בחור ווקאלי בעולם אינסטרומנטלי

David Holmes

The Holy Pictures

עד היום דייויד הולמס היה ידוע בתור מפיק מוזיקלי, די ג'יי ומלחין שלרוב מסתתר מאחורי המוזיקה שלו. הוא יצר פסי קול דמיוניים ( Let's Get Killed,This Film's Crap Let's Slash the Seats, Bow Down to the Exit Sign) לסרטים שלא היו ולא נבראו. בהשפעת מלחיני סרטים קלאסיים כמו אניו מוריקונה, ג'ון ברי ולאלו שיפרין, הפיק סאונדטרקים של טרילוגיית "Ocean" ועוד מסרטי סטיבן סודרברג ודייויד פינ'צר, בהם שילב קטעים שחיבר לצד שירים ידועים יותר וידועים פחות. הוא אחד מאותם אנשים האחראיים לכך שפסי-קול של סרטים הם כבר מזמן לא אוסף סתמי של קטעי מוזיקה ושירים, אלא עומדים בזכות עצמם.
עד עכשיו הולמס היה בחור אינסטרומנטלי. פתאום בא לו להיות גם ווקאלי. בדיסק החדש שלו שנקרא: The Holy Pictures הולמס החליט, לפתע על סף גיל ארבעים, לפתוח את הפה ולשיר לראשונה בחייו. הולמס לא מתכוון לזנוח את קריירת ההפקה וההלחנה המשגשגת שלו. זה לא שכל השנים הסתתר בתוכו זמר מתוסכל שביקש לפרוץ החוצה. זה נשמע יותר כמו ניסיון (מוצלח מאוד) חד פעמי. אבל הפעם לא מדובר בפסקול של סרט, אלא של החיים שלו. דייויד הולמס יצר תקליט אישי, בעקבות מותם של הוריו. הדיסק נפתח בשיר I heard wonders שנותן את הטון של התקליט כולו. הסגנון הוא "פידבק פופ", פצצת אנרגיה של יותר מחמש דקות. הולמס שר נמוך, חצי לוחש, ואם לא הייתי יודע שזה הוא, הייתי חושב שלהרכב "ג'יזוס ומרי צ'יין" יש שיר חדש. התקליט מלא בהשפעות מגוונות, ובשילובי סגנונות כמו בריאן ווילסון -פוגש-את-בריאן אינו, כמו ב- Story of Ink - ובשירים אחרים אפשר לשמוע השפעות של, ואולי הומאז' ל- "סופט משין", רוברט וויאט המאוחר, קווין איירס ופיל מנזנרה. לעומת זאת Love Reign Over Me הוא פופ רעשני בסגנון "פריימל סקרים". The Ballad of Sara and Jack הוא קטע אינסטרומנטלי המוקדש להוריו של הולמס.
למרות מגוון ההשפעות וההדהודים, הולמס הצליח ליצור שירים שגם עומדים כל אחד בפני עצמו, אבל משתלבים האחד לתוך השני באופן שיכול לגבש אותם ליצירה אחת ארוכה. הצליל של התקליט הוא חם ואנושי, למרות שהולמס הוא מסמפל ידוע וחובב אלקטרוניקה לא קטן.
זה בזכות העובדה שאין כאן ברייקביטים. הכל- כולל כל מקצב מוטורי, רפטטיבי או מה שנשמע כ"לופ"- מנוגן לייב על ידי מוזיקאים אמיתיים (חברי ה- Free Association המלווים אותו ברוב הפרויקטים שלו) על כלים חמים כמו גיטרה, קלידים ורית'ם סקשן.
למרות שהחליט לשתף אותנו באבל שלו על מות הוריו, הולמס לא יצר תקליט קודר, עצוב או מלנכולי, אלא מהורהר ומלא באהבת מוזיקה. אולי הוא נשמע לפעמים כמו ג'ים ריד או קראפטוורק, אבל דייויד הולמס לא נותן לנו לשכוח שהוא החבר הסודי בחבורת "אושן". אם הסיבה לתקליט לא הייתה מוות, הייתי אומר שהרווח כולו שלנו.