חדשות מהדיסקיה
תודו ש"הדיסקיה" נשמע פחות טוב מ"התקליטיה", (כמו שפלסטיק נשמע פחות טוב מויניל), אבל לפי כמות החומר החדש שיצא בזמן האחרון, אפשר לחשוב שבחו"ל התבלבלו בין כריסטמס לראש השנה היהודי. אבל אסור להתלונן. במקרה או שלא, רוב הדברים הטובים הם של אמנים והרכבים וותיקים, שהזמן רק עושה להם טוב. אז תפנו איזה שלוש מאות, ארבע מאות מגה בייט בנגן, או מספר זהה של שקלים, אם אתם מעדיפים לקנות את המהדורה המודפסת:
Alice in Chains
Black gives way to blue
אליס אין צ'יינז נחשבת לאחת מחלוצות הגראנג', אבל הרבה רואים בה את להקת ההבי מטאל הדפיניטיבית של תחילת שנות התשעים. היא הושפעה באופן שווה מהריפים הכבדים של עידן פוסט ואן היילן, כמו מהלחנים הקודרים של הפוסט פאנק. החבורה מסיאטל פיתחה צליל ניהיליסטי ועגמומי וטחנה רוק כבד לצד בלדות אקוסטיות מרובות רבדים. ב-95' הם התאיידו להם, עכשיו הם שבים עם סולן חדש, במקום זה שנפטר מהתמכרות להרואין,שקולו ולחניו המצמררים מתאימים לגיטרה המוכרת של ג'רי קנטרל כמו כפפה למפרט.
אליס אין צ'יינז נולדו מחדש.
Pearl Jam
Backspacer
ואם כבר גראנג', אז הנציגה הכי מצליחה ועקבית שלו, מוציאה את אלבום האולפן התשיעי שלה. בניגוד לאלבומיהם הקודמים, בהם חיברו את השירים בג'אמים ארוכים וספונטניים, הפעם, אדי וידר והחברים, כתבו והלחינו הכל מראש. הם יצרו את אסופת השירים המגובשת ביותר שלהם מזה שנים, שקורצת לפופ אלטרנטיבי, ומתכתבת עם מסורת ה-סינגר-סונגרייטר. פרל ג'אם תמיד היו אחלה. הפעם הם גם כיפיים במיוחד.
The Black Crowes
Before the frost+ Until the freeze
יחסית ללהקה שהתפרקה רשמית ב-2001, ה"בלק קרואוז" מאוד פורים. בשנים האחרונות הם הוציאו כמה אלבומי אולפן והופעה- ועכשיו הם עושים צעד, שרק הרכב בטוח בעצמו ומשופשף יכול לעשות, ומוציאים חומר חדש שהוקלט "לייב",בטייק אחד בלי בישולים, בפני קהל אוהדים קטן, ויוצא על שני אלבומים. מי שרוכש מי שרוכש את האחד, מקבל את השני במתנה.
צמד האלבומים החדש של ה"קרואוז" אולי לא מחדש ופורץ גבולות, אבל הוא בפירוש לא תוצר של להקה עייפה או שחוקה. להיפך: הם מנגנים עם כל החן והקלילות של חבורת נגנים שמבינים אחד את השני בלי מילים, ונהנים להפליג בסגנון המוכר שלהם, המערב "סטונס", "פייסז", ודרום ג'ורג'יה יחד עם דרום אגליה. למרות שמות האלבומים, אין שום "פרוסט" או "פריז" במוזיקה של הקרואוז, אלא הרבה חום ואהבה.
Prefab Sprout
Let’s change the world with music
עוד הרכב שלא היה בדיוק פעיל בשנים האחרונות, הם ה"פריפב ספראוט". האלבום האחרון שלהם יצא לפני שמונה שנים, ועכשיו, paddy mcalon, הסינגר-סונגרייטר המוכשר בטירוף, וחבריו מוציאים אלבום, שמונע על ידי, ומדבר על, אהבה למוזיקה.רוב השירים חדשים, וחלקם בכלל מפרוייקט שהלהקה התחילה לעבוד עליו עוד בשנות התשעים, אך הוקלטו רק השנה. זה מסביר את העובדה שהם מתחבבים מיד על האוזן. בכלל, מי יכול להתנגד לאסופת שירים חלומיים שעוסקים באהבה למוזיקה?
