עוד יהיו ימים קשים יותר
אסף ארליךחדשות מהמגירה
איזה רוקר עברי או זמר ישראלי אתם מכירים, ששמו הפרטי הוא: אסף? מי אמר אסף אמדורסקי? מי מתכוון לאסף אבידן? מישהו אמר ארליך? הה, ארליך, אתה מתכוון למקום הזה בנמל? לא, אני מתכוון לרוקיסט הזה שפספסתם.
ארליך. אסף ארליך.
מכירים את המשפט הנדוש: "תקליט הרוק העברי הכי טוב שאתם לא מכירים"? היום תוכלו לעשות היכרות עם אחד האמנים המוכשרים והמקוריים שפועלים כיום ברוק העברי. רק כמה מאות, אולי אלף איש, קנו את הדיסק האחרון שלו: "חדשות מהמגירה", שעולה רק שלושים שקל, ובאו לראות אותו ב"בארבי" או ב"לבונטין". וחבל. חבל מאוד. כי הוא מזמן חוויה של רוק אמיתי, בועט, נושך, חשוף ורגיש. מגיע לו שיותר אנשים יכירו את מה שיש לו להגיד, וליותר אנשים מגיע להקשיב למוזיקה שלו. לא פחות מאשר לעמיר לב, נועם רותם, עמית ארז או גבע אלון. שלושים שקל כולה. אסף ארליך הוא סוג של אניגמה. הקול שלו מזכיר קצת את זה של ברי סחרוף: חרוך, מחוספס ושטוח. האינטונציה שלו מזכירה לפעמים את זו של אריק איינשטיין: משהו בהגיה של השורות, בעצלות של ביטוי המילים. אבל כאן נגמרת ההשוואה. פה לא תמצאו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אלא את אלה של תל אביב האופסימיסטית, הריאלית. ארליך הוא לא בנאדם שמתמסר בקלות ליחסי ציבור וקידום מכירות. זה מה שדפק את "טוקשואו", הדיסק הראשון שלו מ- 2004 שהפיק חמי רודנר, בו אפשר היה לשמוע על סיגריות ש"מרכלות", אור ש"מרוח", ועל מי ש"נדבק באכזבה" כמו ממחלה. וזה גם מה שהפך את "חדשות מהמגירה" שהפיק עידו אגמון ב-2007 לסודי ביותר. אבל זה לא רק הוא. זה גם אנחנו, שנופלים קורבן לכל ההייפ והספין של אומת ה"פי. אר" שמכתיבה לנו את מי נכיר, את מי נאהב ולמי נקשיב, וכן, גם את מי נזניח, נפספס ולא נדע על קיומו. בדיוק ההיפך מהמילים שלו בשיר אמצע החיים: "אם אתה לא שונה מכולם/ אתה לא שווה כאן כלום/ אם אתה לא שונה בעיר הזאת/ אתה לא שווה כאן כלום". או כמו שארליך אומר בלילות בלי חג: "כל מה שלא ראינו, אולי היה שם באמת". אז נכון, אסף ארליך הוא לא מה שקוראים "אמן אינדי": הדיסק שלו יצא בלייבל מיינסטרימי לגמרי, "הד ארצי", כתבו עליו פה ושם בעתונים, גם בדה מרקר יש עוד פוסט מעולה, אבל זה בערך הכל. אסף ארליך קיים בעיקר באינטרנט ובשביל קומץ יודעי דבר. אלה שבאים להופעות הספורות שלו בגלל האנרגיות, ומכירים בעל פה את המילים שכתב המשורר שבו: על מה שמטריד רווק תל אביבי שלושים ומשהו שהגיע לעיר הגדולה מנהריה לפני כמה שנים: בדידות, יחסים, פגיעות וחומת מגן. לא המבצע הצבאי. זו הפרטית שלו. אסף ארליך אומר שהוא "מאלתר חיים", מבקש: "תעיר אותי כשזה נגמר", מספר על "הסוף של אמצע החיים" ועל "ימים כאלה, שאיך שלא תזוז, אתה צוחק ומתרסק", מתוודה "מלכלך את עצמי במקלחת", מתלונן על "זקפת בוקר מבוזבזת" ומפוכח: "כבר לא חושב שזה יקרה לך/ מוותר על חלומות/ כבר לא חולם על הפיכה/ בשביל ארוחה טובה" כן, יהיו מי שיגידו שאלה קלישאות, אבל מה הם החיים שלנו, אם לא קלישאה אחת גדולה? החוכמה היא להפוך את הזבל הקיומי לפואטיקה ולעטוף אותה בלחנים חזקים ומחשמלים. תקשיבו לעשרה ימים ("זה מרגיש כמו תמיד/ זה רחוק כמו פעם ראשונה/ אני הולך ממך כי טוב לי/ כמעט יותר מדי"), ולא תוכלו לשכוח אותו הרבה יממות; תאזינו להתאבדות אפלטונית והוא יטריד את מנוחתכם בלילה; תתמסרו ל אמצע החיים והוא יגמול לכם רעה תחת טובה; תצללו לתוך כמו אוויר וייגמר לכם החמצן; תעצמו את העיניים ותניעו את הגוף לקצב של תן לי אהבה ("האם החיים האלה טעימים לך, מספיקים לך?") ותדפקו את הראש עם ומתרסק. כן. זה דם נוזל לכם מהאוזניים.
