על החיים ועל המוות
(טרובדור אמריקאי חלק 1
)
)John Mellencamp
Life Death Love and Freedom
אם אתם מכירים את ג'ון מלנקאמפ של פעם, תשמחו לפגוש אותו שוב. אם לא, הנה הסיפור שלו בקליפת אגוז: הוא נולד עם פגם בלב שהיה אמור למנוע ממנו לשיר ולהופיע, אבל הילד היה נחוש להיות זמר. בסוף שנות השבעים ניסו לשווק אותו, בניגוד לרצונו, כתואם ברוס ספרינגסטין, תחת השם ג'וני קוגאר. הוא היה בשנות העשרים שלו, אבל התעקש להשתחרר מהתדמית של ספרינגסטין לעניים וליצור סגנון מוזיקלי אחר, שהושפע מצליל הרוק של הסטונ'ס. שמו הוזכר בנשימה אחת עם טום פטי ובוב סיגר ובתחילת שנות השמונים היו לו כמה להיטים כמו Jack & Dian ו- Hurt so good. במשך עשרים שנה הוא שר על עיירות קטנות, חוואים שפשטו רגל ועל אהבות ראשונות והוציא עשרה תקליטים, שבנוסף למכירות לא רעות, המאוחרים ביניהם הביאו לו גם הכרה של המבקרים. ב- 2003 הוא שר את Stones in My Passway של רוברט ג'ונסון בטקס לזכרו של עורך מגאזין "בילבורד", והביצוע, שהיה אחד משיאי האירוע, הביא לו "גראמי". זה גרם לו להיכנס במהירות לאולפן, וליצור תקליט קאברים בשם Trouble no more בו שר קלסיקות בלוז, פולק וקאנטרי. לפני שנה הוא הוציא את Freedom ולפי שם הדיסק החדש מ- 2008, "חיים, מוות, אהבה וחופש", כנראה שנושא החופש מטריד אותו לא מעט. הבחור כבר בן חמישים ושמונה, והקילומטראז' שלו מלא במלחמה נגד תאגידים וחברות התקליטים ובהתקף לב רציני אחד. אז אין פלא שבשיר הראשון, The longest days הוא אומר: "החיים קצרים, אפילו בימים הארוכים ביותר". המוד המוזיקלי של התקליט הוא דילן מוקדם וכן, גם ספרינגסין היה חותם על כמה שירים כאן בשקט. טי בון ברנט הפיק למלנקמפ אלבום בעל צליל חם ומחוספס, בו הוא משקיף על חייו, נזכר ושר בקולו החרוך. מלנקמפ יכול היה בשקט להוסיף עוד "מוות" אחד לשם התקליט, כי הוא עוסק בזה לא מעט. ב- If I die sudden הוא אומר: If I die sudden/ don’t tell anyone/ there ain’t nobody needs to know/ that I’m gone. או ב- Jon Cockers שם הוא מתוודה: "אני מכיר הרב הרבה אנשים, אבל אין לי חברים". Don’t need this body מספר על חברים שילכו לעולמם ועל החוליים הצפויים שתביא איתה הזיקנה, והוא די מצמרר, כי מלנקמפ שר על כל אלה בלשון עבר, כאילו כבר קרו לו. והוא עושה את זה בסגנון פולק- רוק מדבק.
אבל מלנקמפ לא מהרהר רק על חייו שלו, אלא גם על כמה חוליים של האומה האמריקאית בעידן טרום אובמה: Troubled Land הוא רוק אמריקאי יעיל וקליט עם אג'נדה חברתית. ב-Jena הוא שר על עיוות הדין של "שישיית ג'ינה" בעיירה השלווה, על אפליית מיעוטים וחוסר צדק. Country Fair הוא רוק ביצות במיטבו, My Sweet Love הוא שיר מריר על הצד המפוכח של האהבה, ובקטע המסיים: For the children, יש קצת אופטימיות זהירה לעתיד. שום דבר מוחלט, אתם יודעים, יש עדיין הרבה שאלות בלי תשובה. אבל גם עקבות של הכרת תודה קטנה על מה שיש. עדיין נותרו סיבות לדאגה. בלי אופוריה, לא צריך להיסחף. אבל יש קרן אור. ג'ון מלנקמפ הוא פייטר ושורד בנשמה. יותר מארבעה עשורים שהוא עושה מוזיקה כנגד כל הסיכויים, עם פגם מולד בלב, מתעקש על זהותו וקולו מול המכבש של חברות התקליטים, והאחרון שלו הוא הטוב ביותר עד עכשיו.
אבל מלנקמפ לא מהרהר רק על חייו שלו, אלא גם על כמה חוליים של האומה האמריקאית בעידן טרום אובמה: Troubled Land הוא רוק אמריקאי יעיל וקליט עם אג'נדה חברתית. ב-Jena הוא שר על עיוות הדין של "שישיית ג'ינה" בעיירה השלווה, על אפליית מיעוטים וחוסר צדק. Country Fair הוא רוק ביצות במיטבו, My Sweet Love הוא שיר מריר על הצד המפוכח של האהבה, ובקטע המסיים: For the children, יש קצת אופטימיות זהירה לעתיד. שום דבר מוחלט, אתם יודעים, יש עדיין הרבה שאלות בלי תשובה. אבל גם עקבות של הכרת תודה קטנה על מה שיש. עדיין נותרו סיבות לדאגה. בלי אופוריה, לא צריך להיסחף. אבל יש קרן אור. ג'ון מלנקמפ הוא פייטר ושורד בנשמה. יותר מארבעה עשורים שהוא עושה מוזיקה כנגד כל הסיכויים, עם פגם מולד בלב, מתעקש על זהותו וקולו מול המכבש של חברות התקליטים, והאחרון שלו הוא הטוב ביותר עד עכשיו.
תגובות