יום ראשון, 3 בינואר 2010


כולם בענייני סיכומים עכשיו: של השנה, של העשור, של מה שהיה ושל מה שיהיה. אני לא טוב בדירוגים ורשימות מלאי. חוצמזה, למה לדרג עשרות אלבומים של שנה אחת, אם אפשר להתרכז ב-40 שנה של יוצר אחד? אז כששמעתי שיקירי פול רוג'רס קיבל תואר דוקטור כבוד וש- Bad Company מתאחדים לטור ודיסק חדש באפריל, הבנתי שאני צריך לכתוב איזה סיכום על המפעל המאושר הזה שנקרא פול רוג'רס. דוקטור פול רוג'רס, פרופסור למוזיקה, שעושה לפעמים טעויות של טירון בניהול הקריירה שלו. אם זה מעניין אתכם, קחו אוויר, זה פוסט לא קצר.

פול רוג'רס. זה הקול.

הייתה שנה טובה למוזיקה. בכלל, סוף שנות השישים ותחילת השבעים היו נדיבות מאוד בכל מה 1969שנוגע ללהקות חדשות ואלבומים מעולים. אבל באופן מיוחד, 69 הייתה מיוחדת בהרבה מובנים. בבת אחת נחתו עלינו התקליטים הראשונים של "לד זפלין" ו- Blind Faith, נולדו הרכבים חדשים, כמו "קינג קרימזון" Black Sabbath, וה"דובי ברדרס". ג'וני קאש הוציא את אלבום ההופעה בסן קוונטין, הביטלס הפתיעו עם "אבי רואוד", "דיפ פרפל" לא התבטלו והוציאו בשרשרת את השני ואת השלישי שלהם וגם את הקונצרט ללהקה ותזמורת; "קרוסבי סטילס ונאש" הופיע, זאפא הוציא את "הוט רטס", בוב דילן את "נשוויל סקייליין", סנטנה את "סנטנה", הנדריקס את "אלקטריק ליידילנד" והדלתות את "סופט פרייד". גם סטנד אפ" של "ג'טרו טול", הראשון של האחים אולמן והרוק-אופרה "טומי" היו חלק מהבציר של 69. למה אני מציין את כל הרשימה הזו? כי היום, במבט לאחור, (מפרספקטיבה של 40 שנה, אם אתם מתעקשים לדעת), ברור שלא היה חסר אז למה להאזין. התקליטים היו האחד יותר טוב מהשני, ועל רקע השפע הזה מתחדדת העובדה שבאותה שנה התחיל הרומן שלי עם פול רוג'רס, או עם הקול שלו ליתר דיוק, אחד הקולות היותר מיוחדים של הרוק. היחידי שזכה לכינוי: The Voice.היום פול רוג'רס הוא כותב, מלחין וזמר ענק שמאחוריו יותר ממאה עשרים וחמישה מיליון (!) תקליטים ודיסקים של הרכבים שונים אותם הוביל ביותר מארבעה עשורים.אבל כשהתוודעתי אליו, הוא היה צעיר בריטי בן 18 וחצי ואני הייתי חייל בסדיר. כשקמתי כל בוקר בחושך כדי להשכים לעוד יום של ג'ובניק, הקשבתי לשידורי הגלים הארוכים מלונדון. הוגה ה- MTV עדיין לא נולד, והאינטרנט, בגרסתו המוכרת, עתיד היה להיוולד רק שלושים שנה מאוחר יותר. קבצים דיגיטליים? זה לא משהו מ"סטאר טרק"? בקיצור, כדי להיות מעודכן, התחברתי ל- BBC world service בו אפשר היה להאזין ללהקות החמות מופיעות באולפן.

The Free

מבין ההרכבים אליהם נחשפתי בעודי מתגלח טרוט עיניים לקראת מסדר הבוקר, תפש אותי הרכב אחד במיוחד, עם זמר בעל קול באריטון חם, כשמאחוריו שלושה נגנים מצוינים שניגנו בלוז-רוק מינימלי, עירום וחשוף. אלא שהקליטה בטרנזיסטור לא הייתה משהו, הגלים הארוכים לא היו ארוכים מספיק, הצליל עלה וירד ונעלם לסירוגין ואני לא הצלחתי לשמוע את שם הלהקה. אז כתבתי מכתב ל-בי.בי.סי, וביקשתי פרטים. אחרי כמה שבועות קיבלתי תשובה. (ראה צילום ). הבריטים, בנימוס אופייני, הודו לי על מכתבי ופירטו: "הלהקה ששמעת בתכנית הרית'ם אנד בלוז ביום שני, ה- 9 ביוני 1969 בשעה 04:30 שעון גריניץ', ב- וורלד סרביס, נקראת The Free". לארץ היו מגיעים באופן בלתי סדיר, גיליונות של ה"מלודי מייקר". מפה לשם אספתי אינפורמציה על הלהקה ועל המוזיקאים שהרכיבו אותה:פול רוג'רס התחיל להופיע בגיל 13. כשאני צפצפתי בבר-מצווה, הוא כבר הופיע במועדונים והמודל לחיקוי שלו היה רוד סטיוארט. אחרי שסיים בית ספר תיכון, הייתה לו להקה בשם The Road runners, שניסתה להצליח בעיר הגדולה. אבל בדרך ללונדון הגרוטאה שלהם התקלקלה. כולם התייאשו וחזרו למידלסבורו בטרמפים. חוץ מרוג'רס שהיה נחוש להצליח והמשיך לבדו ללונדון. זה היה באמצע שנות הששים ובלונדון הייתה תחייה של להקות בלוז קטנות ורוג'רס הצעיר שמילא את תפקיד היוצר, והזמר- גיטריסט, הקים להקה בשם Brown Sugar. באחת ההופעות שלהם במועדון ה Marquee , ראה אותו גיטריסט צעיר בשם פול קוסוף. הוא חשב שלרוג'רס יש קול יוצא דופן, אבל כנגן גיטרה הוא לא משהו. קוסוף ניגן הרבה, הרבה יותר טוב. והיו לו ההשפעות הנכונות (מאדי ווטרס, צ'מפיון ג'ק דופרי, ג'והן מייאל ואריק קלפטון) וכישרון בהתאם. השניים צירפו את אנדי פרייזר שהיה משורר על הבס, ואת המתופף סיימון קירק שהיה תחנת כח קטנה. הם חיממו את ה"רולינג סטונס" ו"ג'טרו טאל" והסנדק של הבלוז הבריטי, אלקסיס קורנר, ראה אותם מנגנים והציע להם את השם Free.מהמידע שאספתי, הבנתי ששמעתי שלושה שירים מתוך מה שהיה כבר התקליט השני שלהם. כחייל הייתי מנוע מלצאת לחו"ל, והפעלתי את אבא שלי ז"ל והוא הביא לי תקליט אחד שלהם מלונדון. את השני השגתי בחנות בשם "רון" בפסג' "הוד" בדיזנגוף, מול הקופות של הקולנוע, שהייתה אחת החנויותהבודדות שייבאו אז תקליטים מחו"ל. ה- Free לא היו הלהקה היחידה באותם ימים שניגנה בלוז- רוק אנגלי. אבל הם עשו את זה אחרת. הכי נקי שאפשר. בלי הקסאח של "לד זפלין" או הילת ה"סופרגרופ" של קלפטון וסטיבי ווינווד. כל אחד משבעת התקליטים שהם הוציאו במשך שש שנים, (במיוחד שני הראשונים), היה מבחינתי אושר צרוף. בשנת 1971, בתקליט השלישי שלהם Fire & water, נכלל שיר שבסטנדרטים שלהם נחשב מסחרי: Now All Right . הם שחררו אותו כסינגל והוא הצליח בצורה מטורפת. ההצלחה באה להם בזמן טוב: היו מאחוריהם שנתיים רצופות בהן חרשו את כל המועדונים בכל עיר באנגליה. הם היו משופשפים ונהנו לנגן יחד, כך שהתמודדו בקלות עם מסע הופעות של שנה וחצי במהלכו רכבו על הצלחת הסינגל והופיעו באירופה ובארה"ב בהצלחה לא מבוטלת. השיר היה במקום הראשון בעשרים מדינות בו זמנית והושמע למעלה ממיליון פעמים ברדיו. במשך השנה הבאה, הם היו גדולים כמו "לד זפלין". הרבה אנשים שמכירים היום את ה- Free, מכירים אותם בזכות השיר הזה. (הוא נמכר לפרסומת של חברת השמה לפני כמה שנים) וגם, לא מעט אנשים שמכירים טוב את השיר, לא ממש יודעים באיזו להקה מדובר. האמת היא שהשיר הזה לא מייצג את המוזיקה שהם עשו. לטעמי היו להם אחרים הרבה הרבה יותר טובים בתקליט הזה: שיר הנושא, ו- Mr. Big או Heavy load.באותה שנה ההצלחה לקחה אותם לפסטיבל האי ווייט, בו נחשפו בפני מאות אלפים והופיעו לצד ה"מי" ושני אייקונים שזו הייתה עבורם הופעה אחרונה בהחלט: ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס.אבל דווקא בשיא ההצלחה של התקליט, הסינגל, המכירות וההופעות, הסדקים החלו להיראות. וכשבשנת 1972, תקליט חדש ופושר שלהם בשם Highway לא הצליח לשחזר את הצלחת קודמו, הם לקחו חופש האחד מהשני – והתפרקו לכל מיני כיוונים. הגיטריסט פול קוסוף והמתופף סיימון קירק הקימו הרכב בשם Kossoff/Kirke/Tetsu/Rabbit; הבסיסט אנדי פרייזר הוביל להקה בשם Toby. ופול רוג'רס? הוא עשה את הטעות הראשונה במה שתסתבר כשרשרת החלטות תמוהות, והקים חלטורה בשם Peace עם המתופף מיק סטיוארט (Gillan) והבסיסט סטיוארט מקדונלד ((Killing floor). רוג'רס, שדחה הצעה להיות הסולן של "סגול כהה" וכבר היה בפסגה, מצא את עצמו מחמם את Mott the hoople. ההרכב Peace לא הוציא תקליט כלשהו ואחרי פחות משנה אמר "שלום": הכישלונות הפרטיים של כל אחד מחברי Free, דחפו שלושה מהם להתאחד (ללא פרייזר הבסיסט) בשנת 1973, למה שיהיה אלבום האולפן האחרון שלהם: Free at last. אבל בשלב הזה, פול קוסוף כבר היה מכור להרואין לא ממש תיפקד. אז טטסו וראביט מההרכב הצדדי שלו הצטרפו על בס וקלידים, ובנוסף ניגן בחצי מהשירים, הגיטריסט של Osibisa. דווקא התקליט הזה, שהיווה את שירת הברבור של הלהקה, יש כמה מהשירים היותר חזקים שלהם, כולל Wishing well, אותו הקדישו לפול קוסוף שהלך ונגמר. אבל אחרי התקליט הזה הם החליטו להתפרק באופן סופי. כי מה שהיה להם, היה הסך של ארבעתם יחד, ולא היה טעם לחפש מחליף לאנדי פרייזר או ל- Koss, שמת שלוש שנים מאוחר יותר.


