אלף כבאים

The Fireman/Paul McCartney
Electric Arguments
כשפול מקרטני היה בארץ, הוא שר כמה שירים מהדיסקים האחרונים שלו, מלפני שנה- שנתיים. אבל כשהוא עמד על הבמה בפארק, כבר היה בהדפסה דיסק חדש יותר שלו, שיצא ממש עכשיו. היו מי שאמרו שמקרטני כבר לא רלבנטי, שהשיא שלו היה בימי הביטלס ושהחדשנות מאחוריו- אבל הדיסק החדש מוכיח שגם ארבע שנים מגיל שבעים, כשמדובר ביצירה מוזיקלית, מקרטני עדיין סחורה חמה. מאוד. מאז ימי הביטלס למקרטני יש את ה"צליל" המוכר שלו. אבל ליצירה שלו יש צד נוסף. כשהביטלס הקליטו את Tomorrow never knows, מקרטני היה זה שניגן ובישל את הטייפים עם האפקטים שנשמעים ב- לופ מתחת לשירה של לנון. הוא גם רקח את הסיום הפילהרמוני ב- A day in the life. עוד באמצע שנות הששים מקרטני היה פעיל בסצנת המוזיקה האלקטרונית והאוונגרדית בלונדון, ושלושים שנה מאוחר יותר, ב- 1993, הוא החל לשתף פעולה תחת השם Fireman עם מפיק מוזיקלי קשיש כמעט כמוהו שנקרא Youth (שהיה בעבר הבסיסט של Killing Joke ו- The Orb). בשני הדיסקים הראשונים שלהם, Rushes ו- Strawberries Oceans Ships Forest הייתה מוזיקת האוס ואמביינט. אבל עכשיו מתברר שהם היו רק ניסוי כלים לדבר האמיתי: ב- Electric Arguments שמו של פול מקרטני כבר מתנוסס על העטיפה ובפנים יש שלוש עשרה הוכחות בועטות (שהוקלטו בשלושה עשר יום בלבד) לכך שיש יוצרים מוזיקליים שכמו יין טוב, רק משתבחים עם הזמן. הדיסק החדש הוא לא אינסטרומנטלי - אקספרימנטלי כמו השניים הקודמים של "הכבאי". יש בו הרבה שירים – ושירים טובים. יש גם כמה כאלה שאם לא היו אומרים לכם, לא הייתם מנחשים שזה מקרטני. נדמה שכל הזמן היו שני פול מקרטני: האחד של השירים הקליטים והשני של הניסיונות המוזיקליים. אלא שהם לא נפגשו בתקליט אחד. עד עכשיו. מקרטני של Electric arguments הוא יוצר שגילה את הרעב מחדש, מלחין שמונע על ידי סקרנות, זמר שמבקש להפתיע את עצמו, ובעיקר- אמן ויוצר שלא דופק חשבון לאף אחד. אם יאהבו את זה, טוב, ואם לא, שיקפצו לי. נו מור מיסטר נייס גאיי. הוא יכול היה להמשיך ולהיצמד לסגנון שכל כך מזוהה איתו ולנפק עוד תקליט "מקרטני טיפוסי" שהתרגלנו לצפות קבל ממנו בשנים האחרונות – אלא שהוא זרק את טבליות הסכרין מחלון האמבטיה, ובדיסק החדש אין שום דבר צפוי. אם מישהו מתעקש למצוא בו עקבות של ימי הביטלס, הם יוליכו אותו לא לשירים כמו "מישל", אלא לתקופה של "האלבום הלבן" ו"אבי רואוד". זה דיסק תובעני שאי אפשר לשמוע אותו כבדרך אגב. בקטעים רבים הוא מאתגר את המאזין. אבל למי שיקשיב לו מצפה מקרטני אחר. מי שהתפלא לראות אותו מנגן בפארק קטעי גיטרה מובילה כסחניים, ישפשף גם כאן את האוזניים. אם להשתמש בקלישאה של עיתונות הספורט, מקרטני "מתפוצץ על המגרש" על ההתחלה: השיר הפותח, Nothing too much just out of sight הוא בלוז רוק חצי כבד שבו עוטף את הקול של מקרטני אפקט דיסטורשן מכוון והוא יכול היה בשקט להיות קטע של ה- White stripes. גם השני,Two magpies הוא בלוז אקוסטי עם קול צרוד. בכלל, בדיסק הזה מקרטני לא מתאמץ לשיר יפה או נקי. Sing the changes הוא שיר המנוני וקליט, Travelling lightהוא מעין שיר- עם בו מקרטני שר בקול נמוך כשמתחתיו מצע כמו של בריאן אינו, ואם היו אומרים לכם שזה ה-Gutter twins שרים, הייתם מאמינים. Light from your lighthouse הוא כמו גוספל ישן, ולבא אחריו, l Dance til we’re high יש קיר סאונד כמו בהפקה של פיל ספקטור. Is this love מתחיל עם נגינת חליל בסגנון בלקני והופך לקטע פסיכדלי רפטטיבי בסגנון Dream No. 9 כשמקרטני חצי מדבר, חצי שר ברקע, והדרך הכי טובה לתאר אותו היא לומר שזה קטע מדיטטיבי. לפני הסוף יש את Universal here, everlasting now שמתחיל בנגינת פסנתר שקטה ומתפתח למשהו שמתכתב עם ה- לופ של Tomorrow never knows שהוזכר קודם. הדיסק מסתיים ביצירה בת יותר מעשר דקות בה משולבים אפקטים, לופים, קטעים של שקט גמור וקולו של מקרטני השר בקול גבוה וחשוף, וחוזר, כמו מנטרה, על שם השיר שהוא גם המוטו של התקליט כולו - ויש לקוות גם של הבאים אחריו: Don’t stop running.