Kris Kristofferson
Closer to the bone
הגבר גבר של הקאנטרי מתפשט נפשית ומתחבר לצד הרגיש והפגיע שלו, באלבום חשוף עד העצם, ושר על על החיים, חברים, אכזבות, התפכחות, הזדקנות, והכרת תודה על כל מה שעבר עליו, למרות הכל. וגם טריביוט לג'וני קאש. זה כאילו שדילן קפץ לבקר. צמרמורת.
Willie Deville
R.I.P
הוא התפרסם בזכות הבלדה שכתב (עם מרק קנופלר) ושר בפסקול של "הנסיכה הקסומה", אבל ווילי דוויל היה הסולן של "מינק דוויל" וגם אמן סולו ששילב בין הופעה מטורזנת עם שפם סטייל אינדיגו מונטויה מהסרט, נעליים איטלקיות, רוקנרול שורשי, ניו אורלינס גרוב, סלסה לטינית- ומה לא.
במשך שנים הוא ניהל מלחמה בהרואין, פעם ניצח, פעם הפסיד, והשבוע הוא מת בגיל 59. הוא השאיר אחריו חמישה עשר אלבומים ומאות שירים מקוריים, אבל בחרתי להביא את הקאבר היוצא דופן שלו, שלא לומר הפירוש המיוחד שנתן, לשיר של הנדריקס, שבטח מנגן אתו עכשיו, ב"גיג" הגדול שבשמיים.
Mark Knopfler
Get Lucky
ואם כבר הזכרתי את קנופלר, אז גם לו יש דיסק חדש. בגילו, הוא כבר צריך לדעת שבעסקי מוזיקה, יש למזל תפקיד לא קטן. אבל המזל הכי גדול, לא שווה אם אין לך שיר טוב. וקנופלר, שפעם היו לו טונות מהשני, סומך היום יותר על הראשון. וזה לא עובד. התוצאה היא דיסק מיותר שלא משאיר חותם כלשהו. הרבה בלדות, קצת אקוסטי, קורטוב קלטי, מעט מיתרים, ועוד פחות מזה השראה. רק שיר אחד, א-לה ג'י.ג'יי קייל- cleaning my gun, הצליח להזיז לי. חבל. האיש הוא גיטריסט בחסד וכתב בעבר כמה מהשירים היותר יפים של נעורי. ועכשיו ההלחנה שלו עמומה והנגינה שלו מאופיינת באיפוק מוגזם. אח, איפה הדייר סטרייטס...
יש עוד, רק שלי כבר אין כח לכתוב, ולא בטוח שלכם יש כדי לקרוא, אז בקיצור:
My Way, החדש של יאן בראון: בסדר ברובו,
Yeah Ghost של Zero 7, מלא שירים טובים והפתעות ומוכיח שיש דבר כזה: אלקטרוניקה עם נשמה ושירים טובים.
סנדק הבלוז הבריטי, John Mayall, הוציא את Tough,סטייל SRV, וכששומעים אותו, אי אפשר להאמין שהוא בן 76.
Incident של Porcupine tree, כולו מחווה מעולה ל- Rush (@אורית כתבה עליו בהרחבה כאן) וגם Metanoia שלהם יצא מחדש, כולו אינסטרומנטלי, עם ג'אמים מרחפים וחלליים.
Beck הבלתי נלאה, יצא עם פרויקט חדש בשם .Record Club
MGMTיחד עם דבנדרה באנהארט,
ואחרים, מוקלט, במשך יום אחד בלבד, סוג של קאבר לאלבום קלאסי, בשלמותו.
האלבום הראשון ששוחזר במלואו הוא
והשני הוא של לאונרד כהן...
המשך יבוא.
תגובות
הסתיו בניו יורק הוא הכריסטמאס של המוזיקה האלטרנטיוית.
אז אמרתי, מישהו הקשיב ?