ותחכו. תחכו לפעם הבאה שאסף ארליך יפתח עוד מגירה.
ארליך. אסף ארליך.
מכירים את המשפט הנדוש: "תקליט הרוק העברי הכי טוב שאתם לא מכירים"? היום תוכלו לעשות היכרות עם אחד האמנים המוכשרים והמקוריים שפועלים כיום ברוק העברי. רק כמה מאות, אולי אלף איש, קנו את הדיסק האחרון שלו: "חדשות מהמגירה", שעולה רק שלושים שקל, ובאו לראות אותו ב"בארבי" או ב"לבונטין". וחבל. חבל מאוד. כי הוא מזמן חוויה של רוק אמיתי, בועט, נושך, חשוף ורגיש. מגיע לו שיותר אנשים יכירו את מה שיש לו להגיד, וליותר אנשים מגיע להקשיב למוזיקה שלו. לא פחות מאשר לעמיר לב, נועם רותם, עמית ארז או גבע אלון. שלושים שקל כולה. אסף ארליך הוא סוג של אניגמה. הקול שלו מזכיר קצת את זה של ברי סחרוף: חרוך, מחוספס ושטוח. האינטונציה שלו מזכירה לפעמים את זו של אריק איינשטיין: משהו בהגיה של השורות, בעצלות של ביטוי המילים. אבל כאן נגמרת ההשוואה. פה לא תמצאו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אלא את אלה של תל אביב האופסימיסטית, הריאלית. ארליך הוא לא בנאדם שמתמסר בקלות ליחסי ציבור וקידום מכירות. זה מה שדפק את "טוקשואו", הדיסק הראשון שלו מ- 2004 שהפיק חמי רודנר, בו אפשר היה לשמוע על סיגריות ש"מרכלות", אור ש"מרוח", ועל מי ש"נדבק באכזבה" כמו ממחלה. וזה גם מה שהפך את "חדשות מהמגירה" שהפיק עידו אגמון ב-2007 לסודי ביותר. אבל זה לא רק הוא. זה גם אנחנו, שנופלים קורבן לכל ההייפ והספין של אומת ה"פי. אר" שמכתיבה לנו את מי נכיר, את מי נאהב ולמי נקשיב, וכן, גם את מי נזניח, נפספס ולא נדע על קיומו. בדיוק ההיפך מהמילים שלו בשיר אמצע החיים: "אם אתה לא שונה מכולם/ אתה לא שווה כאן כלום/ אם אתה לא שונה בעיר הזאת/ אתה לא שווה כאן כלום". או כמו שארליך אומר בלילות בלי חג: "כל מה שלא ראינו, אולי היה שם באמת". אז נכון, אסף ארליך הוא לא מה שקוראים "אמן אינדי": הדיסק שלו יצא בלייבל מיינסטרימי לגמרי, "הד ארצי", כתבו עליו פה ושם בעתונים, גם בדה מרקר יש עוד פוסט מעולה, אבל זה בערך הכל. אסף ארליך קיים בעיקר באינטרנט ובשביל קומץ יודעי דבר. אלה שבאים להופעות הספורות שלו בגלל האנרגיות, ומכירים בעל פה את המילים שכתב המשורר שבו: על מה שמטריד רווק תל אביבי שלושים ומשהו שהגיע לעיר הגדולה מנהריה לפני כמה שנים: בדידות, יחסים, פגיעות וחומת מגן. לא המבצע הצבאי. זו הפרטית שלו. אסף ארליך אומר שהוא "מאלתר חיים", מבקש: "תעיר אותי כשזה נגמר", מספר על "הסוף של אמצע החיים" ועל "ימים כאלה, שאיך שלא תזוז, אתה צוחק ומתרסק", מתוודה "מלכלך את עצמי במקלחת", מתלונן על "זקפת בוקר מבוזבזת" ומפוכח: "כבר לא חושב שזה יקרה לך/ מוותר על חלומות/ כבר לא חולם על הפיכה/ בשביל ארוחה טובה" כן, יהיו מי שיגידו שאלה קלישאות, אבל מה הם החיים שלנו, אם לא קלישאה אחת גדולה? החוכמה היא להפוך את הזבל הקיומי לפואטיקה ולעטוף אותה בלחנים חזקים ומחשמלים. תקשיבו לעשרה ימים ("זה מרגיש כמו תמיד/ זה רחוק כמו פעם ראשונה/ אני הולך ממך כי טוב לי/ כמעט יותר מדי"), ולא תוכלו לשכוח אותו הרבה יממות; תאזינו להתאבדות אפלטונית והוא יטריד את מנוחתכם בלילה; תתמסרו ל אמצע החיים והוא יגמול לכם רעה תחת טובה; תצללו לתוך כמו אוויר וייגמר לכם החמצן; תעצמו את העיניים ותניעו את הגוף לקצב של תן לי אהבה ("האם החיים האלה טעימים לך, מספיקים לך?") ותדפקו את הראש עם ומתרסק. כן. זה דם נוזל לכם מהאוזניים.
ותחכו. תחכו לפעם הבאה שאסף ארליך יפתח עוד מגירה.
תגובות