יהיה רועש. יהיה שקט

Pיטר גבריאל: גרד לי ואגרד לך

לפיטר גבריאל יש, אחרי הפסקה ארוכה, אלבום חדש. כולו שירים של אחרים. אני בכוונה לא אומר "קאברים" כי כאלה יש הרי כמו זבל. מה שגבריאל עושה באלבום Scratch my back זה לוקח שנים עשר שירים של דייוויד בואי, טוקינג הדס, רדיוהד, ניל יאנג, Elbow, לו ריד, Bon Iver, מגנטיק פילדס, Arcade Fire, פול סימון, רנדי ניומן ורג'ינה ספקטור - ומפשיט אותם. אין גיטרה, אין תופים. יש תזמורת פילהרמונית קטנה ברקע, אבל מה שבפרונט זה הקול של גבריאל והטקסטים. הוא רצה שאנשים יגלו מחדש את המילים של השירים שהוא בחר, ואת המלודיות, בלי העיבודים. הוא מוציא את השלדים לאוורור ומגיש אותם בסגנון חשוף וישיר, תיאטרלי לפעמים, חד פעמי. והרעיון מאחורי "גרד לי בגב" הוא של "בורסת שירים", או מה שהוא קורא song exchange: השלב הבא הוא דיסק שבו כל אחד מהאמנים באלבום הנוכחי, יבצע גרסה משלו לשיר של גבריאל. ויש לו בקטלוג לא מעט כאלה שמשוועים לאינטרפרטציה קריאטיבית. מגרד לי כבר לשמוע את זה.

It might get loud

ככה נקרא הרוקומנטרי החדש שמפגיש שלושה דורות של גיטריסטים ולוקח אותם למסע בזמן לעבר הפרטי של כל אחד מהם, בדרך למפגש פסגה יחידי במינו: ג'ימי פייג' האולד סקול, The Edge מדור הביניים וג'ק ווייט חסר המנוחה. כל אחד מהם מייצג גם גישה אחרת למוזיקה בכלל ולגיטרה בפרט. פייג' לבן השיער עדיין מתרגש כמו ילד בכל פעם שהוא שומע את The Rumble. "הקצה" הוא איש של כפתורים וגאדג'טים, מכור לפדלים ואפקטים, וגק' ווייט, השיר האהוב עליו הוא בלוז מ-1930מתקליט שרוט, של Son House.

למרות שהסרט מלא דיבורים על ריפים וליקים, זה לא סרט למוזיקאים. להיפך. זה סרט חובה לכל מי שאוהב רוק וגיטרות. חוץ מהקטעים שהשלושה מנגנים יחד, במין ג'ם סשן של אייקונים, יש גם חומר ארכיוני נדיר כמו "לד זפלין" מנגנים בגינה בגילאי העשרה המוקדמים, או U2 לפני שהם נקראו ככה, מופיעים בתקופת בית הספר. פייג', הקצה וווייט שוזרים זיכרונות על תחילת הדרך ועל החרא שאכלו לפני שפרצו ביג טיים. בתקופה שבה לכל להקה זניחה יש "סטרטוקסטר" או שתיים וכל ילד יכול להיות "גיטר הירו" ברגע,It might get loud הוא מסמך מיוחד ומרגש למי שגיבורי הגיטרה האמיתיים עדיין עושים לו את זה. אפשר לשכור ב"אוזן".
והנה בונוס: פו פייטרז, עם ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס ...