יום שבת, 28 במרץ 2009

הבלוZZ שמאחורי הזקן


אין הרבה הרכבי בלוז- רוק שמנגנים ארבעים שנים יחד, אבל השלישייה הטקסנית "זי. זי. טופ" מחזיקה מעמד ולא עושה רושם שהיא מתעייפת. ההומור בשירים שלה בטח עוזר.
הם התחילו להופיע בשנות השבעים כתוצאה מאיחוד של שתי להקות יריבות: הגיטריסט בילי גיבונס היה בהרכב שנקרא Moving Sidewalks דסטי היל הבסיסט ופרנק בירד המתופף, באו מלהקה בשם American Blues. לשני האלבומים הראשונים שלהם היו שורשים של בלוז דרומי והשלישי כלל את השיר שהפך לאחד המפורסמים של ההרכב,
La Grange, עם ריף גיטרה שהפך לסימן ההיכר שלהם, והיה מבוסס למעשה על Boogie Chillen של ג'ון לי הוקר.
במשך השנים הם ידעו להתאים את עצמם לשינויי הזמן, כשאימצו צליל סינטיזיירים בשנות השמונים, וכיכבו ב-MTV עם קליפים ללהיטים כמו
Legs או Sharp dressed man.
גיבונס והיל החלו לחבוש כובעי מצחיה ומגבעות מוזרות ולגדל זקן ארוך, שהפכו לסימני ההיכר שלהם. דווקא המתופף פרנק נשאר עם פרצוף מגולח והסתפק בשם המשפחה Beard.
כשאומרים בלוז טקסני מודרני, השם הראשון שקופץ לראש הוא אולי סטיווי ריי ווהן, אבל מאחורי הזקן של ביל גיבונס מסתתר אחד הגיטריסטים היותר טובים של הדרום. תשאלו את
הרולינג סטונס, או תקשיבו לשירים כמו Brown Sugar (לא זה של הסטונס, למרות שגם כאן הנושא הוא הרואין), "ישו עזב את שיקגו" או "בלו ג'ינס בלוז".
אצל ZZTOP הבלוז הוא עניין רציני: לפני כמה שנים הגיעה אליהם חתיכת עץ מהצריף בו גר אחד מאבות הבלוז,
מאדי ווטרס. הם בנו מהעץ הזה גיטרה, קראו לה בשם Mudwood ושלחו אותה לסיבוב מחוף לחוף כדי לגייס תרומות למוזיאון הבלוז של הדלתא. כבוד.

אין תגובות: