יום שבת, 18 באפריל 2009

WALLANDER

הגילויים היותר מתגמלים, באים במפתיע ומתרחשים כשאתה לא מצפה להם. לא פעם אני מגלה סדרה טלוויזיונית מקורית באמצעות השירים המשולבים בה, כמו במקרה של "חיים על המאדים", או להיפך, מתוודע למוזיקה מעניינת דרך סדרת דרמה, כמו שקרה לי במקרה של "הסמויה", וכמו בימים האחרונים, עם WALLANDER. את סדרת ספרי המתח של הסופר השבדי הנינג מנקל (עשרים וחמישה מיליון עותקים, שלושים מדינות), אני מכיר מקודם. הוא מגרד את הקרח המצפה את הנוף הצפוני וחושף מתחתיו עולם שלם של יצרים ובלהות. בספרים שלו, הנופים השלווים טעונים בשקט מאיים. אז כשנתקלתי ב-די.וי.די של המיני סדרה שה-בי.בי.סי הפיקו לפי שלושה מספריו, ידעתי שמצפה לי חוויה מהנה, עד כמה שהמילה הזו מתאימה לסדרת רציחות גרפיות בעיירה בדרום שבדיה, בשם YSTAD.כך שפחות או יותר ידעתי למה לצפות, ובמיוחד סקרן אותי לראות איך יתמודד קנת בראנה עם דמותו מוכת היגון של הבלש הסובל קורט וולנדר. אבל שום דבר לא הכין אותי לקול ולשירים של אחת, אמילי ברקר.כותרות הסדרה מתחילות, וקולה המיוסר של אמילי ברקר מופיע משום מקום, וכשהיא מתחילה לשיר על "פסי חשמלית על רקע שמי הצפון" שחתכו את לבה האדום לשניים, ועל אצבעותיה המדממות מדפיקות על דלת שלא הייתה צריכה להיות לפניה, אני מבין שהבחורה האוסטרלית וחבורת המוזיקאיות המלוות אותה, "הילת החימר האדום", הולכות לקרר ולחמם לי לסרוגין, את הלילות ההפכפכים של עונת המעבר, עם השיר הזה "נוסטלגיה", ועם הפולק-קאנטרי המיוחד שבדיסק "בגלל השלג". וקנת בראנה, מה שלומו? תודה, רע. רע מאוד. הוא מגלם בכשרון רב ובמשחק מרובה ניואנסים, את דמותו של "הבלש הפילוסוף" כמו שמכנה אותו אחת מהנשים בסדרה. קורט וולנדר הוא חוקר משטרתי המתקשה להתמודד עם הזוועות שעבודתו מזמנת לו ולוקח את העבודה הביתה, לא מסוגל לשכוח את המקרים הנוראים שהוא חוקר, ואת האנשים מאחורי הסטטיסטיקה. בתו שואלת אותו מיהם האנשים המבצעים זוועות כאלה. "אנשים כמוני וכמוך" הוא אומר לה. הרגלי האכילה והשתיה של וולנדר מתדרדרים ואתם גם בריאותו. גיל העמידה מתרגש עליו, יש לו עודף משקל, המתפתח למחלת הסכרת; גם החיים הפרטיים שלו בזבל, אשתו עזבה אותו, יש לו קושי ליצור קשר אמיתי עם בתו היחידה, ואביו מתדרדר לשיטיון ואלצהיימר. הרוע המבצבץ מתחת לאשליית החיים השקטים והתרבותיים בעיירה השבדית המטופחת, אינו נותן לו מנוח. אם היה יכול, כבר היה עוזב את המקצוע מזמן. הסופר הנינג מנקל, הנשוי לבתו של אינגמר ברגמן, אמר שהוא לא אוהב בלשים מסוגו של הרקול פוארו למשל: "הבלש שאתה פוגש בעמוד הראשון הוא אותו אדם שאתה פוגש בעמוד האחרון: הוא אינו מתפתח ואינך יודע עליו דבר, לא על משפחתו, לא על אהבותיו, כלום; כאילו אין לו חיים מעבר לפיצוח הספציפי של הפשע המתואר בספר". ומנקל אכן טוען את וולנדר ואת שאר הדמויות ומאפיין אותן עד שהן קורמות עור וגידים. אני לא יודע על מה להמליץ לכם קודם: אם אתם בעניין של ספרות מתח אינטיליגנטית, יש כבר שניים מספריו של מנקל שתורגמו לעברית. אם אתם אוהבים טלוויזיה טובה, תתבייתו על ה-די.וי.די של WALLANDER. אם אתם גם וגם, הרווחתם פעמיים. ואל תשכחו את אמילי:

Tram wires across northern skies/cut my red heart in two

my knuckles bled/down johnson street/on a door that shoud’nt be in front of me

אין תגובות: