בכל פעם שהבריט פופ משעמם אותי, או שהברייק ביט מעצבן, כשצץ איזה צמד חנונים חדש עם מוזיקת לפטופ ואין לי כח אליו, או שאין לי זמן ליצירות של פרוגרסיב, אני חוזר למשהו פשוט ובסיסי. ואז היד נשלחת מעצמה בתנועה של "עזוב שטויות" אל מדף הדיסקים לאגף של הבלוז רוק: האחים אולמן, פליטווד מק (לפני שנהיו AOR), או לאחד הגלגולים של פול רוג'רס, Cream או Little Feat. אבל בלא מעט מהמקרים, אני שולף אחד של Robin Trower. ואז אני נזכר איך ראיתי אותו בהופעה, ואיך כמעט פספסתי אותו.
השנה היא 1973. אשתי אריאלה ואני, זוג סטודנטים תפרנים בלונדון, מנצלים את השהות בת השנתיים באנגליה כדי לראות כמה שיותר הופעות:

Bad Company, Jethro Tull, Curved Air, Leonard Cohen, Climax Blues Band, Yes, Gentle Giant...
הערב אנחנו הולכים לראות את ההרכב החדש של רובין טראואר.
אנחנו יורדים מהטיוב בתחנה של לסטר סקוור: הקדמנו קצת כדי להספיק לחטוף כמה "דים סאם" בסוהו. הם היו טובים, הכיסונים המאודים והממולאים בבשר ועוף, אבל כשאני פותח את הנייר המגולגל שב"פורצ'ן קוקי" שלי, כתוב שם שבקרוב אגלה את טוב לבם של אנשים זרים, וכשאני שולח את היד לכיס כדי לשלם, אני מגלה שהשארתי את הארנק בבית. מזל שתחבתי לכיס את הכרטיסים להופעה, אבל כסף איין. גם אריאלה באה בלי תיק. אנחנו לא יכולים לשלם על הארוחה, וההופעה של רובין טראואר מתחילה עוד מעט.
זה לא היה פשוט, אבל הצלחנו לשכנע את ה"מאמא סאן". היא אפילו לא התעקשה שנשטוף כלים עבור הארוחה והאמינה לנו שאנחנו לא זוג נוכלים ושנחזור למחרת לשלם לה.
אז כן ראינו אותו לילה את רובין טראואר. הוא היה אז בשיא. באותה שנה הוא הוציא את Bridge of sighs, התקליט השני והמצליח ביותר שלו. כמה שנים לפני זה, הוא עוד היה בלהקת קאברים אלמונית בשם ה"פראמאונטס", שם היה גם זמר-פסנתרן בשם גארי ברוקר. אבל ה"פאראמאונטס" התפרקו די מהר, רובין טראואר הקיםהרכב בלוז בשם ה"ג'אם" (לא זה של פול וולר) וגארי ברוקר הקים את "פרוקול הארום". אחרי ש"חיוור יותר מחיוורון" הצליח בצורה פנומנלית, גארי ברוקר קרא לטראואר להצטרף והוא אכן היה שותף לכמה מהתקליטים הטובים שלהם. הוא גם כתב את "רכבת הוויסקי" שהיה בלתי אופייני לסגנון הרגיל שלהם, אבל הרגיש שהוא לא מצליח להתבטא והיה צריך את המרחב שלו. אז בתחילת שנות השבעים הוא לקח את הפנדר סרטוקאסטר האדומה- לבנה שלו, גייס זמר- בסיסט ומתופף ויצא לקריירת סולו. במשך כל השנים הוא נאלץ להתמודד עם השוואות להנדריקס, כי סגנון הנגינה המרחף שלו, שהיה מין בלוז רוק פסיכדלי, מאוד הזכיר את ג'ימי, במיוחד מתקופת "אלקטריק ליידילנד". אבל טראואר הוא לא, ואף פעם לא היה חקיין- הנדריקס. התקופה של "גשר האנחות" הייתה הטובה ביותר שלו, ולאורך שנות השבעים הוא הוביל הרכבים מתחלפים של זמר ומתופף, מילא איצטדיונים ומכר מיליונים. האייטיז לא הייטיבו אתו והפופולריות שלו ירדה. אבל הוא המשיך להקליט (גם שני אלבומים עם ג'ק ברוס) ולהופיע לאורך שנות התשעים, כולל ב"קאמבק" של "פרוקול הארום" וגם מפיק אלבומים של בריאן פרי.
לתוך המילניום החדש הוא גיוון את הנוסחה, פעם גולש לבלוז סטייל אלברט קינג ופעם אפילו שר בעצמו בתקליט שלם (והוא עושה את זה לא רע בכלל).
לפני שנתיים, כשאריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר לא רצו להמשיך את האיחוד של ה Cream מעבר לכמה הופעות בלונדון ובניו יורק, ג'ק ברוס, שהתגעגע לדרכים, הרים טלפון לחבר שלו רובין טראואר. השניים הקליטו אלבום חדש, (בהפרש של יותר מעשרים שנה מהשניים הקודמים שלהם), ויצאו לסיבוב הופעות, מתרוצצים מטוקיו עד דרום אמריקה כמו שני רוקרים צעירים, כאילו הגיל המשולב שלהם לא עבר כבר מזמן את ה-120.
כשהעשור הראשון של המאה העשרים ואחת עומד להסתיים, רובין טראואר סוגר ארבעה עשורים של מוזיקה ולא עושה רושם שהוא מתכוון להניח את המפרט מידו. הוא אחד מהאמנים, שלא רק שאני לא מתלונן שהם מנפקים "עוד מאותו הדבר", אלא אני אפילו מצפה מהם לעשות את זה. אם זה לא שבור, למה להחליף?...

בחזרה ל- 73'. למחרת ההופעה, עברתי בסוהו אחרי הלימודים ושילמתי עבור הארוחה. מאמא סאן נתנה לי אגרול לדרך.

תגובות

‏בני תבורי אמר/ה…
אוי הסבנטיס', ולחשוב שכשאתה ראית את כל הגדולים האלה בלונדון, אני שיחקתי בחיילים כאן בארץ, שלא לדבר על הדים סאם אותו גיליתי רק לפני עשר שנים והרגשתי אדיסון...יופי של פוסט.
רסיבר אמר/ה…
הי בני, לא חסר לך קילומטרז' של הופעות שוות...תודה

רשומות פופולריות