יום שבת, 3 בינואר 2009

לא רק פרצוף יפה

(טרובדור אמריקאי חלק 2)
Rick Springfeild
Venus in Overdrive

בשנות השבעים ריק ספרינגפילד היה יפיוף אוסטרלי שהתחיל בלהקה בשם The Zoot. תראו מה הם עשו ל"אלינור ריגבי". אחר כך הוא התרכך קצת והצליח באמריקה עם להיטים קליטים בסגנון פאואר פופ כמו Jessie’s Girl ,Affairs of the heart או Don’t talk to strangers. ההרמוניות היו הדוקות, ה"הוקס" היו קליטים, הגיטרות היו מהודקות והבנות מרטו את השערות. אבל שנות השמונים נגמרו ובשנות התשעים ספרינגפילד הלך ונעלם. למעלה מעשור הוא ישב באפס מעשה, לא הופיע ולא הקליט חומר חדש. ההיעדרות ממצעדי הפזמונים המחישה לו שקר שם בחוץ ואפשרה לו את החופש להביט פנימה. הוא החל להתעניין בענייני רוח, חיים ומוות וכאלה. לפני ארבע שנים הוא חזר עם "הלם/ הכחשה/כעס/השלמה" אליו תיעל את התסכול והאכזבה בלהיות לא רלבנטי. עברו עוד ארבע שנים, וספרינגפילד עדיין חוקר את המסכות השונות של האהבה, וייסורי הנפש והבשר, ב- Venus in Overdrive. אבל הפעם הגיטרות כבר לא מתוקות, הקול כבר לא חלקלק (וטוב שכך) והשירים חזקים. ספרינגפילד שמע הרבה מוזיקה כשהיה בחופש מאונס, והוא מחובר למה שקורה היום. בשיר הראשון,What's Victoria's Secret? הוא כולל ריף גיטרה שמזכיר במודע את זה של Jessie’s Girl מפעם, אבל מכאן והלאה הוא רק נעשה יותר ויותר אישי, מחוספס ודוקר. I miss that someday הוא בלדת רוק כסחנית על געגועים לדברים שהיו, Mr PC יכול היה בשקט להיות שיר של ה"פו פייטרס" כמו ש- She הוא לגמרי לני קרביץ. רצח ג'ון לנון מקבל טיפול בהלם בשיר המטלטל 3Warning Shots. יש בדיסק שירים בסגנון "גרין דיי" וגם השפעות של הביטלס, אבל כשריק ספרינגפילד עושה שימוש בז'אנר או סגנון מוזיקלי, הוא לא עושה חיקויים, אלא יוצר משהו לגמרי מקורי. הוא יודע לכתוב שירים, מכיר טריק אחד או שניים של הלחנה קליטה ושר עם שכנוע רב. הוא אולי או- טו- טו בן ששים, ולפעמים יש לו את הבלוז, אבל ריק ספרינגפילד לגמרי באוברדרייב.

אין תגובות: