רגשות מעורבים

אוה, סקרלט...
אם לא הייתי נשוי, ובצד הצפוני של גיל חמישים, הייתי לבטח מפתח אובססיה לסקרלט ג'והנסן. מחשבות על ילידות 84', אלה דברים השמורים לשני הבנים שלי. בגילי, הן יכולות להיחשב כפדופיליה. (במחשבה שנייה, מה יש, רק לוודי אלן מותר להיות אשמי זקן?). איזה יתרונות בולטים של סקרלט מושכים אותי? נו, כדי שלא אצטרך לסווג את הפוסט הזה כ"בעל תוכן פוגעני", מוטב שאדבר על סגנון השירה והקול שלה: גס ועדין כאחד, פריך, חם, סמיך, מבעבע, מהביל, זוחל, מתגנב, כובש ופותח נקבוביות יותר מסאונה רותחת. לפני שנה היא הוציאה אלבום שלם של קאברים לטום ווייטס (!) שגם אם לא היה מושלם, עדיין מגיע לה 10 בשביל ההעזה. אחר כך היא הקליטה ביצועים טורדי מנוחה לשיר של ג'ף באקלי וגם לקלאסיקה summertime. עוד מעט יוצא אלבום דואטים שלה, עם פיט יורן, שהוקלט עוד לפני ארבע שנים, בשם Break up. המנטרה השיווקית הולכת להיות סטייל סרג' גינסבורג ובריז'יט בארדו. לא פחות. מילא. האלבום מלא בשירי אהבה-פרידה מתקתקים. אבל דווקא הסדר ההפוך של הוצאת האלבומים (זה שהוקלט קודם יוצא אחרי זה שהוקלט אחריו) מאפשר להתרשם מההתפתחות של סקרלט. כזמרת.בעוד אלבום הדואטים שלה מסתמן כסתם ממתק, השירים המאוחרים יותר שלה, הם כמו שירי ערש נרקוטיים, סרפדים קטנים, חטיפי קוצים. בנוף הצחיח של שחקנים שהחליטו שמה שהעולם ממש צריך, זה אלבום שירים שלהם, השירה נעדרת הגאוותנות של סקרלט ג'והנסון מסקרנות ביותר. חבל רק שאחרי שהייתה על תקן דיווה של 4AD, היא נהיית פתאום סוכריה על מקל. בדרך כלל, שחקנים שפוצחים בשירה, הם לא יותר מקוריוז או גימיק חולף. קיאנו ריבס, פטריק סווייזי , to name but a few, הוציאו דיסקים שאפשר להסתדר בלעדיהם. אבל קווין קוסטנר הקליט אלבום קאנטרי-רוק שברגעים הטובים שלו מזכיר את טום פטי. גם ברוס וויליס וסטיבן סיגל, כן, סטיבן סיגל, האיש והקוקו, שרים בלוז, לא רע בכלל.
השטן לובש מטאל והולך לאופרה
הטעם המוזיקלי שלי אקלקטי לחלוטין. רגע אחד אני יכול לשמוע ווס מונטגומרי, אחריו ג'וני מיטשל, וכבר אני מוכן לאיזה קטע פולקטרוניקה שרק עכשיו יצא. ככה שאלבומים שמשלבים סגנונות שונים, הם הפייבוריטים שלי. התגלגל לידי אלבום של להקה שבדית, עם סגנון מיוחד, וסיפור לא פחות מעניין, (גם אם הוא נשמע כמו מעשיה יחצנית). בשנת 1505, ימי הביניים בשבילכם, הייתה בשבדיה תזמורת שניגנה מוזיקה שמימית שכבשה את כל מי שהאזין לה. כמובן שהכנסייה לא אהבה את זה, ומהר מאוד חברי התזמורת מצאו את עצמם מתנדנדים בקצה חבל, על תקן של עובדי שטן מסוכנים. אבל לא לפני שהם השאירו אחריהם מכתבים סודייים, שנשמרו לאורך הדורות על ידי בני משפחותיהם. עכשיו, קחו 500 שנה קדימה, לשנת 2005: שני מוזיקאים שבדיים צעירים יושבים בבאר בשטוקהולם, ואחרי הרבה קריאות "סקול!", מתברר להם שלכל אחד מהם יש בבית מכתב שהשתמר מימי הביניים, שמצווה עליהם להמשיך את המסורת המוזיקלית. מין "צופן מטאל" שכזה. כמובן שהם מאתרים את שאר צאצאי "תזמורת השטן" המקורית, והם מקימים להקה בשם Diablo Swing Orchestra. הטוויסט הוא, שהם מצרפים סולנית עם עבר אופראי לגמרי. מאז "ברצלונה" של פרדי מרקיורי ומונסראט קאבייה, לא שמעתי משהו גרנדיוזי כזה. בכל פעם אני מופתע מחדש לגלות איך מוזיקת מטאל, ז'אנר קסאחיסטי, ויש שיגידו, גם אינפנטילי משהו, מצליח להרגיע אותי, אפילו יותר מאמביינט וצ'יל אאוטט. להרכבים שעושים פרוג-מטאל יש בדרך כלל נטייה להסתבך וליפול לקלישאות. אבל DSO פשוט כותבים שירים טובים, מיני- אופרטות שכאלה, ולא לוקחים את עצמם ברצינות יתירה.השטן מעולם לא היה כל כך "קול": האלבום שלהם, The Butcher’s Ballroom, הוא תענוג שמימי. להאזין, לעצום את העיניים, ולהיזכר בסקרלט.
גיבורים אלמוניים. ללא מילים
פעם ידעתי בעל פה מילים של המון שירים. כשבתקליט היה חור הייתי יושב עם דף המילים וקורא תוך כדי האזנה. לדברים הייתה משמעות. היום, בקושי אפשר לראות מה כתוב בחוברות של הדיסקים, וממילא אני צורך מוזיקה אינטרנטית לרוב, בלי האריזה. פעם גם ידעתי את שמות חברי הלהקות ואת ההיסטוריה שלהם. היום, תשאלו אותי מי שר איפה, מה שם הסולן או הגיטריסט של הרכב כלשהו,- כזה שאת השירים שלו אני ממש אוהב- ותגלו שפרט למקרים בודדים, אין לי מושג ירוק. כמה כבר אפשר לזכור? מה אני, מלך הטריווייה?
קלקסיקו: הופעה ראשונה, או אחרונה?
יש לי שאלה למי שמתכוון ללכת להופעה של Calexico באוגוסט. העניין הוא שהוסיפו עוד הופעה. עכשיו, הופעה ראשונה בארץ זרה, יש לה ראשוניות מעניינת. אבל בהופעה השנייה, שהיא גם הופעת הפרידה, הלהקה כבר יותר משוחררת ונותנת יותר מעצמה. פרידה, אתם יודעים. או שלא: היא מקצרת את הסט, כי ההסעה לשדה התעופה כבר מחכה. אז לאיזו הופעה הולכים?