Bad Company

היה ברור שזו רק שאלה של זמן, עד שפול רוג'רס יחזור. תוך כמה חודשים הוא קרא למתופף של ה- ,Free סיימון קירק, הוסיף בסיסט: בוז בארל (King Crimson)) וגיטריסט: מיק ראלפס (Mott the hoople) והקים הרכב חדש: Bad Company לא ניסו להיות Free מספר שתיים: הסגנון שלהם עדיין היה בלוז/רוק, אך הצליל היה שונה והכיוון היה אמריקה. הם נטו פחות לבלוז ויותר לרוק, עם כמה power ballads. שני התקליטים הראשונים שלהם היו מעולים, (Bad company, Straight shooter) אבל הבאים אחריהם היו נפילות. כאן, מבחינתי, התחילה להסתמן הבעיה העיקרית של פול רוג'רס בלנפק שירים ברמה שהקול המיוחד שלו היה צריך כדי להמשיך ולבלוט. ללנון ומקרטני היה זה את זה. לקלפטון היה את ג'ק ברוס ולג'ימי פייג' היה את רוברט פלאנט. בתקופה של ה- Free, לפול רוג'רס היה את אנדי פרייזר ואת פול קוסוף בשביל לכתוב שירים מצוינים יחד. בדברים שהוא עשה אחרי זה, בלי שותף טוב לכתיבה, החומרים החדשים לא היו באיכות שהלמה את הקול שלו.בתחילת שנות השמונים ה"באד קומפני" התפרקו ורוג'רס התחיל לטפח קריירת סולו, הוציא תקליטLoose) Cut) והרבה להופיע עם הקלסיקות של שתי הלהקות הקודמות שלו. אבל הוא היה צריך מסגרת בדמות להקה אמיתית כדי להגיע לאיכויות שהוא היה מסוגל להן.


