ממשיך הלאה Gregg Alman

תצלום העטיפה יכול להטעות: דמותו הגבוהה של גרג אולמן, צנום, לבוש בשחור, ניצבת בנוף פסטורלי, בין שדרת עצים ירוקים. זה תצלום מתעתע. מהמרחק הזה, אולמן נראה כאילו רק אתמול ייסד עם אחיו דוויין, את אחת מלהקות הרוק הדרומי הדפיניטיביות. אני הופך את אריזת הדיסק, אבל על צידה האחורי יש קלוז אפ של זוג מגפיים הפוסעים על דרך כפרית בוצית. רק בחוברת המילים והקרדיטים שבפנים, אני מוצא כמה פורטרטים ריאליסטיים, של הרוקר שכבר עבר את מחצית הדרך ל-120: מהורהר, למוד ניסיון, פניו חרושים קמטי שמש וזמן, ואותם מעטר שערו הארוך, בגוון ג'ינג'י-זהוב.

אומרים שכדי לשיר בלוז, צריך קילומטראז' של אכזבה, שברון לב ואובדן. אם זה המצב, גרג אולמן עומד בקריטריון הזה ביג טיים, אם לא לגמרי מגדיר אותו. יכול להיות שתחת הערך "מינימום דרישות לזמר בלוז", צריך פשוט לכתוב: 'עיין ערך גרג אולמן'. אם היה קיים ארגון גג למוזיקאים שכולים, הוא היה נשיא של כבוד ויו"ר פעיל. "האחים אולמן" הם מאושיות הרוק האמריקאי, אבל כשגרג אולמן מביט היום לאחור, ועל מי שמנגנים לצדו, הוא רואה את הגלגול ה-12 של הלהקה בארבעים שנה. מותו של כל אדם הוא אבידה גדולה, אבל זו של אחיו, דוויין אולמן היא ללא ספק היותר משמעותית בהיסטוריית הפטירות שפקדה את האולמנים, שבשקט לוקחים את התואר: "ההרכב עם הכי הרבה מיתות ברוק הדרומי האמריקאי", אם לא מחשיבים את הטרגדיה של Lynyrd Skynyrd; דוויין, נגן ה"סלייד" המופלא, מת בתאונת אופנוע בסוף 1971, אחרי שהקליט עם אריק קלפטון את "דרק והדומינוס", ועל סף הפריצה הגדולה של האולמנים. עבר רק חודש, והבסיסט בארי אוקלי נהרג, גם כן בתאונת אופנוע. בסיסט נוסף של הלהקה, אלן וודי, נפטר בשנת 2000, אבל אז הוא כבר נחשב "אולמן לשעבר" והיה שליש מ-Gov’t mule . שינויי ההרכב התכופים לא היו רק בגלל מקרים של "מוות במשפחה", אלא נבעו גם מסכסוכים פנימיים ומאבקי אגו, כמו במשפחות הכי טובות. נקסט: שברון לב? אולמן היה נשוי שש פעמים, (אחת מהן לזמרת שר, אתה הוציא אלבום מביך ומיותר), שתה, הסניף, הזריק, בלע, פורר ועישן כל מה שאפשר, ולכבוד זה גם עבר ממש עכשיו, השתלת כבד. כל הרקע הזה מתנקז עכשיו לאלבום סולו, (הראשון אחרי 14 שנים), שכולו קאברים חרוכים לסטנדרטים מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת, אותם הוא מגיש בלי להתאמץ, בלי לנסות ולהוכיח משהו, אולי חוץ מהעובדה שהוא עדיין נושם. המפיק המוזיקלי, טי- בון בארנט, יחד עם דוייל בראמהל השני בגיטרה ודוקטור ג'ון בפסנתר, חוברים לגרג ולאורגן ההאמונד שלו, כדי לצבוע בגוונים המיוחדים להם, כמה מהקלסיקותהנשכחות של סקיפ ג'יימס, מאדי ווטרס, בי.בי קינג, אוטיס ראש ואחרים. ויש גם קטע מקורי אחד, "הרוכב האחרון", שנכתב יחד עם וורן היינס, ומתכתב עם Midnight rider, אחד השירים הגדולים של אולמן, מפעם. אני חוזר שוב לעטיפה ומביט על גרג אולמן, העומד בתחילתה של דרך כפרית ופסטורלית. מצדי, הדרך הזו יכולה להמשך לנצח.