסיוני קר ואולטרא מודרני חסר נשמה. בשירים שלהם היו הרבה חום והומור. ומלודיה. הרבה מלודיה. הם ידעו דבר אחד או שניים על הלחנה והטקסטים שלהם הושפעו מפילוסופיה. שלושה מהם שרו וכל השישה (שהפכו לחמישה כשהאח פיל עזב) היו מוזיקאים מוכשרים,multi instrumentalist שניגנו בכינורות, צ'לו, ויולה, בס, גיטרה, כלי הקשה, קסילופון, קלרינט וחצוצרות. בתקליט אחד הם החליפו לא פחות מארבעים וששה כלים שונים. חמשת התקליטים הראשונים שלהם היו פגזים אחד אחד, אבל אחר כך החלה ההתדרדרות. הם נעשו מסחריים יותר וכדי להצליח באמריקה הם נהיו "פופיים", רחמנא לצלן. טוב, הם לא היו ממש "אבבא", ובהופעות הם עדיין נתנו בראש עם החומרים הישנים שלהם, אבל הקסם הלך. הם היו מספיק כנים וישרים עם עצמם כדי להגיע למסקנה שהם כבר לא מחדשים, ושבעצם הם דורכים במקום ואפילו חוזרים לאחור. מה שנקרא, מיצינו. אז עשר שנים אחרי שהם התחילו,GG סיימו את הקריירה ב – 1980. מאז הפופולריות שלהם לא רק שלא דעכה, אלא שדורות חדשים של אוהבי "פרוגרוק" מגלים אותם שוב ושוב. צפו בסרטון האנימציה המקסים שיצר ליאור ויקס, למשל. למרות הלחץ של האוהדים הוותיקים והחדשים, על איחוד אין מה לדבר. גם לא על הופעה חד פעמית. חלק מ- GG כבר לא עוסקים במוזיקה, חלקם כן, אבל בצד הניהולי של הביזנס או בהפקה של הרכבים אחרים. אז מה שנשאר, זה לחזור למהדורות המיוחדות של הדיסקים שלהם או לשני ה-די.וי.די שיצאו עם ההופעות משנות השבעים, ולהיזכר כמה טוב היה פעם.

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ראית אותם בהופעה?
ראית אותם בהופעה?!
ראית אותם בהופעה?!?!
מניאק!

רסיבר אמר/ה...

ראיתי גם ראיתי.
מה לעשות.
זוכר במעורפל.
שומעים אותי צורח בדיסק playing the fool.
זה אני בשורה השלישית משמאל, עם השיער שהיה לי.

אורי ברייטמן אמר/ה...

אז כדאי להזכיר באמת שחלק מחברי הלהקה יגיעו הנה להופיע ב-2 בנובמבר, במועדון רדינג. זה אירוע של פעם בחיים, כי הלהקה מעולם לא הופיעה כאן בעצמה, וגם לא תופיע בהרכב מלא יותר.

רסיבר אמר/ה...

כן אורי, צודק. אבל הרשימה נכתבה במקור ב-2009...