The Firm

ואז נוצרה ההזדמנות: לא רק "באד קומפני" התפרקו. גם "לד זפלין" כבר לא היו. ג'ימי פייג' היה חבר טוב (השניים הופיעו במסע התרמה לחקר מחלת טרשת נפוצה יחד עם אריק קלפטון, ג'ף בק, סטיבי ווינווד וג'ו קוקר) והמהלך הבא של פול רוג'רס באמצע שנות השמונים, נראה על הנייר כמו זיווג משמיים: הגיטרה של ג'ימי פייג' והקול של פול רוג'רס, מה עוד אפשר לבקש? האמת, רק כמה שירים טובים. לא יותר. אבל השילוב של שתי חיות הרוקנ'רול הבטיח הרבה ולא ממש קיים: The Firm, למרות השם, לא היו פירמה ולא היו בפורמה: שני התקליטים שלהם היו, אין דרך אחרת לומר את זה, משעממים. היה שם הרבה ניסיון. אבל בלי הניצוץ וההשראה.


Law =Low

אחרי ה"פירם", רוג'רס חיפש את עצמו. הוא עדיין היה אחד הקולות המוערכים ברוק וב - 1988 במסיבה לציון 40 שנה ל"אטלנטיק רקורדס" הוא נתן ביצוע מצוין לשירו הידוע של אוטיס רדינג, Sitting on the dock of the bay. אבל אז הוא עשה עוד טעות בניהול הקריירה שלו. ב-1991 הוא הוציא תקליט שנקרא The Law שאפילו מעריציו השרופים ביותר בקושי מכירים. השד ידע של מי היה הרעיון להקים "הרכב על" עם המתופף קני ג'ונס ((Faces, Small faces, The Who. מי שמע על "סופרגרופ" של זמר ומתופף?... אם זו הייתה להקה של ממש, אולי היה לה סיכוי, אבל The Law היו ניסיון חלול וחצי אפוי ליצור יש מאין. הרעיון היה שרוג'רס ישיר שירים שיכתבו לו כמה מוזיקאים מוערכים – שגם ינגנו בתקליט. זה לא עבד. למרות שרוג'ר ווטרס, כריס ריאה ובריאן אדמס היו באולפן, התקליט לא התרומם. למרבה האירוניה, הסינגל המצליח Laying Down The Law נכתב על ידי רוג'רס עצמו ושיר נוסף, Miss You in a Heartbeat, היה כמה שנים מאוחר יותר להיט של "דף לפרד". אבל לשאר התקליט היה צליל חלקלק שכוון למצעדי ה- Adult Oriented Rock. הקול של רוג'רס הלך לאיבוד, התקליט לא היה קוהרנטי, וכל העסק היה פלופ אחד גדול. בקריירות של זמרים יש לפעמים איזה תקליט עלום מראשית או אמצע הקריירה שמתגלה פתאום, והוא מלא בפנינים. זה לא המקרה של The Law.


זמן ה- Tribute

אחרי הכישלון של The Law רוג'רס פנה לחלוק כבוד להשפעות שלו: בשנת 1993 הוא הוציא ep שנקרא The Hendrix set שבו עשה יחד עם הגיטריסט ניל שון ("ג'רני") קאברים לא רעים לחמישה שירים של הנדריקס. הבעיה עם המיני תקליט הזה הייתה שהוא היה סתם. אין לי ספק שרוג'רס אוהב את הנדריקס ורצה לעשות כבוד לו ולשירים שלו. אלא שניל שון הוא גיטריסט לא רע, אבל לא מרגש. (בכלל, יש לי בעיה עם גיטריסטים שמתעקשים לנגן הנדריקס. מה הטעם? אם כבר, אני מעדיף אינטרפטציות של הרכבי פסנתר וסקסופון, ג’אז ופירושים מעניינים אחרים להנדריקס, אבל זה נושא לרשימה אחרת). ניל שון ניגן בצורה יעילה ותו לא וגם רוג'רס לא נסק בפרויקט הזה, וה- ep לא השאיר אצלי חותם מיוחד. אחריו רוג'רס החליט לחזור לשורשים ולשיר סטנדרטים של בלוז שיעשו צדק עם הקול שלו. הוא הוציא תקליט כפול שתוכנו נשמע טוב כמו שמו: Muddy waters blues . על מידת הריספקט ממנו נהנה רוג'רס, מעידה רשימת הגיטריסטים שגייס לפרויקט: באדי גאי, רוג'ר ווטרס, סלאש, ג'ף בק, גארי מור, סטיב מילר, בריאן מיי ואחרים. רוג'רס היה מועמד ל"אמי" על התקליט הזה.


כאן, שם ובכל מקום

אחרי "מאדי ווטרס בלוז" רוג'רס המשיך להופיע ולהקליט. בקונצרט לציון 25 שנה לפסטיבל וודסטוק ב-1994, הוא הופיע עם הרכב שאסף במהירות: סלאש על הגיטרה, אנדי פרייזר מימי ה"פרי" על הבס וג'ייסון בונהאם בתופים. הוא ערך מסעות ממושכים ומוצלחים באירופה, ארה"ב, רוסיה, יפן ודרום אמריקה. שוקי וייס הביא אותו לארץ ולי הייתה חגיגה גדולה בפסטיבל הבלוז של חיפה. ב-1997 רוג'רס הוציא סולו בשם Now ושנתיים אחרי זה עוד תקליט בהופעה. אז גם אירגן איחוד של "באד קומפני" שהניב מסע הופעות רווחי וסינגל חדש שהגיע למקום השני ב"בילבורד". ב- 2000 הוציא עוד סולו בשם Electric. יבול לא קטן בשביל שלוש שנים. אבל רמת השירים לא הייתה אחידה. למעט כמה "יציאות" בודדות, ככותב, רוג'רס לא התעלה מעל שבלונות של ביטויי אהבה וגעגועים נוסחתיים, וכמלחין הוא נשאר עם שירים לא מרגשים הנשענים על כמה אקורדים בסיסיים.אבל מה שמעניין יותר, מבחינתי, אלה הדברים שפול רוג'רס עשה בין התקליטים האלה ומעט אחריהם. הוא היה אחד הקולות הנחשבים ברוק ומצא את עצמו מוזמן להתארח בפרויקטים מגוונים. לא מזמן קיבצתי את כל ההקלטות האלה לדיסק אחד. יש שם קטעים מתוך מופע משירי מאדי ווטרס, עם ג'ימי ווהן ואגדות הבלוז יוברט סאמלין וג'יימס קוטון; שיר מאלבום של ג'ולס הולנד; שני שירים של רוברט ג'והנסון עם ה"ספלינטר גרופ" של פיטר גרין; שיתוף פעולה עם ביל וויימן מה"סטונס" בפרויקט צד שלו: Willie & the poor boys; שירים מתוך In from the storm ו- Stone Free , שני פרויקטים של שירי הנדריקס – ועוד.מה אני אגיד לכם, זה יכול היה להיות אחד האלבומים היותר טובים שלו. עכשיו, כשאני כותב את זה, בא לי לפנות לרוג'רס ולהציע לו להוציא כזה אלבום על באמת. אני מוכן לטפל לו בקלירנס וב"רליסים" של חברות התקליטים השונות.ב-2002 "באד קומפני" יצאו לסיבוב קאמבק נוסף והוציאו אלבום דו.וי.די "לייב".מכאן, היו לרוג'רס כל מיני אפשרויות להמשיך. אם רק היה מצרף מוזיקאים ראויים והיה כותב חומר חדש וטוב, הוא היה יכול לנסוק מחדש. אבל הכיוון שבחר בו היה אחר:


New King for the old Queen

לפתע, ב- 2005, מכל הלהקות שבעולם, רוג'רס בחר להצטרף לסיבוב הופעות של שרידי "קווין", בריאן מיי ורוג'ר טיילור, (ג'ון דיקון הבסיסט עשה בשכל ופרש), שלא הופיעו מאז שפרדי מרקיורי נפטר ארבע עשרה שנים לפני כן. אני מאמין שיש דברים שאסור לנסות ולשחזר אותם. פרדי מרקיורי, עם האקסטרווגנטיות הקאמפית הבי- סקסואלית שלו, העניק לשם "קווין" משמעות מיוחדת. העיבודים הקיטשיים והפסבדו קלאסיים של השירים נסמכה על קול ה- פאלצט שלו, שהגיע לגבהים של שירת אופרה, (כמו שממחיש התקליט שלו, "ברצלונה"). ורוב השירים של "קווין" התבססו על האוקטבות הגבוהות שפרדי מרקיורי הרגיש בהן בבית. לפול רוג'רס אין את המנעד הזה. שלא תבינו אותי לא נכון: לרוג'רס יש קול ענק, אבל הוא באריטון חם ועמוק. אין לו את הרג’יסטרי הגבוה של מרקיורי, שבלעדיו, "קווין", במרכאות כפולות ומכופלות, היא משהו אחר. בכלל, יש להקות שהצליל שלהן מזוהה עם הזמר, שאם הוא הולך, יותר טוב לסגור את הבאסטה. מישהו יכול לתאר לעצמו את "הדלתות" עם מישהו במקום ג'ים מוריסון?, את Free בלי פול רוג'רס, או את "לד זפלין" בלי רוברט פלאנט? (למרבה הצער, ג'ימי פייג' חושב שכן). אז בסיבוב ההוא לפני ארבע שנים, פול רוג'רס שר את שירי "קווין" בגרסא שלו, וממילא רוב השירים בהופעות היו של Bad Company ו-Free כי זה מה שהקהל ציפה לראות. היו גם דיסק ודי.וי.די בשם "הצ'מפיונס חוזרים" - פרדי מרקיורי ופול קוסוף בטח ישבו שם למעלה וחשבו שיש משהו קצת מורבידי בניסיון של רוג'רס ומיי לשחזר את ה'ליקים' והשירה שלהם. אחרי זה רוג'רס המשיך להופיע סולו, הוציא תקליט/די.וי.די הופעה מגלזגו וניסה לשחזר את העבר. רוב הרפרטואר בהופעות נשען על שירי ה-Free ן- Bad Company, אבל המוזיקאים שאתו, מוכשרים ככל שיהיו, גרמו למוזיקה להשמע כמו להקת קאברים ותו לא.


Cosmos Sucks

בינתיים, בריאן מיי ורוג'ר טיילור כבעלי הזכויות לשם ולמותג Queen, לקחו ברצינות מוגזמת את שם השיר הישן שלהם: .The show must go on בשנה שעברה הם הקליטו דיסק חדש עם רוג'רס, תחת השם Queen & Paul Rogers. הבעיה שלי עם הדיסק התחילה כבר בשלב העטיפה: איזה מין שם זה Cosmos Rocks ? ולמה בנוסף, השיר הראשון נקרא The rocking cosmos ? בדיסק הזה אין זכר ל"קווין", אבל רוג'רס נשאר מלך, גם כשהוא שר רוק פסבדו "כבד" וגם כשהוא מוריד הילוך בבלדות. אלא שהקול שלו מתבזבז על ארבעה עשר שירים סתמיים ומיותרים, שמעל כולם כתוב בתאורה צבעונית "אצטדיון" ואף אחד מהם לא ייזכר בעוד יומיים. יש בו סינגל בסגנון אייטיז בשם lebrity ,C כמה קלישאות רוק משומשות וחופן בלדות (אחת מהן, some things that glitter, כמובן מוקדשת לפרדי מרקיורי). במקום להגשים את שמו של שיר מספר שתיים,time to shine, הוא מצליח להיות כמו שיר מספר ארבע, הנקרא: small. שיר שעליו הם חוזרים בשיר האחרון: small reprise. כמה סמלי. רק שיר אחד,voodoo הצליח להזיז לי. הדיסק הזה נשמע כמו משהו שנולד מתוך מכונת עשן; כולו פירוטכניקה חסרת נשמה שנשמעת בינוני גם ב- לייב. יותר מכל, מה שחסר בשירים, זה רעב. זהו דיסק של שלושה אנשים שבעים שאיבדו את הניצוץ ופשוט באו לדפוק כרטיס ולעשות קופה. אבל הוא נמכר היטב והטור העולמי היה כמובן סולד אאוט.


