THE BLUES WILL NEVER DIE

כנראה שהבלוז מכניס למבצעיו אנרגיות טובות ומחדש את המצברים שלהם ללא הפסק. אחרת אי אפשר להסביר את פרץ היצירתיות וההספק של כמה מהם. ג'ו בונאמסה, למשל, הוא כנראה אחד מאמני הבלוז-רוק החרוצים ביותר במאה ה-21, אם לא ה-. בונאמסה מסתובב בדרכים כבר כמה שנים בהתמדה, חורש כל מדינה על הגלובוס. בתוך שנה, הוא הופיע בארץ פעמיים, כשבפעם האחרונה הוא קידם את אלבומו Black Rock.

חלף כאמור זמן קצר - ועכשיו יצא Dust Bowl המופלא- ובמקביל, עומד לצאת האלבום השני של ההרכב העל Black country communion, עם הבסיסט-זמר גלן יוז, (Trapeze, Deep Purple), הקלידן דרק שריניאן (Dream Theater) והמתופף ג'ייסון- הבן של- בונהאם. בונאמסה מסתפק רוב הזמן בלהיות הגיטיסט המוביל של ההרכב הזה, ונהנה לממש את פנטזיות ההארד-רוק שלו, עם כל הג'סטות והמניירות המתבקשות של הז'אנר.

לעומת זאת, Dust Bowl, אלבום הסולו החדש שלו, נפתח עם בלוז כמו פעם- Slow train comming (מישהו צריך לעשות מחקר על מוטיב הרכבת בבלוז) ומשם והלאה מגיש אלבום בלוז-רוק מודרני, עם נגיעות של קאנטרי, עזרה מג'ון היאט, וינס גיל- ואפילו גלן יוז, שמבצע את Heartbreaker של מחמל נפשי, פול רוג'רס (המאוד אהוב על בונאמסה), קטע שנשמע לגמרי BCC וראוי להיכלל בהופעה שלהם. (בינואר הקרוב הם יגיעו גם לכאן...). ולא חסרה גם הזווית הישראלית- המתופף החדש של בונאמסה, הואטל ברגמן.

בונאמסה אינו זמר גדול, אבל הוא מודע למגבלות של קולו, מקפיד לא לקפוץ מעל הפופיק- ומשלב כאמור, סולנים אורחים. על מה שחסר לו במנעד הקולי, הוא מחפה עם המון כוונה ונשמה- ועם נגינת הגיטרה מלאת השראה וניצוצות. בקצב הזה, בונאמסה יפענח לבסוף את השאלה הנצחית, שהיא גם שמו של קטע מס. 4: The Meaning Of The Blues.

עוד מישהו שחוקר את האספקטים השונים של הבלוז-רוק ולא נח לרגע, הוא וורן היינס.

כשהוא לא מקליט או מופיע עם Gov't Mule, הוא בדרכים עם ה"אחים אולמן", עם "פיל לש וחברים", מנגן עם בוב דילן, טאג' מהאל, נכנס לנעליים הגדולות של גארסיה ב- Grateful dead או מארגן בכל כריסמס את ה- Benefit Concert המסורתי עם רבים מחבריו המוזיקאים. לפעמים נראה שהיינס הוא מין אמבה, בעל יכולת להימצא בכל מקום בו-זמנית. אז מה הפלא שאין לו זמן לפתח קריירת סולו? האלבומים האישיים שלו יוצאים במרווחים גדולים מדי, אבל האחרון, בהחלט מפצה על התדירות הנמוכה.

היינס לא יכול היה לבחור לאלבום שם יותר מתאים, המאפיין אותו- Man in motion, וזה גם שם הקטע הראשון, שממחיש מייד, עם פתיחה בה משולבים פסנתר, אורגן האמונד, גיטרת "ווה ווה" וקולו מלא הנשמה של היינס, שכיף גדול הולך להיות פה. בדרך כלל, כשמישהו הולך ויוצר אלבום סולו, בלי ההרכב העיקרי שלו, צריכה להיות לזה סיבה טובה. כמו למשל, חומר מסוג אחר, כזה שלא מתאים לההרכב ה"רגיל" בו הוא מנגן. אני לא חושב שאם היינס היה רוצה להקליט את שירי האלבום הזה עם חבריו ב"פרדות הממשל", הוא לא היה נתקל בסירוב. אבל המוזיקאים החוברים אליו כאן, מביאים איכויות אחרות וצליל שמאחוריו קילומטראז' גדול.

הבלוז כאן הוא אמנם הכותרת, אבל במקביל נותן כאן היינס, את הפירוש האישי שלו לאהבות וותיקות כמו סול דרומי, גוספל וFאנק. היינס, שכתב 9 מתוך 10 השירים הארוכים והמענגים (אף קטע מתחת לחמש דקות- וכמה מעל 7 דק'), מספר שזה אלבום שרצה להוציא כבר הרבה שנים, ומתרפק על שמות כמו ג'יימס בראון, ווילסון פיקט, אוטיס רדינג, ה"פיתויים", סאם ודייב וה"פור טופס". "לפני שאחזתי בגיטרה וגיליתי את הרוק, הייתי מסתגר בחדר עם תקליטי סול מיוזיק", מספר היינס, שנעזר כאן בכמה מוזיקאים מעולים:

ג'ורג' פורטר ג'וניור, הבסיסט המקורי של ה-Meters, הזמרת הגדולה רותי פוסטר, איוון – הבן של אהרון- נוויל, על בס ואורגן, רון הולווי הוותיק בסקסופון, יאן מקלגאן, שפעם היה ב- Small Faces וב-Humble Pie – ומאז ניגן עם כולם: הסטונס, רוד סטיוארט וספרינגסטין;

העובדה שכולם הקליטו יחד, לייב באולפן, עם ציוד אנלוגי, אחראית לסאונד החם והמיוחד של האלבום הכפול הזה, שמצד אחד לוקח אותך לצליל של פעם- ומצד שני נמצא בתנועה קדימה- ומאוד מרגש.