Not All Right Now

אחד הדברים הכיפיים בלהיות חובב מוזיקה, הוא לגדול יחד עם אמן שאתה מעריך אותו לאורך שנים, המתפתח מאלבום לאלבום וגדל עליך. פול רוג'רס לא מספק לי את החוויה הזו למרבה הצער. לפני שנתיים יצא (סוף סוף) ה- dvd המיוחל: Free forever. שלושת חברי הלהקה הנותרים, מספרים על הימים בהם פול קוסוף היה חי וניגן אתם. פול רוג'רס מביע שם געגועים כנים לKoss שהיה חבר אמיתי, וגם מספר איך שניהם הבינו זה את זה ללא מילים. אין לי ספק – אומר שם רוג'רס - שאם הוא היה חי היום, היינו מנגנים ויוצרים יחד. ואז המראיין, בחוסר טאקט משווע- אבל גם בכנות מפתיעה – ספק שואל, ספק אומר לרוג'רס שהיצירה שלו מלפני ארבעים שנה נחשבת לפסגת הקריירה שלו.רוג'רס לא לוקח את זה קשה מדי, ולזכותו ייאמר שהקטע נכנס ל-די.וי.די ולא נערך החוצה. הוא מחייך חיוך אירוני ואומר: "אני מקווה שפסגת היצירה שלי עוד נמצאת לפני". אלא שאם הוא באמת רוצה שזה יקרה, הוא צריך לעשות משהו בנידון. אין שום סיבה שהוא ימשיך לדשדש בעבר ולשיר את אותם השירים כבר ארבעים שנה, בעוד זמרים אחרים יוצרים דברים חדשים לצד הקלסיקות שלהם. אין שום סיבה שאמנים כמו ניל דיאמונד, ג'וני קאש, ג'ון מלנקאמפ ואחרים, יידעו להמציא את עצמם מחדש, אבל רוג'רס ימשיך להיות תקוע בעבר שלו, מפואר ככל שיהיה. זה רק עניין של בחירה נכונה: מישהו שיכתוב איתו, מישהו שינהל אותו נכון ויפיק אותו כמו שצריך מהבחינה המוזיקלית. מישהו צריך לשלוף אותו מהסיבוב הבא של "קווין" ולהגיד לו שהכתר על ראשו מתנדנד.

3 תגובות:

בני תבורי אמר/ה...

ראובן,
פוסט נפלא! קראתי עד הסוף ונהניתי מכל רגע. אתה היסטוריון של התקופה.

MEIR אמר/ה...

ראובן שלום רב,
אל הכתבה שלך על פול רוג'רס (האחד והיחיד) הגעתי הבוקר במקרה לאחר חיפוש בגוגל כשנזכרתי בהופעה שלו בחיפה (כמובן שהייתי שם)ורציתי להיזכר באיזה תאריך בדיוק הייתה ההופעה. את התאריך המדויק לא מצאתי אך עד כמה שאני זוכר זה היה בשנת 1996.
כמעריץ שרוף של פול רוג'רס וכאחד שעוקב אחריו מאז תחילת הקריירה שלו ועד היום שמחתי לקרוא את הכתבה שלך עליו ולדעת שיש בארץ עוד מעריצים שרופים שלו.
להערכתי יש לי את כל השירים שלו (כזמר ראשי בלבד) שהקליט ושיצאו לשוק בפורמט כלשהוא ומקווה שלא פיספסתי משהו. בכל מקרה הוא "במעקב"
יומיומי שלי.
ראובן, ברשותך כמה הערות ותיקונים לכתבה שלך.
1. מתוך 3 השירים ששמעת ברדיו של BBC
בשנת 1969 רק השיר FREE ME מופיע באלבומם השני שנקרא פשוט FREE.
השיר WALK IN MY SHADOW מופיע באלבומם הראשון שנקרא TONS OF SOBS.
3. השיר BORN UNDER A BAD SIGN לא מופיע בשום אלבום של FREE. ביצוע לשיר הנ"ל מופיע באלבום המחווה של פול רוג'רס למאדי ווטרס שנקרא: MUDDY WATER BLUES
4. האלבום HIGHWAY יצא בשנת 1970 ולא בשנת 1972.
5. האלבום האחרון של FREE נקרא HEARTBREAKER (שם אכן מופיע השיר WISHING WELL) שייצא בשנת 1973 ולא FREE AT LAST שייצא בשנת 1972.
6. THE LAW הקליטו אלבום שני בשנת 1992 שמעולם לא יצא לשוק באופן רשמי אך לשמחתי הרבה הצלחתי להשיג עותק של הדיסק עם כל 10 השירים.
7. כמו-כן אתה כותב שפול רוג'רס הוציא בשנת 1997 אלבום בשם NOW (שזה נכון) וששנתיים לאחר מכן (בשנת 1999) הוציא אלבום בהופעה. לי לא ידוע על אלבום כזה מלבד אלבום אולפן שייצא באותה השנה (1999)בשם ELECTRIC.
שלך בידידות
מאיר

סטנד אפ הופעות אמר/ה...

מעניין שלא ציינת את האלבום אומה-גומה של הפינק פלויד שבעיניי היה אחד המכוננים והמשמעותיים שנעשו אי פעם